מציאות

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 707

מציאות

מציאות היא כל מה שנמצא. מושג המציאות, באופן טבעי והגיוני, הוא מושג היסוד של המציאות. מושג זה עומד ביסוד קיום כל ענין, מהות ופעולה ללא יוצא מן הכלל שכן כולם נמצאים; כל מה שנמצא נמצא ואין בנמצא דבר שאינו נמצא.

מושג המציאות מייצג את הפעולה והעובדה הקיומיים היסודיים - פעולת המציאה ועובדת ההימצאות. מבחינה לשונית, אלה הם השלכות השורש מ.צ.א., המבטא את העיקרון המופשט המשותף שביסודם. עיקרון זה מבטא את האמת וההכרח ההגיוני שבקיומם של היבטים אלה בכל מה שנמצא, כלומר: שכל נמצא חייב במוצא וכל מוצא חייב בנמצא. איננו יכולים להפריד בין "מוצא" ל"נמצא". מוצא ללא נמצא או נמצא ללא מוצא הם סתירה פנימית במונח ואינם יכולים, על כן, להיות בקיום.

מבחינה פילוסופית (הגותית) יש למושג "מציאות" שלושה היבטים ראשיים: מטפיסי (קיומי), אפיסטמולוגי (הכרתי) ואתי (מוסרי):

ההיבט המטפיסי (הקיומי) של המציאות הוא הקיום: המציאות היא מה שקיים. כל הקיים וכל מה שקיים נמצאים וכולם, כאמור לעיל, כלולים במציאות.

ההיבט האפיסטמולוגי (ההכרתי) של המציאות הוא הידיעה: המציאות היא יחסים בין תודעה לעובדות, בין יודע לנודע, וזהו גם היישום להכרה האנושית של יחסי המוצא והנמצא. היודע והנודע הם כל מה שנמצא; כל מה שנמצא הוא, בכוח או בפועל, מהויות יודעות ו/או נודעות. כל מוצא יודע וכל נמצא נודע. אין אפשרות להפריד בין מציאות וידיעה. המציאות מחייבת ידיעה והידיעה מחייבת מציאות.

ההיבט האתי (מוסרי) של המציאות הוא הבחירה: במובן האתי, מציאות היא מה שהמוצא בוחר למצוא, בוחר לדעת. מעבר למה שמטפיסי (קיומי), ועל כן אינו פתוח לבחירת האדם, המציאות היא מה שנבחר על ידי המוצא. במובן המוסרי, מציאותו של בוחר היא פעילה (ומתאימה לפעולות של מציאה) ושל נבחר סבילה (ומתאימה להימצאות). הבחירה היסודית של האדם היא בין קיומו כמוצא לבין קיומו כנמצא: קיומו של מוצא הוא קיום בוחר ומתוך כך פעיל. קיומו של נמצא הוא קיום נבחר ומתוך כך סביל. הנמצא הבוחר הוא רוחני, כלומר יודע. הנמצא הנבחר הוא חומרי, כלומר נודע.

מתוך כך מסתמנת הנוסחה המגדירה את יחסי הרוח והחומר במציאות:

הרוח הוא ההיבט המוצא במציאות והחומר הוא ההיבט הנמצא.

המוצא והנמצא משלימים זה את זה; תפישת מושג המציאות היא פעולה דינמית הרואה את הנמצא כמהות סטטית. זהו היחס היסודי בין מה שפעיל לבין מה שסביל במציאות.

זה קורה מכיוון שהנמצא/ים – העצמים המבטאים את השרש מ.צ.א. - כבשו להם עמדה ראשית בקרב משפחת היישומים של השורשים בשל התפישה החומרית השלטת בתרבות זמננו.

אך המלה "מציאות" צריכה להיתפש בהיבט הדינמי שלה, שכן המציאות היא, קודם כל, דינמית במהותה - יחסי מוצא ונמצא אשר אינם מהווים מהות חומרית בשל היותם מייצגי פעולה.

יחסים אלה, המבוטאים על ידי המוצא מול נמצאיו, הם מהות פעילה ובאותו מובן שבו פעולה איננה חומרית, אין היחסים המבוטאים במלה "מציאות" חומריים. מתוך כך גם צריך להיות ברור שהמציאות איננה עצם, איננה מהות חומרית.

כשרוצה אדם לקיים מציאות כלשהי, כלומר מידה כלשהי של יחסי מוצא נמצא - שהוא מה שקורה במצב של יישום עקרון המציאה - עליו להתאים בין רעיונותיו לבין עובדות החיצוניות, אחרת לא תיווצר על ידו מציאות (או, במלים אחרות, המוצא לא ימצא).

עקרון יסוד בעניני מציאות הוא שאם אתה מניח מזון חתולים בצלחת, מגיש לחתול והוא איננו אוכל ממנה - אז יש לך יסוד סביר להניח שבעל החיים שלפניך איננו חתול. הנמשל: בעת תקשורת (=העברת מידע), שומה על האדם המשדר לבדוק את זה המקבל את התשדורת באופן מתמיד כדי להיות בטוח שהוא אכן זה שהתקשורת מכוונת אליו.

נזקים ובעיות תרבותיים ואישיים רבים נגרמים בדיוק מסוג המתת שאינו מוצא - מתוך טעות תמימה או מתוך התעלמות רשלנית - את המקבל הנכון.

כשאין תקשורת ראוייה בין מוצא לנמצא אין מציאות, כלומר לא מתקיימת המהות שמורכבת מיחסי המוצא והנמצא, כלומר המעשה לא נעשה ויש רק אשליה של עשייה, כמו בנאי, שאם הוא מניח לבנים בצורה שבה הלבנים אינן יכולות להתאחד לכלל בית, אין הוא יכול להיחשב כבונה ופעולתו איננה פעולה של בניה.

בהתאם לכך, מורה או מעביר ידע שדבריו אינם מתקבלים או מובנים לא רק שוגה בזהותם וקבלתם של המקבלים אלא גם פועל לביטול זהותו שלו כמורה וכמעביר. מלמד שאיננו מלמד איננו מלמד תרתי משמע. זהו ביטוי יישומי של חוק הזהות, המצהיר כי א היא א – ובהשלכה: אם הוא אינו מחזיק בתכונות של טבעו, אז אין מה לדבר על טבע כזה כקיים.

אותו עקרון, בהשלכתו למושג המציאות, אומר שמציאות משמעה מצב שבו מעורבים נמצא/ים ומוצא/ים. אי אפשר לדבר על קיום ללא תודעה שתופשת אותו או על תודעה שאיננה יודעת עובדה. מכך נובע שכל הגדרה של בעל תודעה מתייחסת בהכרח לנמצאים כאלה או אחרים, הנתפשים על ידיה.