אהבה עצמית תבונית

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 669

 

אהבה עצמית תבונית

תרומת הפילוסופיה של אין ראנד למוסר האנושי מסתכמת בהבנה שהאהבה הגדולה ביותר שקיימת בחייו ועולמו של אדם היא אהבתו לעצמו. בקביעה זו יש משום הצבעה על הקשר הטבעי שיש בין אדם לעצמו, שהוא הקשר הרגשי הראשוני והיסודי שיש לכל אדם עם עצמיותו, אשר איננו דועך עם חלוף הזמן. במובן זה מקומה של האהבה העצמית דומה למקומה של האהבה שיש לתינוק כלפי אימו, המהווה את יסודם הקיומי של חייו, בהיותה התנאי הקיומי עבורם.

הגותה של ראנד מצביעה על כך שרגשות הם ביטוי לערכים או, בדיוק יתר, לזיהויים של ערכים חיוביים, כלומר לכאלה המיטיבים עם האדם. במובן זה, רגש האהבה שיש לאדם כלפי אימו מייצג את הערכת היסוד שלו כלפיה החל מיום לידתו, מבלי שעובדת יסוד זו תפסיק להתקיים במציאות. לכן, לפחות מבחינה זו ממשיך אדם לאהוב את אימו כל ימי חייו גם אם אין הוא מודע לכך או עוסק בכך.

אך כמו שהיחס בין אדם לאמו אינו יחס של אהבה אוטומטית, כך הוא הדבר עם יחסו של האדם לעצמו. הדרך בה יאהב אדם את עצמו תיקבע בעוצמתה ואיכותה על ידי תכניה של האהבה. בהנחה שכוונת הנאמר לעיל היא שאדם אוהב את עצמו, לפחות מבחינה פוטנציאלית, בצורה חזקה במיוחד, יש לשאול: האם באמת ראוי כל אדם לאהוב את עצמו כל כך? מה עם בני אדם שמידותיהם אינן חיוביות או מה קורה במצב שבו אשם אדם בפשעים אשר בגללם אין הוא אוהב כל כך את עצמו?

התשובה לכך תהיה, בהכרח, שהאהבה העצמית של האדם איננה האהבה החזקה ביותר שלו בכל מצב; כמו במקרה של כל אהבה, תלויה היא בתנאים המסוימים שיש למקרה הנתון. יש מצבים שבהם האהבה יכולה לפרוח ולהגיע לגבהים עצומים ויש מצבים שבהם זה אינו קורה. גדולתה של האהבה העצמית, במובן זה, היא פוטנציאלית אך לא תמיד אקטואלית.

בהקשר זה כדאי לראות את האהבה כרגש במובן התבוני, כלומר כרגש שיש לו סיבות טובות המעוגנות בפעולותיו של האדם. ראוי שאדם יאהב את עצמו – ואולי לצורך יציבותו הנפשית אף רצוי הדבר - אך ראוי שיהיה ראוי לאהבה זו. על כן שומה עליו לטפח את עצמו כמה שראוי שיאהבוהו. וזאת מכיוון שהאהבה, כמו כל רגש, איננה אוטומטית; יש לעמול על פיתוחה ועל השבחת התנאים שיבשילוה למימדים הגדולים ביותר שרצויים לאדם.

כי האדם, בצד מאפיינים אחרים שלו, מתאפיין ביחודיותו בכך שהוא מוסרי בטבעו, כלומר שהוא שופט את עצמו באופן מתמיד כדי להיות במצב שבו יהיה גזר הדין שלו כלפי עצמו חיובי. במונחים של שיפוט צדק חפץ כל אדם לזכות בפסק דין של היות צודק – ובמונחים רגשיים שואף הוא להיות טוב עד כדי שיהיה ראוי לאהבה.

ניתן, בהקשר זה, לומר כי כדאי לו לאדם להיות כזה שראוי לו להיאהב על ידי עצמו. בתמצית משמעותו המוסרית של הדבר היא שעליו להקפיד להיות טוב. כי אוהבים אנו את הטוב – ובמיוחד כשאנחנו טובים, קלה ונעימה היא אהבתנו לעצמנו כאל הטוב. וכאשר ממלא אדם את תנאי הרגש של האהבה העצמית התבונית – כזו המבוססת על שיפוט נאות באמצעות התבונה – יכול הדבר להתבטא ככוח רוחני ולהוות הנחת תשתית רגשית וחוויתית ראויה לחייו של יצור אנושי, שהוא בעל מודעות עצמית חזקה במיוחד. בהקשר זה תהיה האהבה העצמית בסיס יציב לחיי אושר.