אמנות המוסיקה ומושגיות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 736
אמנות המוסיקה ומושגיות
היבטים רבים של יצירה אמנותית מתייחסים ליכולות התפיסה האנושית ובכלל זה בולט הקשר בין היכולת המושגית ו/או היעדרה לבין הידיעה האמנותית. על יסוד הידיעה שלא כל הידיעות האנושיות מגובשות מושגית נשאלת תדיר השאלה: איך ניתן להעביר ידיעות דרך הדורות בדרך לא מושגית? התשובה לכך היא: באמצעות פעולות ובעיקרן פעולות יצירה ושיעתוק המעבירות ערכים ומידע שלא בצורה מושגית ו/או באמצעות אותות וסמלים שניתן לקבוע, לשדר ולקלוט בצורה אובייקטיבית. יכולת מסויימת זו, הייחודית לתודעה האנושית, באה לידי ביטוי בתחומים כמו אמנות.
סוג אמנות שבו מופיעה פעילות זו באופן מובהק הוא המוסיקה, שבה הגיעו הכוחות היוצרים של המציאות לשליטה מעולה באמצעות הסכמים כלל-עולמיים לגבי סימול והפעלה, שבאמצעותם ניתן להעביר ערכים מדור לדור. דוגמה לכך היא רישום התוים, שהתפתח בעולם רק לפני כמה מאות שנים. עד אז הועברה המוסיקה בין הדורות במגוון דרכים לא מושגיות ולא מוסכמות באופן שניתן לשכפלו או לשעתקו בצורה אוניברסלית.
יש לציין כי אף על פי שהמוסיקה איננה מושגית, אין, מבחינה פילוסופית, מקום לנתקה ממושגיות; בתורת הקבלה היהודית, למשל, מבוצע ניתוח המושגיות עד לרמת האות והתנועה המסומלת העומדת ביסודה (תנועה מסומלת באמצעות קו עגול או ישר). סוג כזה של ניתוח מדוקדק עושה קשר בכוח (פוטנציאלי) בין המושגיות למוסיקה כי תנועה היא היסוד הצלילי-פונטי של המושגיות והמוסיקה גם יחד.
זה גם, אולי, המקום לזכור כי בתקופה הקלאסית – ובמיוחד בתרבות העתיקה של יוון – היתה אמנות השירה (הפואטיקה) כוללת את מה שאנו קוראים היום דיקלום, כלומר: אמירה בקול של תמלילים, שלעתים מגובה במקצב ובכלים ללא שימוש בנעימה. דבר זה משתלב עם העובדה שאין, בתרבויות העולם העתיק, הבדל עקרוני בין שירה המלווה בנעימה המנוגנת בכלים מוסיקליים, לבין קריאת חרוזים בחלל הפתוח, ללא ליווי. בניגוד להשקפות הרווחות בתקופתנו, אשר בה נעלם כמעט לחלוטין סוג אמנות הקריאה כאמנות העומדת בפני עצמה, בעולם העתיק – עד לתחילת הרנסנס לפחות – היה האמן יכול לדבר, לשיר ולנגן בצורה שנתפשה מאוחדת ולכן גם מתבקשת מבחינה אמנותית ואומנותית כאחד.
האמנות בכלל והמוסיקה בפרט היו מאז ומתמיד חלק מהידע הנוגע להבעה אמנותית ולמעשה גם נלמד עד היום בבתי-ספר לאמנות, אף כי האמירה נלמדת לרוב בהקשר של לימודי משחק ודרמה. זו גם נקודת המפגש שבין אומנות פיתוח הקול לאומנות הנאום. שתי אומניות אלה, שהאחת מתמקדת בשירה והשניה בדיבור, מאפשרות למתמחה בהן שליטה טובה יותר בהפקת קולו, אך מעבר להיבט צורני זה קיים גם היבט תכני שהוא יכולת הבעת רגשות טובה יותר.