ויכוח פרלמנטרי אינסופי

ויכוח פרלמנטרי אינסופי

חברה המבוססת על אי פשרה בנשא זכות הקנין הפרטי מפשטת את תהליכי הבירור בסכסוכים בנושא זה, כאשר ברור לכל הצדדים המעורבים כי אין צורך ביותר מהוכחת בעלות כדי לממש את זכות הקנין. אם בתי המשפט היו מיישמים עיקרון זה באמצעות הגדרות אובייקטיביות וחד-משמעיות של זכויות הקנין לגבי כל מה שקורה בחברה היו הבעיות הפוליטיות נעלמות בצורה שלא היתה מצדיקה את קיומו הקבוע של פרלמנט; אך במצב הקיים היום מוסד זה מבוסס על עיסקת חבילה, המטילה על החברה האנושית הנאלצת להסכים לעימה, חיים של משפט חברתי נצחי ובלתי פתיר. כך נוצר הפרלמנטריזם הנצחי שבו נלחמים זה נגד זה ימין ושמאל, יחיד וחברה וכיו"ב במאבק שאין לגביו הסכמה על קיומו של פתרון חד-משמעי שלו.

מצב זה, היוצר עומס בלתי קביל וסביר על המערכת המשפטית בשל הנחת היסוד הלא-מוצהרת כי אין למעשה דרך לחרוץ דין חד-משמעי בסכסוך על זכויות, הוא תוצר ישיר של הימנעותה של החברה מלהחזיק בהגדרות בהירות ומוחלטות לגבי נושאי הקנין – ובמיוחד לגבי היחס בין קנין פרטי לציבורי. בנושא זה קיים טשטוש גבולות בין זכויות היחיד ל"זכויות" החברה, היוצר מצב שבו כל זכויות בחברה אינן ידועות בבירור.

כתוצאה מהחזקה בשיטה מעורבת, שלפיה מעניקים כבוד לזכויות הקנין של היחיד מחד אך מאפשרים גם לנציגי ה"חברה" להפקיע את קנינו של היחיד, נוצרים סיבוכים קשים בנושא, אשר מאיטים את פעולתה של המערכת המשפטית ומפיקים רק לעתים רחוקות פסקי דין צודקים באמת. אך אם מאידך אם היו מיישמים במלואה את הגישה המיסטית של ויכוח שלא ניתן לישבו וסתירה שלא ניתן לפתרה בנושא הקנין, ומחילים אותה על יחסי היומיום הנהוגים בבתי המשפט, היה נוצר מצב שאיש לא היה מצליח לעולם להוציא תביעה אל הפועל.