להיות מציאותי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 856
להיות מציאותי
רוב בני החברה שבה אנו חיים אינם עושים את מה שהם חפצים לעשות, כי הם נתונים תחת איום של נשק המדינה. האחרים הם אלה המחזיקים בנשק.
תסמונת פסיכולוגית נפוצה גורמת למאויימים "לשכוח" את העובדה שהם פועלים תחת איום, אך זה איננו משנה את העובדה הזו – וגם לא את העובדה שרוב בני חברתנו כבר איננו מסוגל להבחין בין מה שהוא רוצה לבין מה שרוצה אדונו.
כשמכוונים לך אקדח לרקה ופוקדים עליך לעשות דברים המנוגדים לרצונך, יש רבים שמטילים עליך את האשמה וטוענים כי ציותך, בהקשר כזה, אינו אלא "פשרה" או "שיתוף פעולה עם הרוע".
אך, למעשה, אם אינך מסכים עם הדברים שאתה עושה תחת איום, מה שאתה עושה איננו אלא להיות מציאותי: להתאים את עצמך לעובדות המציאות.
והמציאות, נכון להקשר הנדון, היא קנה של אקדח.
התעלמות מאיומו של קנה כזה, היא התעלמות מעובדת מציאות שעלולה לשנות את מצבך במציאות.
לפיכך, בהקשר זה, המציית למכוון אליו אקדח, הוא מציאותי.
אך יחד עם זאת, אל לו למאויים לשכוח שהוא מאויים ולייחל לרגע שבו ישתחרר מן האיום. הסכנה הגדולה ביותר המאיימת עליו איננה קנה האקדח אלא ההסכמה עימו (*).
רבים הם אלה שנותנים לקנה האקדח לגרום להם להסכים עימו, עם קיומו, כחלק מן המציאות – או, אפילו, כחלק העיקרי, הקובע את מה שיתרחש במציאות – ואז הם באמת מנוצחים.
ואז הם גם לא כל כך מציאותיים, כי האקדח איננו נצחי.
אם הם הופכים את האקדח למושא אמונתם העיקרי הם הופכים לסכנה אמיתית, קטלנית, לעצמם ולאחרים; אז הופך חלק גדול מהם למאמין בכוח הנשק והכפיה ומסגיר עצמו לידי צבא הרשע.
משתפי הפעולה עם הרוע, שחלק גדול מהם מסייע לו בפעולותיו, הם כאלה שהמירו את אמונתם בטוב ובחופש באמונה בכוח החומר: בכוח הזרוע ובכפיה הריכוזית של משטרים דיקטטוריים.
בני אדם המאמינים בכוח החומר אינם מציאותיים, כי כוח החומר איננו סיבה אלא תוצאה, אינו מקור אלא פועל יוצא – של כוח יסודי יותר: כוח הרוח.
ביישומו למציאות העובדתית, כוח הרוח בא לידי ביטוי בכוח הרוח האנושית.
(*) יש לפני האדם הנמצא תחת איום בנשק עוד אמצעי אחד, חשוב, שלא זה הזמן לפרט אותו, אך הוא הדרך האנושית המובהקת לשמור בתודעה את ההבדל שבין כניעה לעקרון לא מציאותי לבין הכרה זמנית בעובדת מציאות לא נעימה: האדם יכול לדבר. למעשה, הוא מוכרח – ויש לו יותר מדרך אחת לעשות זאת.
כוח הרוח אינו ניתן לכפיה; ניתן להשפיע ולכפות את הגוף, אך אין הכפיה הפיזית יכולה להשליך מרות על הרוח ולכן אין הרוח נכנעת לשום מרות.
הרוח אחראית באופן בלעדי על ידיעת האדם את הטוב והנכון, את הצדק ואת חיוניות החופש, גם כאשר הזמנים הם זמני כניעה לכוח החומר.
האדם יכול לדעת מה צודק גם כאשר הוא חייב להיכנע לכפייה של אי צדק – ושומה עליו לזכור את ההבדל ביניהם כי בכך, בזכירה זו, תלויים גאולתו ועתידו.
שומה על אדם להיות מציאותי; קיום מציאותי הוא אתגר: הוא תובע מן האדם לזהות באופן מתמיד מה זמני ומה נצחי במציאות – ואז להיכנע לנצחי ולפעול על מנת לשפר את הזמני.
כניעה לנצחי משמעותה הכרה בכך שמה שנצחי לעולם אינו יכול להשתנות והמציית לו – המכיר בקיומו התמידי כבחוק מציאות - יכול לקבל ממנו סיוע וחיזוק לכל קיומו.
אדם שרוחו אינה נכנעת יודע כי אי הצדק הוא זמני והצדק נצחי. אדם כזה אינו יכול להישבר מפאת לחץ חיצוני כי הוא יודע שלחץ כזה הוא רק חלק מהתמונה הכוללת וכי המציאות נשלטת על ידי כוחה של הרוח, הקובעת את מהות העימותים במציאות ואת תוצאותיהם.
חלק גדול מבני האדם טועה בזיהוי ומחליף בין הזמני לנצחי ובין החומרי לרוחני: הוא מעניק לחומרי מעמד רוחני ומכתיר את הזמני בנצחיות. בכך הוא הופך לעבדו של הזמני ומשרת אותו כאילו היה העקרון השליט במציאות.
אך המציאות איננה חומרית אלא רוחנית ביסודה; המציאות היא אובייקטיבית, כלומר מורכבת מיחס של חומר ורוח, שבו הרוח היא הגורם הקובע – ולכן, לאורך זמן, בהקשר המלא ובסופו של דבר תמיד ידה של הרוח תהיה על העליונה.
דבר זה נכון בכל סוג של עימות ולכן גם בעימות הפוליטי; לעתים, כאשר הרוח חלשה, נראה כי יד החומר על העליונה – אך בראיית השלם, קובע העקרון הרוחני את תוצאות העימות.
הרוח באה לידי ביטוי בצדק. הפתרון הצודק לבעיות הוא הכרחי ולכן נצחי. 1 ועוד 1 יתנו בסופו של דבר 2 ואף פעם לא תוצאה אחרת. לכן, גם אם בואו של הצדק עשוי להתעכב, הוא יבוא.
משול הדבר לנפילתו של גוף כבד אשר עקרון הכובד יביא אותו לקרקע בסופו של תהליך הנפילה ואין זה משנה עקרונית כמה זמן יארך התהליך; עקרון הכובד, מייצג את היחסים הרוחניים בין הגורמים המשפיעים על הכבידה (מסת הארץ, תנועתה וכיו"ב) והרוחות המטלטלות את החפץ הן התהליכים הזמניים אשר מונעים אותו מלהגיע אל האדמה. ההגעה אל האדמה היא השלמת תהליך יישום חוק הכבידה במציאות החומרית.
כך גם במציאות אין אפשרות לאי-הצדק להתקיים אלא רק כחלק זמני מתהליך – ושומה על האדם להכיר בכך שהמציאות היא ביתו של האדם המוסרי ואיננה משרתת את הלא-מוסרי.
האדם המציאותי, גם אם הוא מציית לנשק המאיים עליו, עושה זאת מתוך הבנה כי מדובר בכניעה זמנית לתהליכי המציאות הזמניים ולא מתוך הסכמה וקבלת עול הזמני באופן קבוע.
בכך הוא עולה על בני האדם הלא מציאותיים, אשר עושים אחת מהשתיים:
נלחמים באופן עיוור בנשק המאיים, אף אם הוא חזק מהם בהרבה מבחינה חומרית ונשמדים – או מצייתים לנשק המאיים באופן זמני, אשר אינו יכול לשלוט לנצח, מסכימים עימו כאילו היה נצחי ומצטרפים אל המפעילים אותו באי צדק עד כדי מכירת נשמותיהם לו...
על האדם להיות מוסרי, כלומר מציאותי, שמשמעו להכיר בעובדות המציאות אך לא לשבת בחיבוק ידיים ולהיכנע לחלק מעובדות אלה אף אם הן, לעתים, לא נעימות.
להיות מציאותי משמעו להכיר במציאות, שכוונתו הכרה בכך שהנצחי במציאות הוא רוחני, והפיזי, חזק ככל שיהיה, אינו אלא זמני. במובן זה נצחון הרוחני שבמציאות על פני החומרי מובטח לו.