הפוטנציאל האפיסטמולוגי של האמנות

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 746

 

הפוטנציאל האפיסטמולוגי של האמנות

או: מבוא למטפיסיקה של האסתטיקה (*)

בתחום האסתטיקה של תרבות זמננו שולטים היום ברבריות, בורות ואלימות הכרוכות זו בזו ומשפיעות זו על זו (**). לפיכך אין האדם של היום יכול לבצע שיפוט אובייקטיבי (1) ממשי על ההיבט האסתטי של תרבותו. דבר זה יוצר מצב שבו חשוף האדם הנבון בתרבות לשקרים רבים, המציגים תמונה לא נכונה של תחום האמנות, אשר ניצבת בסתירה ליכולות הטכנולוגיות העצומות שהתפתחו בעולם המודרני (4). תמונה מעוותת זו מעכבת את התפתחותו של כל שדה האסתטיקה והאמנות ועל ידי כך מעכבת את התפתחותו של האדם לפחות מבחינה אנתרופולוגית (2), אם לא אתית (3). במצב ענינים זה שומה עלינו, אם ברצוננו להגיע לעתיד טוב יותר, לשפר את האסתטיקה שבידינו ולעשותה לאובייקטיבית יותר.

רעיון זה מבוסס על הנחת יסוד: שהאמנות חיונית לאדם. בעולם האנושי אין האמנות אפשרות אלא חובה. עבור האדם, אין קיומה של האמנות ענין של בחירה אלא של הכרה בעובדה שחיי האדם כוללים התייחסות לאמנות ושימוש בה בין אם יבחר בכך ובין אם לאו. האדם יכול לבחור לגבי סוג אמנות אך לא לגבי עובדת קיום האמנות עצמה בחייו.

עובדה זו היא גם בעלת משמעות מטפיסית(5) בדרך הבאה: ליקום כולו היבט אסתטי; האסתטיקה איננה נגזרת של הקיום האנושי אלא היבט קיים של המציאות, אשר מוחש על ידי כל תודעה באשר היא. העולם הוא יפה או מכוער כפי שהוא אמיתי או שקרי. חוקי היסוד שלו כוללים, כנוסחאות, יסודות אסתטיים. (על השאלה "האם אין חוקי היופי באים לידי ביטוי רק בהקשר של התבוננות תודעתית ואז, במובן זה, סובייקטיביים?" תהיה התשובה: "נכון, אך רוח העולם, הנמצאת ביסודו, היא אובייקטיבית ביחס ישר למידת התואם בינה ובינו. לפיכך, סובייקטיביות קיימת רק היכן שמדובר ברוח שאינה תואמת מציאות). מתוך כך נובעת נוסחת יסוד לשיפוט אמנותי: יצירת אמנות תהיה טובה ביחס ישר לאובייקטיביות של יוצרה – לתוקף המציאותי של השקפת העולם שלו.

(*) מאמר זה הוא תרשים של הנחות יסוד לאסתטיקה חדשה, שהוא פיתוח פילוסופי עדכני שנוצר על ידי בעשור האחרון, על יסוד שילוב בין ההישגים החשובים בתורת האסתטיקה בפילוסופיה בהסטוריה ועל המורשת האנושית האסתטית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפעילות הרוח של הדתות והאסכולות הגדולות בתולדות האדם.

(**) ברבריות, בורות ואלימות – הברבריות משמעה חוסר תרבותיות ושלטון החלקים הבלתי תבוניים של תודעת האדם בתרבות, כמו בתקופות הטרום-תרבותיות, שבהן היתה התרבות האנושית לא מעוצבת עדיין. הברבריות מאופיינת בבורות – בחוסר ידע. במקרה זה מדובר בחסרון עצום בידע לגבי המעמד האובייקטיבי של האמנות בפרט ושל האסתטיקה בפרט, מבחינת הצורך שלהם בכללים וחוקים לצורך פעולת יצירה וחווייה. האלימות חוברת לברבריות ולבורות כתרנגולת ו/או כביצה כי באשר אין התרבותי שולט, שולט כוח הזרוע. מבחינה אמנותית שולט באמנות זמננו טירור פוליטי נוסח "בגדי המלך החדשים" שבו, כמו בדמוקרטיה המודרנית, זוכה למעמד של כבוד זה שמצליח לצבור לזכותו נקודות רבות יותר מהמון מכבדים גדול יותר או, לפחות, שאלה שתומכים בשליטתו מצליחים ליצור די הרתעה מביקורת כלשהי. אלימות זו יוצרת מצב תרבותי של חוסר נגישות לידע אובייקטיבי הנוגע לאמנות ו/או לאמנות טובה – שהוא מצב תרבותנו שבה, בתחום האמנות, יש מצב של "כל דאלים גבר", שבו אין הכרה בכללים של אמת, צדק או התאמה למציאות.

עם זאת, בצד גישה הגורסת (בהתאם לזו שלעיל) כי אף בעלי החיים אינם נטולים נטיות אסתטיות, מתבלטת בחשיבותה השיטה האסתטית הרואה את האדם כיצור אסתטי או, במלים אחרות, מגדירה את האדם בכלל וכיחיד על פי האסתטיקה שלו; לפי שיטה זו, האדם הוא מהות שתפישת המציאות שלה מבוססת קודם כל על האסתטיקה.

זוהי, למעשה, ההגדרה היסודית של הפוטנציאל האפיסטמולוגי של האמנות; פוטנציאל זה מוגדר (תיאורטית) על ידי ההנחה שהערוץ האסתטי הוא הערוץ הראשי של תפישת המציאות על ידי האדם. (אך הדבר איננו הופך את האסתטי לקוגניטיבי, כי האדם הוא, בין היתר, אמן יוצר). למעשה, מדובר ביכולת הידיעה האנושית המקיפה ביותר, הנעה על כל הטווח שבין מושאי החושים ועד להערכה האסתטית של טבע הרוח הפועל – החל מהערכת העצמים הנייחים והיחסים הסטטיים שביניהם כיפים (או לא) וכלה בהערכות אסתטיות דומות שניתנות להחלה על פעולה, כמו מעשה יפה (או לא).

הפיכתה של האסתטיקה שלנו לאובייקטיבית יותר ייעשה כהלכה על ידי חקירת שרשי מדע האסתטיקה הפילוסופיים תוך כדי סקירה וניתוח אהדדיים של הריכוזים האסתטיים שמוצעים לנו על ידי גורמי היסוד הרוחניים ששלטו בהסטוריה האנושית. יעילותה של האסתטיקה החדשה תהיה תלוייה במסקנותיה של חקירה זו; להלן חלק עיקרי מהם:

מעמדו של מדע האסתטיקה ביחס לפילוסופיה מקיף כמוה; כפי שהפילוסופיה עוסקת בטבע האדם, העולם והיחסים שביניהם, עוסקת גם האסתטיקה בנושאים אלה, אך מצד העשייה האסתטית.

זו נחלקת לשניים: פעיל וסביל.

הפעילות האסתטית שייכת לבונה העולם האמנותי הנתון – לאמן היוצר, המעצב את הדברים. בכל מידה שבה נוצרת אמנות, היא מספקת את תמונת האדם והעולם ההולמים את הדרך בה רואה אותם האמן היוצר.

הסבילות האסתטית שייכת לאדם שענינו בחוויית היצירה האמנותית, ושהוא גם היונק ממנה את חיי הרוח שלו. לעתים – אך לא תמיד - הוא גם האמן היוצר.

מבחינה אסתטית האדם הוא אמן יוצר וחווה גם יחד, באשר שני אלה אינם ניתנים להפרדה: הרוח היוצרת חווה את יצירתה. על ציר הזמן נוצרת חויית היצירה לפניה, בזמנה ואחריה. האדם עשוי להיות חווה אמנות ולא להביא מן הכוח לפועל את הצד של האמן-היוצר שבו, אך הוא איננו יכול שלא להיות מודע (ולו גם באופן חלקי) להיבט האסתטי של פעולתו. מבחינה זו, כל אדם הוא אמן בכוח וחווה אמנות בפועל.

זהו היסוד לניתוח ההיבט האפיסטמולוגי של האמנות, דבר שמשמעותו, בין היתר, היא שהכושר האמנותי והשיפוטי של האדם צמודים זה לזה: כשמדובר בהיבט האסתטי של הפעולה האנושית, אין הפרדה מציאותית אמיתית בין ה"יפה" וה"טוב". למעשה, בהקשרים רבים ושונים שבהם על האדם להפעיל את שיפוטו יודע האדם אודות הטוב פעמים רבות יותר באמצעות היפה משבכל דרך אחרת.

השיפוט האתי, שהוא גם חלק משיפוטו הכולל של האדם את המציאות, כלול בשיפוט האמנותי הלא-מושגי והלא-פילוסופי. לכן, גם כאשר אין בנמצא אסתטיקה אובייקטיבית מוכחת מבחינה פילוסופית – כמו בתקופות הטרום-פילוסופיות – נעשה לאורך ההסטוריה האנושית רבות בתחום היופי ונוצרה אמנות גדולה על ידי האנושות. אף כי אמנות זו איננה מסתייעת באופן מפורש בפילוסופיה, היא מבוססת, בעיקר ביצירותיה הטובות, על המיטב שיש לשכל האנושי להציע - על שיפוט אנושי אובייקטיבי של עובדות המציאות, ניתוחן וניסוחן המדעי-אסתטי כמנחי האמנות התרבותית של התקופות הללו.

כי כפי שידיעת התזונה הנכונה לא מונעת מן האדם למצוא לו מזון, פעולת האמנות איננה תלויה בידיעה אובייקטיבית של אמות-מידה אמנותיות. דבר זה אין משמעו שרירותיות אלא ידיעה שלא באמצעות פילוסופיה – ובמיוחד ידיעת המציאות המתבצעת באמצעות האמנות. ידיעה אמנותית זו מבוססת, כמו חוקי השכל או הקיבה, על כללים אובייקטיביים מדוייקים, גם בהקשרים שבהם אין חוקים אלה ידועים במובהק.

למעשה, בשל העובדה שהאסתטיקה האנושית היא הערוץ הראשי של ידיעת האדם את המציאות, מהווה היצירה האמנותית האנושית מצג מדוייק של ההישג המדעי בהסטוריה האנושית: יצירות האמנות הן המאגר שממנו ניתן ללמוד את הישגיו המדעיים של האדם.

כי, כאמור, האמנות היא הערוץ הראשי של הידיעה האנושית: בין אם הוא פעיל אסתטית כאמן ובין אם הוא סביל כחווה האמנות, האדם משתמש באמנות כדי להתמודד ידיעתית עם המציאות. הידיעה האסתטית, ככל צורות הידיעה, היא אובייקטיבית, כלומר תואמת מציאות. ככזו, עליה להתנהל על פי חוקים וכללים מדוייקים, אחרת היא איננה מסוגלת להתבצע כלל ומתבטלת מעצם המושג היסודי המרכיב אותה, כלומר מושג הידיעה (6).

הפוטנציאל האסתטי של האדם מגדיר את מרחב אפשרויות הידיעה שלו, שכן כל ענף אמנותי (ז'נר) מגדיר, תופס ומבטא היבט מסויים של המציאות. (לדוגמה: המוסיקה עוסקת בהגדרת ההיבט הצלילי-קצבי-הרמוני של יסודות היקום. השירה מתארת את יכולת המושגיות לתפוש את היבט רוח עובדות המציאות והספרות מתייחסת אל ההיבט המוסרי - של עלילות ופעולות הנעשות בעולם). כך, האדם יודע את המציאות עפ"י האמנות שאליה הוא נחשף.

אף כי לא כל בני האדם עוסקים בידע ולימוד, כולם עוסקים ביפה, החל מהערכה אסתטית של פעולות החיים של עצמם וכלה בפעולות האמנות של זולתם. (יושם נא אל לבו של הקורא כי ציינו בכאן שני טווחים: האחד מפעולות החיים הפשוטות לאלה שהן אמנותיות במובהק והשני באלה של היחיד לאלה של הרבים). די בעובדה זו כדי לרמז על מרכזיותה של האמנות בתמונת העולם של האדם.

האסתטיקה היא, למעשה, הדרך שבה תופש האדם את העולם. או, במלים אחרות: האפיסטמולוגיה – תורת ההכרה – היא אסתטית ביסודה. האמנות, באמצעות ענפיה השונים, היא, מבחינה אפיסטמולוגית, אמצעי הידיעה הראשי של האדם, שדכו הוא מתמודד עם המציאות. דבר זה מטיל על הפעולה האמנותית האנושית משא של אחריות מוסרית ומחוייבות רבה. קודם כל, מדובר באחריות על האמת: תמונת העולם שיש בידי כל אדם או קבוצה יכולה להיות אמיתית או שקרית, ביחס ישר למידה שבה הטעין אותה האמן היוצר בהשקפתו לגבי העולם (7).

במובן זה, האמן – או האסכולה שממנה בא – הוא גם מנהיג ומחנך; מכיוון שיצירת האמנות היא, למעשה, כמוסת ידע, אחראי זה המייצר אותה להשפעתו של ידע זה על אלה החווים את אמנותו. דבר זה היה ידוע – ונמצא בשימוש של קבע – על ידי אנשי הרוח של העולם העתיק; אלה דאגו ליצירת אמנות שתבטא את הערכים שאותם ראו כעומדים ביסוד תפישת העולם שלהם. דבר זה נוגע, כמובן, לתוכן היצירה האמנותית בתרבות.

תוכן וצורה

הידיעה האמנותית מתבצעת בשני מישורים: תכני וצורני; העיקרי והחשוב מבין השניים הוא מישור הידע התכני, זה אשר מבטא את הערך שרוצה תרבות / אסכולה / אמן להעביר אל העולם.

המישור הצורני מבטא, בין היתר, את המצב הטכנולוגי של זמן וחברה נתונים מבחינת אמצעי ההבעה האמנותיים שיש בהם. עם זאת, ככל שיצירה אמנותית שלמה יותר, קשה יותר להפריד בה בין התוכן לצורה ושניהם תומכים זה בזה ומתאימים זה לזה. למשל, ערכיו של סיפור מסויים יועברו באמצעות שיר בדרך שונה לגמרי משיועברו על ידי סרט קולנוע, כי לכל אחת מענפי אמנות אלה – שירה וקולנוע - דרך הבעה שונה מחברתה.

(האם ניתן לומר שאחד מענפים אמנותיים אלה בהכרח טוב מחברו? לא; לצורך שיפוט כזה יש לברר באופן מסויים מה מורווח ומה מופסד בכל אחד מהם - ובמקרה כזה יש לשפוט כל אחד מההיבטים הערכיים המעורבים לגופו, כלומר יש לבחון באם הערכים המהווים את תכנה של יצירת אמנות נתונה מובעים בצורה מדוייקת יותר, כאשר שיפוט זה מתייחס לגופו של כל ערך בנפרד.)

שיפוט אמנותי נכון

דרכים רבות לביצוע שיפוט אמנותי אובייקטיבי: את יסודות השיפוט האמנותי ואת השיפוט עצמו ניתן לבסס על השוואה אמנותית – ועל ייחוס לזמן, למקום ולתרבות שבהם נוצרו היצירות המדוברות. אף כי יהיו לכך מתנגדים, ניתן בכ"ז, לצורך מחקר השוואתי, לברר באם סרט קולנוע בן המאה ה20 הוא טוב יותר או פחות מציור מתקופת התחייה. אך האם בריאת העולם בציור של מיכלאנג'לו תהיה ניתנת להשוואה לתמונה מתוך סרט קולנוע על אותו נושא? כן, אם תימצא המקבילה האסתטית בשתי היצירות הנסבות על אותו נושא. המקבילה יכולה להיעשות על ידי הוצאה של תמונה סטטית מרצף התמונות הנמצא בתנועה שמציג הסרט – ולאחר מכן השוואתה לתמונתו של אמן תקופת התחיה על יסוד של היבטים מסויימים, מקצועיים ואובייקטיביים, שנמצאים באמנות הנתונה (ציור) כמו צבע, ריחוק, קומפוזיציה וכיו"ב.

אך אף כי ניתן לנתח ולפרק יצירות אמנות אנושיות למרכיביהן לצורך ניתוח השוואתי זו איננה הדרך היחידה או, בהכרח, הטובה ביותר: ניתן גם לשפוט את ערכיהן כשלמות, ללא צורך לניתוח השוואתי, על רקע הידיעה האנושית הכוללת על מהות העולם, תכלית האדם והיחסים שביניהם, מתוך הסתמכות על ידיעה פילוסופית.

למשל, אם אנו מסכימים על כך שבריאות נפשית אנושית היא דבר חיובי, זיהוי נאמן של ערכים התומכים בבריאות כזו ביצירת אמנות, תציב אותה במקום גבוה יותר מזה שאליו תגיע יצירת אמנות התומכת במחלת נפש כמייצגת מצב אנושי חיובי.

כדאי להוסיף, בהקשר זה, כי להיותו של האדם מהות אסתטית בעצם קיומו המטפיסי משמעות נוספת: האדם הוא בעל יכולת זיהוי ישיר של הערך המטפיסי הכלול ביצירות האמנות שלהן הוא נחשף; אך זיהוי זה עלול להיות בעוכריו, שכן האמנות מורכבת עד כדי כך שהיא יכולה להחזיק בסתירה פנימית: יצירה אמנותית בעלת ערך שלילי כולל יכולה לכלול גורמים חיוביים שמושכים אותו להזדהות עימהם עלילת גם הטבעי של האדם.

אך האמנות איננה דיון או מסה מדעית; היא אומרת את שלה בהציגה דגם של העולם כפי שהוא עפ"י השקפת יוצרה, בהתאם לענף האמנות שבו הוא בוחר לפעול. האמן איננו מתווכח עם חווה האמנות (אף כי הוא יכול להציג ויכוח) אלא מציג אותה לפני האדם או החברה החווים אותה. אך הפילוסופיה האסתטית הקיימת בחברה הנתונה יכולה לקבוע באם השיפוט שתקבל יצירה זו יהיה נכון או לא.

אם ההשקפה המטפיסית המובעת באמנות מסויימת איננה נכונה ואילו השיפוט האסתטי באותה חברה לקוי עד כדי כך שהוא רואה אותה כנכונה או, כמו במקרה של חברתנו, הוא איננו רואה כלל שיפוט אסתטי אובייקטיבי כאפשרות, נמצאת התרבות הנתונה ב"בוץ"; היא איננה מסוגלת להתקדם מבחינה אסתטית וספק אם מבחינות אחרות.

(1) אובייקטיבי = מציאותי, מתאים למציאות.

(2) מבחינה אנתרופולוגית = מנקודת המבט של מדע ההתפתחות האנושית הכללית.

(3) מבחינה אתית = מנקודת המבט של תורת המוסר האנושית הכללית.

(4) לצורך דוגמה מסויימת, די אם נשווה את הקשיים שהיו לצייר בן תקופת הרנסנס להשגת צבעים מתאימים לקלות שבה יכול צייר בן זמננו להשיגם – ואז נשווה זאת לעובדה שקיים בימינו מספר קטן מאד ביחס של ציירים המגיעים ברמתם לאלה של הרנסנס.

(5) מטפיסיקה = המדע הפילוסופי של העקרונות הנמצאים ביסוד ההווייה: האדם, העולם והיחסים שביניהם.

(6) בין ההוגים שהתייחסו לטווח זה שבין ידיעת הכללים לבין אי ידיעתם היה גורודייף, אשר ציין כי "יש אמנות סובייקטיבית ויש אובייקטיבית. באמנות הסובייקטיבית אין האמן עצמו יודע מה בדיוק הוא עושה ובאילו ערכים הוא עוסק ואילו אמנות אובייקטיבית כמוה כשפה שבה כל דבר שמופיע הוא בעל משמעות שניתן לקרוא אותה והיוצר והחווה יודעים בדיוק את משמעותם של יסודותיה.

(7) כפי שמראה אין ראנד, היו מאחורי היצירות הדתיות הגדולות, למשל, מסרים של תמונת העולם שהן רצו לבטא; סיפורי הדתות, ביחד עם שאר יצירות האמנות שיצרו התרבויות שנבעו מהן, מציגות השקפות מטפיסיות על האדם והעולם.

לצורך הדגמה, די אם נבחן את ההבדל בין גיל הפטירה המוצהר של נציג האתיקה הנוצרית, ישו (23), וזה של נציג האתיקה היהודית, משה (120), כדי להציג בפני הקורא מיקוד שונה, הן בעולמות החיים (זה והבא) והן בשכר על מעשים טובים.