אמנות ומטפיסיקה חברתית

אמנות ומטפיסיקה חברתית

בתרבות זמננו קורה רבות שאמנים גדולים שהתחילו לפי ה"כללים" נסוגו אל נסיונות שדירדרו אותם אל הרע, כי בתירוץ של נסיונות החדש הם נפלו למלכודת המטפיסיקה החברתית. הדבר התבטא בכך שמיקוד יצירתם הוסט ממה שאהבו באופן יחידאי אל מה שמקובל על ידי החברה. כך הוסט מיקודם האמנותי ממקומו הטבעי: של מה שמביא לי הנאה גדולה כאמן.

יש להניח שלגבי הרבה אמנים לא התרחש הדבר באופן פשוט אלא בוריאציה מסובכת של תרמית פילוסופית עצמית – מה שמקובל לקראו רציונליזציה – שמתרחש כך שהאמן נשחק בין טעות פילוסופית שגורה שהוא קלט מן התרבות לבין תביעותיו של הקהל הבינוני מן האמן. קהל כזה קובע על יסוד התנגדו מחד, על יסוד הדוגמה הקדומה האפנתית, והסכמתו מאידך, על יסוד אותה אופנה דוגמטית באופיה, את מגמתו של האמן.

בהקשר זה מתבטאת המטפיסיקה החברתית בפועל בכך שהאמן נצלב ונקרע על צלב הפיצול שקיים בין תנועת החומר של הקהל המושכת אותו למטה, אל החושני והמקובל, לבין תנועת הרוח היוצרת שלו, המושכת אותו כלפי מעלה, אל הערכים שאותם הוא מבקש לבטא. בין שתי מגמות אלה האמן נקרע ונופל, בסופו של דבר, כגוף מת אשר ערך פשרה עם הזרם הכללי או ניתק מן המציאות ליצירה שאיננה קשורה לשום דבר במציאות אלא רק למציאות החברתית.

במקרה כזה האמן מאמין שהוא בוחר בין שתי אפשרויות: א.פעולה לפי האמת הפנימית שלו, המנוגדת לקהל ולמציאות, שהיא איננה לפי הגיון או כללים מוסכמים ב. פעולה לפי השוק שמשמעה קבלת הכללים המוסכמים, ההגיון והרמה נמוכה שמותאמת לטעם הקלוקל של הקהל.

כך, בפועל, מציעה המטפיסיקה החברתית בביטוייה האסתטי שתי תשובות מוטעות לשאלת היסוד הנוגעת לחוויית האמנות, ששומה עליה להיות מנוסחת במונחים של פעולה לא חברתית אלא אישית ויחידאית. בין אם מדובר בחווה האמנות ובין אם מדובר באמן היוצר, שומה על החוויה האמנותית, כדי שתהיה מוצלחת, להתבסס על הטעם האמנותי היחידאי של האדם המעורב ולא על טעמם, הבנתם ותפיסתם האסתטית של בני אדם אחרים – וכמו שמתרחש בעולמנו היום גם מדובר בבני אדם שאת רובם ככולם הוא בכלל איננו מכיר.

נתונים נוספים