טבע ההכרה האנוכית

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 820

טבע ההכרה האנוכית

חוויית היחיד כעובדת יסוד אסתטית

בין הדברים המהווים את עולמו של היחיד ניתן לראות גם את האמנות שממנה הוא נהנה, כי דרך הנאתו האמנותית היא יחידאיות במובנה היסודי ביותר, שכן מה שקרוי בחברה "טעם אישי" אינו אלא ביטוי העובדה שברשותו של כל אדם העדפות פרטיות ביותר בתחומי האמנות כפי שמקובל שיש כמותן בתחומי מזון, לבוש וכיו"ב; אף כי קיימים דברים רבים הרוכשים אהדה בקרב בני אדם רבים, ניתן למצוא בכל חווייה אישית היבטים המיוחדים ליחיד החווה אותה, וכך הוא בכל פגישה של היחיד עם העולם. ברוח זו, גם המימד היחידאי-סובייקטיבי של חוויית האמנות אינו ניתן להכחשה מבחינה עובדתית. למעשה חווייתו של היחיד את האמנות היא מפתח היסוד לעצם קיומה של האמנות ויש בדבר, כשלעצמו, כדי לחזק את חשיבות מקומו של עולמו של היחיד ואת חיוניותו גם במציאות החברתית.

עולם האמנות מבוסס על החווייה הסובייקטיבית של כל המעורבים בו, החל מהאמנים היוצרים וכלה בבני האדם החווים את פרי יצירתם. דבר זה עלול לגרום – כפי שהוא אכן גורם בתרבותנו – לאי הבנה גדולה, אם מניחים שהחוייה הסובייקטיבית, בשל היותה ביטוי אנושי יחידאי ששייך ליחיד, איננה אובייקטיבית. למעשה, מהווה עובדה זו את מה שעומד ביסוד ההנחה שכאשר מדובר באמנות אין מקום להערכה, שיפוט וקביעות מציאותיות אשר עומדות על אותו מישור של הוכחה מדעית המושגת, בתחומים ידיעתיים אחרים, מבחינה של סכום נמדד גדול של בדיקות פרטיות, שיש בהן לאשר את נכונותה של עובדה כלשהי. הנחה מוטעית זו ניתנת להפרכה באמצעות הליך מדעי בעל משקל גדול שאינו ניתן להכחישו או להטילו בספק, של עיבוד תוצאות החוויות הסובייקטיביות של יצירות אמנות לאורך הסטוריה של זמן ארוך.

בימינו, למשל, אף כי אנו מודעים לחוסר היכולת להוכיח במעבדה שמוצרט היה מחבר טוב של מוסיקה או שמיכלאנג'לו היה פסל טוב, אנו מצויידים בחוויות רבות שנגרמו לדורות של בני אדם מיצירתם האמנותית, המשתרעות על פני מאות בשנים. מדובר בעובדות ידועות אשר על אף היותן אישיות ופרטיות יכולות להוות את מה שניתן לקרוא בשם "הוכחה סטטיסטית", כלומר הוכחה באמצעות מספר גדול של בני אדם החווים באופן חיובי עובדה מסויימת, בהנחה שאין הדבר יכול להיות מקרי (בניגוד למה שמוגדר בהקשר של כוונה מסויימת). תפקידו של השימוש במושג "מקרי" בהקשר זה הוא להציגו כבעל משקל נגדי למה שאין ביסודו חוויית מכוון. מבחינה זו מהווה חוויה אמנותית הנגרמת על ידי מכלול המרכיבים של היצירה האמנותית תוצאה של פעולה מודעת המכילה את היסודות של הידיעה האנושית הנוגעת לתחום העשיה שבו מדובר. עשיה מסוג זה היא כזו שניתן לראותה כשייכת לידיעה האנושית, גם אם יצירתה וחווייתה מתבססים על תחושה.

העובדה המציאותית שהאמנות פועלת דרך תודעתו של היחיד אומרת שקיימת התאמה לאורך כל דרכי האמנות בהסטוריה האנושית בין מהותו וטבעו היסודיים של היחיד האנושי לבין עולם האמנות, כלומר שהאמנות חייבת להתייחס ליחיד כאל גשר המעבר שלה בכל תחומי פעולתה, מה שמסתכם במכלול הקשר הקיים בין הרוח לחומר, כלומר בין מצבה המקורי של האמנות כרעיונות מופשטים העולים בדעתם של יוצריה לבין חווייתם של בני האדם הפוגשים אותה, אשר חשים אותה ברמת הרגש. ברוח הפילוסופיה של אין ראנד, הרואה את הרגשות האנושיים כאחד הביטויים של התודעה הפעילה, מהווה החוויה הרגשית שחש האדם כשהוא חווה יצירה אמנותית, את התוצאה המצטברת של עיבוד כל הנתונים ה"משודרים" אליו על ידי היצירה האמנותית, והיא זו המסכמת את חווייתם כאחדות כוללנית, כלומר ככזו הכוללת את כל ההיבטים הקיימים בה. כך, חווייתה הרגשית של האמנות מהווה את סכום תוצאת עיבודם המלא של הנתונים המשודרים על ידי היוצרים והנקלטים על ידי אלה הפוגשים ביצירה השלמה.

בסיכומם של הדברים, ניתן לראות איך טבעו של היחיד האנושי – ובכלל זה טעמו הפרטי – חייבים להיות חלקים תואמים את עובדת היותו של היחיד אנוכי, כלומר את היותם של העדפותיו וטעמו מכוונים להביא לשדרוג של איכות חייו, ובמקרה זה באמצעות אמנות אשר מכוונת ליצירת חווייה יחידאית.