אינטרסים - ניגוד והתאמה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 704
אינטרסים – ניגוד והתאמה
בפילוסופיה שלה מסבירה אין ראנד במפורט כי, בניגוד למקובל על אנשים רבים, אין ניגוד ענינים (אינטרסים) בין אנשים מוסריים. עובדה זו היא הצד השני של עובדה אחרת, חיובית ויסודית יותר לחיי אנוש: העובדה שבין אנשים מוסריים יש, בכוח, התאמת ענינים.
התאמת ענינים בין בני אדם מבססת את שיתוף הפעולה ביניהם. שיתוף פעולה הוא עקרון היסוד שעליו מבוססת החברה האנושית; זהו גם עקרון היסוד של הכלכלה האנושית על כל היבטיה.
על אף שהיא באה לידי ביטוי בהיבט הפוליטי של חיי האדם, זו עובדה מטפיסית שיש רווח גדול בשיתוף פעולה – או, ליתר דיוק, שלרוב רווחי יותר לאדם לשתף פעולה מאשר לא לעשות זאת. בכלכלה, שיתוף פעולה בין אנשים מוסריים (יצרנים) הוא אחד ממקורות הרווח הראשיים, אם לא הגדול בהם ( - וסביר שמדובר ברווח הטבעי הגדול ביותר, רווח אשר ניתן ללמידה אף מבעלי חיים, הבוחרים להישאר בקבוצה או בלהקה כיוון שהחוק הטבעי שומר רווח גדול יותר לבעל החיים הפועל עם עמיתיו (בחברתם או בקרבתם) מאשר לזה הפועל לבדו.)
מושגי החיים ושיתוף הפעולה קשורים מטפיסית באמצעות העובדה שהאדם – כמו כל בעלי החיים - אינו קיים לבדו. מערכת היחסים בתא הקטן ביותר – המשפחה – או הגדול ביותר – החברה האנושית – היא מערכת יחסי שיתוף פעולה. החיים שואפים לשיתוף פעולה כדי לחהגדיל את אפשרויותיו של החי. לכן, יותר חיים = יותר שיתוף פעולה.
חיי האנוש אוהבים את שיתוף הפעולה בין בני אדם ומתבססים עליהם; מי שמתנגד לחיים, מתנגד לשיתוף פעולה בין בני אדם. כוחות המוות המטפיסיים באים לידי ביטוי באלף הדרכים שבהם הם מנסים למנוע מבני אדם לפעול יחדיו. פושעים, הפוגעים ביצרנים, פועלים כנגד עיקרון שיתוף הפעולה: הם מדגימים בפעולתם ניגודי אינטרסים בין אנשים – אך, בהתאם לגישה שלעיל, הם מחייבים שאחד מהמעורבים לפחות יהיה לא מוסרי.
מה שמאפיין ממשלה פושעת, כמו אדם פושע, הוא שהיא מייצגת את עיקרון ניגוד הענינים בין בני אדם. אנשי ממשל ריכוזי מאמינים ברעיון שהעושר מושג על ידי תחרות ושעולם עשיית הרווחים הוא עולם של ניגודים, ריב ותוקפנות. מצוייד בשאיפה המוצהרת להציל, בעולם שבו "אדם לאדם זאב", את החלשים מידי החזקים, מפעיל הפושע, אם כאדם פשוט ואם כפקיד ממשל, את כל כוחותיו, כדי למנוע שיתוף פעולה בין יצרנים. הצורה החמורה ביותר שבה מופיע פשע זה הוא החוקים הנחקקים במדינות שונות כנגד התאחדויות של יצרנים.
בארה"ב ידועים חוקים אלה כנגד התאגדות כחוקי ה"אנטי טרסט" (ANTI TRUST). אלה שיזמו חוקים אלה הקפידו להשתמש במושג "אנטי" כדי לשמור, פסיכולוגית, על הקשר בין ניגודיות ועסקים בתודעת הציבור, במיוחד מכיוון שמדובר בהדגמה מפורשת של התאמת אינטרסים ולכן בסתירה מפורשת בגירסת הממשל: הרי אם ניגוד הוא רע, מה שעושים עסקים אלה הוא להתאחד והממשל הוא זה המפריד ביניהם. סתירה זו, שבה הממשל עצמו עוסק בהפרדה בין ענינים תוך שהוא טוען כי בכך הוא מגן על הציבור מפני ניגוד ענינים איננה הסתירה היחידה במגמה זו שהציבור עדיין לא תהה על קנקנה.
התאמה לכך הם גם מאשימים את החברות בפעולה נגד הציבור. התירוץ הוא שמונופול כך גם לא הובנה הסתירה הלוגית המפורשת שעליה מתבסס הממשל בכל פעם שהוא מפריד, בשם התחרות החפשית, התאגדויות ושיתוף פעולה בין יצרנים כדי לכפות עליהם תחרות חפשית...
את הפעולה הנמרצת של הממשלות הפושעות של המערב כנגד שיתוף פעולה בין יצרניהן הגדולים, הן מתרצות, כאמור, בצורך להגן על הציבור מפני היצרנים. גישה זו מתבססת על ההנחה שיש ניגוד ענינים מובנה בין היצרנים לצרכנים – והנחה זו מתבססת, בהכרח, על ההנחה שיש ליצרנים מה להרוויח מכך שצרכניהם יפסידו. מהנחת-מסקנה זו יוצאים אלה הגורמים לציבור הצרכנים להאמין כי מה שיהיה רע לעניני היצרנים יהיה טוב עבורו...
רעיונות אלה, המבטאים את השקפת ניגודי הענינים במובן החמור ביותר, שולטים היום באוירה החברתית ובאידיאולוגיה הכלכלית של עולמנו; האדם הפשוט של היום מאמין שהוא נמצא במלחמה כלכלית, שהוא הצד החלש והמנוצח במלחמה שמנוהלת נגדו על ידי בעלי הון ואנשי עסקים – ושהממשל הוא האביר אציל-הנפש הנלחם למען זכויות האזרחים ומגן עליהם מפני הבוזז.
מסעי הצלב שמנהלות הממשלות כנגד היצרנים משופעים בטעויות, שקרים וסתירות ברורות. הבולטים בין אלה הם התנגדותן של הממשלות למה שהן קוראות ריכוזיות ומונופולין.
ריכוזיות, מלמדים היום בכלכלה, הוא סוג של פעילות כלכלית שלילית המנוהלת על ידי יצרנים פרטיים במטרה לצבור כמה שיותר שליטה בשוק כזה או אחר. זהו שקר גמור ומושג שנגנב; ריכוזיות היא אכן פשע – אך הפשע הזה הוא ממשלתי וממשלתי בלבד: מושג הריכוזיות נוגע לממשל – ואך ורק לממשל. ממשל ריכוזי הוא ממשל המנהל כלכלה באמצעות כפיה, כאשר הוא כופה את החלטותיו על כל מה שמתרחש בכלכלה נתונה. הלימוד המודרני של מושג זה, אשר הטיל אותו על כתפי היצרנים הפרטיים, הצליח לבסס את האשמתם של אלה בכפיה, תוך שהוא מסיט את המיקוד הציבורי מהיחיד שיכול לעסוק בכפיה באופן מתמיד ובאמצעות חוק וכוח זרוע חוקי: פקיד הממשלה.
תכליתה הפוליטית של גישה זו ברורה: לא רק שהיא מסיטה את מיקודו של הציבור מהעובדה שהוא חי בעריצות, אלא שהיא ממקדת את איבתו ב"שעיר לעזעזאל" מסוג חדש-ישן: בעל ההון. איש העסקים ה"ריכוזי" הוא הנבל של הכלכלה החדשה ומבחינת ההמון, האחראי התורן למצב הרעוע של הכלכלה. המושג המעוות "כוח כלכלי", המאשים את בעל ההון בכפיה, משלים את תמונת איש ההון התר אחר דרכים לשלוט בציבור על ידי אלימות וכפיה – ואת כל אלה משלים מושג המונופולין.
מונופול, או מונופולין, פירושו שליטה כלכלית מלאה של יצרן בתחום ייצור מסויים; בזמן שבו הממשלים הריכוזיים במערב מפעילים כפיה בשם החופש, מחזקים את ידיהם האינטלקטואלים - ובמיוחד אלה מביניהם העוסקים בכלכלה. אלה מפחידים את הציבור באמצעות המושג "מונופולין" ומבלבלים אותו מתוך התעלמות פושעת מן העובדה שיש הבדל עקרוני בין מונופול טבעי למונופול ממשלתי.
ההבדל בין מונופול טבעי לממשלתי כמוהו כהבדל שבין המטפיסיקה המציאותית למטפיסיקה החברתית ולא במקרה: מונופול טבעי הוא מציאותי ולכן צודק. מונופול ממשלתי אינו כזה. ההבדל ביניהם בא לידי ביטוי בעיקר בעובדת הכפיה: בזמן שבעל מונופול טבעי השיג את שליטתו המלאה בתחום מסויים באופן חפשי, מחזיק הממשל שליטה בתחום מסויים בכוח הזרוע. לפיכך, המונופול הטבעי, המשלב את כיבוד זכויות האדם ואת חופש הבחירה שלו, הוא גם הצודק מבין השניים. על רקע זה, כמה בלתי צודקת היא המחשבה שהמונופול הפרטי הוא לא מוסרי, כפייתי ופוגעני – ושדוקא המחזיקים בכוח הכפיה הם ששומה עליהם להגביל את "כוח ההשפעה" שלו.
והרי כמה נקודות למחשבה לסיכום הנושאים שמאמר זה נגע בהם:
העקרון המוביל בכלכלה הוא שיתוף פעולה. זו טעות לחשוב שתחרות חפשית היא העקרון היסודי; תחרות קיימת בכלכלה במידה פחותה יותר משיתוף ואף כי אין בה, כשלעצמה, שום דבר שלילי, מעדיפים המתקדמים בכלכלה את השיתוף על יסוד התאמת ענינים.
על אף ההצהרות בדבר כוח השליטה הבלעדי של מונופולין, לא נכון הדבר שהמחזיק במונופול יכול לכפות מחירים ככל העולה על רוחו. מונופול מציאותי, כלומר טבעי, אינו יכול לעשות זאת.
העלאת מחירים תהיה נגד האינטרס של היצרן. ביסודו של דבר היצרן הוא בעד הצרכן ולא נגדו. עובדה: הוא מייצר למענו מוצר. מכיוון שהמוצר פתוח לבחירתו של הצרכן אין, למעשה, שום מצב שבו הצרכן תלוי עד כדי כך ברכישת המוצר שאין לו ברירה. היחסים בין היצרן לצרכן הם צורה של שותפות עסקית ולא מלחמה.
כאמור לעיל, שותפות היא רווחית. מכיוון ששותפות היא רווחית, מהווה שותפות בין ארגונים יצרניים פוטנציאל להורדת מחירים ולא להעלאתן. תנאי וחוקי השוק החפשי דוחפים יצרן ללכת לקראת הצרכן כדי שזה ירכוש את המוצר שלו. הליכה זו משמעה הגדלת נוחיותו של הצרכן ודבר זה נעשה, בין היתר, במחיר. יחסי היצרן-צרכן הם צורה של התאמת ענינים לצורך רווח הדדי.
האם משתלם לבעל חנות להודיע על "מבצע הנחות"? בודאי שכן. זוהי הדוגמה הפשוטה שבאמצעותה ניתן להראות שבהקשר של כלכלה דינמית הורדת מחירים היא דבר רווחי. הכוחות שמנסים להציג את היצרנים כמי שמנסה "להעלות מחירים בכל מחיר" אינו מבין כלכלה, ייצור או רווח. אך הוא בעיקר אינו מבין שביסודה של הכלכלה קיים שיתוף הפעולה
ולבסוף:
1. למד לשונך לומר "שוק חפשי" במקום "תחרות חפשית" כדי שלא תימצא מסייע לגישת ניגוד הענינים.
2. כל מה שטוב בכלכלה מבוסס על שיתוף פעולה. כל מה שרע מבוסס על מניעת שיתוף כזה.
3. כתרגיל, הנה בעיה: כשאתה הולך לאכול ב"מק'דונלד", אתה יכול לשתות "קוקה קולה". השב על השאלות הבאות: א. האם שיתוף פעולה זה בין "קוקה קולה" ו"מק'דונלד" פועל נגד ענינו של הצרכן? ב. האם "מק'דונלד" מפסידה מכך שהיא מוכרת בתחומה משקאות של חברה זרה? ג. האם על הממשל להתערב ולהגן על הציבור מפני שליטתו של המונופולין שמחזיקות שתי חברות אלה ו/או משיתוף הפעולה שלהן?