זכויות שקריות כאמצעי פוליטי

 

זכויות שקריות כאמצעי פוליטי

אדם לא צודק שמתנהג כמו אדם צודק יהיה תמיד חזק יותר מאדם צודק שמתנהג כאילו הוא לא צודק. כשיאסר ערפאת ופלשתיניו מתעקשים על "זכות" להר הבית ולשטחים גדולים שאין להם עליהם שום זכות או חזקה, הם עושים את מה שאדם ישר אמור לעשות לגבי רכושו – וזו כנראה הסיבה לכך שכה רבים נתפסים לרעיון שמדובר ברכושם.

הדבר חזק במיוחד על רקע מחדלי הצד בעל הזכויות בסכסוך להילחם על זכויותיו. במלחמתם יוצרים אויביה של ישראל, מבחינת רבים, רושם שאפילו אם הדברים אינם שייכים להם בזכות – שהם מאמינים שהוא כן. לכך יש משמעות שרוב הישראלים – ובמיוחד השמאלנים שבהם – אינם עומדים עליה: היא מניחה תשתית פסיכולוגית לתפיסתם על ידי זרים כבעלי זכויות יותר מישראל בשל ענין הדאגה: בשל דאגתו למהות, ייחשב אדם לבעליה בפועל יותר ממי שאינו דואג לה (זהו העקרון שמאחורי משפט שלמה, שבו נאבקת אם על בעלות לגבי ילד שאינו שלה).

זהו גם היסוד הרעיוני של התשתית הערכית שלפיה נוטלת מדינת הסעד הסוציאליסטית ילד מהורים "לא ראויים" ומוסרת אותו לידי משפחה שהוכיחה למערכת הממשל כי היא מהווה משפחה אומנת "מתאימה יותר" לצרכיו של הילד; חולשת ההתנגדות של הורים שילדם נלקח מהם בהקשר זה איננה נובעת רק מהיותה של המדינה חזקה מהם אלא במידה רבה מכך שהם מניחים כי יש צדק בפסק הדין של הרשויות לגבי "אי התאמתם".

זהו גם הקשר בין הפרגמטיזם הפוליטי של "כאן ועכשיו" או, אם תרצו, "שלום עכשיו" לתפישת החמלה הנוצרית, שבהתנהגותם כאילו יש להם מונופולין על האמת והצדק הם מצליחים ליצור תדמית של בעלי זכויות אמת ומהווים יחדיו שותפים פושעים בשקר נגד כל זכויות אמת.