האדם כיצור רוחני

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 773

האדם כיצור רוחני

על תכלית, רצון, צרכים ויכולת

צרכיו של האדם הם אחד הנושאים העקרוניים והבעייתיים ביותר שאנו מכירים בהקשר של דיון בקיומה של חברה. אין זה מקרי כי הסיסמה של נתינה לכל אדם "על פי צרכיו" התפשטה בעולם כמניע רב כוח לטובת הגישה הסוליאליסטית. הגישה החומרנית-מרכסיסטית גורסת כי צרכי בני האדם כמוהם כצרכי החיות - חומריים, ועל כן אנו יכולים לתכנן פחות או יותר את מה שיצרכו בני האדם לשם חייהם. למעשה, מתנהגת החברה כולה לפי תפישה זו, שלא הומצאה על ידי מרכס אלא על ידי פילוסופים קדומים.

לגישה זו שני היבטים קבועים: 1. המחשבה שאדם אחד יכול להעריך מהם צרכיו של אדם אחר 2. המחשבה שצרכיו של האדם נקבעים לפי צרכי גופו: מזון, מחסה, ביגוד וכו'. אך הגישה האובייקטיבית מציגה כיוון שונה לגמרי: לא רק שצרכיו של האדם אינם חומריים ביסודם אלא רוחניים, אלא שאדם אחד איננו זהה בצרכיו לאדם אחר בגלל שהזהות הטבעית של כל יחיד אנושי שונה מאד מזו של יחיד אחר ועל כן מה שימלא את צרכיו של אדם אחד לא ימלא את צרכיו של אדם אחר.

זוהי הסיבה שבשלה אותם תנאים פיסיים לא יספקו שני אנשים שונים או יספקו איש אחד ולא את רעהו וזו גם התשובה לשאלה מדוע לא יכול אדם אחד לנסות ולהבטיח את אושרו שלו או של אחרים על יסוד אושרו של אדם זר או אושרם של אחרים, אפילו אם נבדק הדבר ונמצא נכון מבחינה עובדתית. העקרון הלקוי בהקשר זה ניתן להיות מנוסח גם כך: אפילו אם ניתן להקיש מהעובדות החומריות הנוגעות לצרכיו של אדם אחד לגבי אדם אחר, אין הדבר מכסה את מכלול הצרכים האנושיים, כי האדם הוא יצור רוחני.

ענין זה הוא יסודי ביותר והוא בעל מעמד מטפיסי שכמוהו כחופש הבחירה. בדיוק כפי שאיש מבחוץ איננו יכול לחדור לתוך עורו של הקשר אישי של אדם אחר בכדי לערוב להחלטה זו או אחרת בשעת התרחשותו של מקרה פרטי, כך אין אדם אחד יכול לערוב לסיפוק או ידיעת צרכיו של אדם אחר - אפילו הפיסיים – באופן מלא. (כל זאת, אגב, אינו נוגד את העובדה שניתן למדוד צרכים חומריים ופיסיים מסויימים ולדעת לזהותם במדוייק מבחינה מדעית).

וכל זאת מבלי לדבר על כך שהצורך היסודי והראשי של האדם הוא הצורך באושר וזה - מחוץ לעובדת היותו שונה לגמרי מאדם אחד למשנהו - עשוי להשתנות מדי רגע, כך שלא ניתן להסיק מסיפוק עכשווי של אדם בתחום זה אפילו אל מידת סיפוקו ברגע הבא, וקל וחומר שלא ניתן לבסס על כך מבחינה מדעית את התשובה לשאלה כמו: למה זקוק היחיד האנושי כדי לחיות?

האדם הוא בעל חיים רוחני וצרכיו נקבעים בראש ובראשונה על ידי רוחו - וגם ידיעתו שלו לגבי זה איננה מלאה תמיד. גם אם אין רוחו מזהה במדוייק את הצורך האישי של היחיד בכל הקשר, לא ניתן לערער על זכותה לבחור ולהחליט מהם צרכיו של היחיד, כי התנאי לאושרו הוא הקשר בין בחירתו שלו לחייו.

רוחו של האדם יכולה להוליך אותו שולל ולהחליט, אם מתוך טפשות ובורות ואם מתוך נסיון להתחמק מעימות מסוכן עם המציאות, כי צרכיה נמצאים בעולם החומר. אדם יכול להחליט כי מה שיתן לו אושר תהיה מערכת סלון חדשה, מליון דולר או, אולי, בת זוג יפת-תואר, אך במקרה זה הוא מסתכן בכך שישקיע מאמץ להשיגם ויגלה לאחר השגתם כי טעה, נחל הפסד, מאמצו היה לשוא והוא לא קיבל את הסיפוק המיוחל שלו ציפה. גרוע מכך, עלול האדם, במקרה כזה, לא להשיג את הערכים שבהם תלה את רווחתו ולהמשיך לחיות עד אחרון ימיו כשהוא כבול בטעות איומה של שאיפה שלא ניתן לממשה למשהו שלא יביא אושר גם אם יושג...

על כן אומרת אין ראנד בצדק כי שום דבר חיצוני איננו יכול לספק את האדם אלא מה שהוא יגלה ויקבע כמה שיספק אותו. הצורך הטבעי של האדם הוא קודם כל רוחני ולאחר מכן יחידאי ואישי - רוחו שלו היא החייבת לגלות אותו בצורה חפשית מכפייה ועל פי אישיותו המיוחדת והפרטית. על כן אין אדם אחד יכול לומר לאדם אחר משהו יותר מפורט על צרכיו הרוחניים מאשר ברמת העקרון המופשט - כמו מאמר זה - ועל היחיד להחליט מה יהיה הדבר שיביא אותו לאושר.

בהקשר זה, השלב הבא לדיון הוא תכלית החיים האנושיים, שהם שיביאו לכל יחיד את אושרו האישי. את מה שיביא לאושר זה שומה על היחיד לגלות, כמשימת חייו הראשונה. לצורך איור על תכלית החיים כפי שמציגה אותה אין ראנד בפרק הראשון של "מרד הנפילים", ניתן ללמוד מאדי וילרס. וילרס, שמהווה דמות משנית יחסית לדמויות הראשיות של היצירה, אומר לדאגני כי בחיים יש לשאוף ליותר מ"עסקים ופרנסה". בכך הוא מבטא את הגישה האנושית, אשר רוצה להיות קשורה לדברים גדולים ורבי משמעות במציאות ובעולם, יותר מאשר היא מעוניינת רק בהמשך ההתמדה הכללית של הקיום.

בהקשר זה מעניין לראות כי גישת דאגני, לעומתו, מבוטאת ברצון להמשיך את התנועה של אבות אבותיה, ובמובן מסויים מתבססת גם שאיפתו האישית של פרנציסקו ד'אנקוניה, המעוניין לשלש את תפוקת הנחושת של אבותיו. מאידך, עומד לעומת שניהם ג'ון גאלט, אשר איננו יודעים דבר על הוריו או על משפחתו, והוא רואה את יצרנותו הן במונחים של שינוי עקרוני מדעי והן של שיפור משמעותי של העולם.

בכל אלה מציגה ראנד טווח הגדרות תכלית אנושיות שמחד שונות זו מזו ומאידך שותפות בעקרון הכולל החשוב, שהוא ששומה על האדם להחליט עבור עצמו מהו הצורך המסויים שסיפוקו יביא לו אושר ואת הגדרת צורך זה עליו להפיק מזיהוי מדוייק ככל האפשר של המציאות וטבעו האישי. במיוחד בהתחשב בכך שמה שיביא אושר לאדם אחד עלול להיות מכשלה לאושרו של אדם אחר, תהיה סכנה גדולה לאדם שהוא גיבור פוטנציאלי ופורץ דרכים בטבעו לבחור בחיים של "פרנסה ועסקים" בלבד, שהם חיי אינרציה (התמדה והמשכיות), מכיוון שהוא יבזבז את יכולתו המיוחדת ובכך הוא עלול להביא את עצמו לתוך מלכודת של נקיפות מצפון שתענה אותו במשך עשרות שנים.

חשוב, בהקשר זה, לזכור ענין שהובא בהרחבה ב"כמעיין המתגבר": אדם כמו הווארד רוארק, גם אם הוא איננו מצליח "חומרית", תמיד יהיה מאושר יותר מכל "פיטר קיטינג", משגשג ומצליח ככל שיהיה. הדבר, כפי שראנד מתארת אותו, אינו קשור למידת ההצלחה החברתית או הכלכלית אלא ליחס בין פעולתו לרוחו, כלומר לבחירתו ובמיוחד לשאלה באם בחירתו לגבי פעולת החיים שלו התבססה על מיצוי יכולתו הרוחנית, כלומר על הפוטנציאל האמיתי שלו. מנקודת מבט אובייקטיבית, רק חיים המבוססים על בחירה אישית, המבוססת על זיהוי נכון של צרכיו של היחיד, עשויים להפיק עבורו גם את האושר האנושי.

זהו ביטוי של היות האדם יצור רוחני, כזה שכל יחיד בחברתו הוא בעל יכולת להשגת אושר. כשמדובר באושר, השגתו, במובן זה, היא לחלוטין בידי האדם, בידי כל אדם - ואי השגתו היא, על כן, אשמתו ואחריותו, שאין הטבע מניח לו להתחמק ממנה...

וכדי להשלים לנושא אי מעשיותה של התיאוריה הסוציאליסטית, אשר יצרה את מדינת הסעד, הבה ננסה לחשוב על סיכוייה של מדינת הרווחה המודרנית להצליח לספק את צרכיו של אדם כמו אריסטו, רמברנדט או הווארד רוארק.

נתונים נוספים