בין הנמצא למוצא
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 767
בין הנמצא למוצא
כל הקיים במציאות הוא בגדר נמצא, וכשמדובר בבעלי תודעה התופסת את הנמצאים, כמו האדם, ניתן לראותם גם כמוצאים. במערכות יחסים אנושיות מתייחסים בני האדם זה לזה הן כנמצאים והן כמוצאים, מה שנובע מכך שכל אדם משלב את היותו בגדר נמצא (סביל) עם פעולתו כמוצא (פעיל) ובכך מהווה אישיותו מציאות שלמה.
לא מקרי הדבר שרבות מדובר על כך שאדם כמוהו כעולם מלא. אמירה זו ניתנת לייחוס לעובדה שבמציאות יש שילוב מתמיד בין ההיבטים הסבילים של האדם, המתבטאים בזיהוי שעורכים לגביו אחרים, לבין זיהוייו הפעילים את הנמצאים האחרים. דוגמה מובהקת לכך מצאנו בסרט מסוים שבו אומרת נערה כדי להצדיק את אהובה מבחינה מוסרית: "הוא אולי טיפש ואולי הוא עושה טעויות אך הוא אומר ועושה מה שהוא אומר ועושה כי הוא מאמין בכך ולא כי הוא רוצה להרוויח משהו מכך". במילותיה אלה מגלמת הדוברת הן את יחסה שלה כלפי אהובה והן את יחסו שלו כלפי עצמו וכלפי אחרים. כל אלה מתאחדים לתפיסת מציאות אחת - ומוטעית.
הטעות בהצהרה כזו היא שמי שמאמין שמשהו הוא אמת, במיוחד אם הוא פועל לאורו, כן רוצה להרוויח. למעשה, הוא יכול להרוויח וגם ירוויח - ולא רק כי האמת היא דבר רווחי אלא שיותר מכך, האמונה באמת והשאיפה לאמת הם רווחיים כשלעצמם - ולמעשה, המאמין בכך ששאיפותיו נכונות מרוויח מהם מבחינה רוחנית עוד לפני יישומן.
האמונה באמת והשאיפה לאמת הן יסודות שימור האישיות. מבחינה זו עולה מצבו של זה השואף לאמת ואיננו מוצא אותה לאין ערוך על מצבו של זה שאיננו שואף לאמת אף אם היא נמצאת ברשותו.
הבטחת האושר האישי איננה מבוססת על הנמצא אלא על המוצא. בפועל, משמעות הדבר היא שזה שמנסה לפעול על פי האמת מרוויח כבר בעצם פעולתו, אפילו אם אין פעולתו מצליחה. בעצם פעולת חיפושו, הוא כבר נמצא במצב טוב יותר משהיה אם לא היה פועל.
זו דרך נוספת להגיע אל הרעיון שמה שעיקרי במציאות הוא הרוח (המוצא) ולא החומר (הנמצא). הסיבה, בהקשר מקיף למדי זה, לעליונות הרוח על החומר היא בהיותו של האדם, כיצור רוחני, מוצא יותר מנמצא - והמוצא הוא הקובע את הנמצא, קודם כל על ידי בחירתו בנושא חיפושו.
למעשה, מצבו הנפשי של המוצא – עובדת היותו במצב של חיפוש – היא הקובעת את מידת אושרו. דבר זה נקבע עוד לפני שנקבעת מהות מציאתו ומידת התאמתה לחיפוש שהוא מפעיל.
במובן מסויים, ניתן לראות כאן ביטויו של עיקרון נוסף: אם למוצא יש היבט של נמצא - שהרי הוא בעצמו גם נמצא במציאות - הרי הנמצא הגדול ביותר שהוא יכול לשאוף אליו הוא עצמו ואכן, החיפוש העצמי והשאיפה לידיעה עצמית הם מהפעילויות הקבועות והמתמידות של האדם בחייו.
חיפוש האושר של היחיד כולל את גילוי עצמו, כלומר את יכולותיו שלו. כך, בכל פעם שהאדם שואף לאמת, הוא, למעשה, מוצא את עצמו יותר ויותר, מזהה את עצמו והופך למאושר יותר ויותר. ניתן, במובן זה, לכנותו "הנמצא המוצא".
ליתר דיוק יש להבהיר: לא די בלהיות קיים. צריך גם להיות נמצא, ועל ידי המוצא שקובע את הנמצא על ידי בחירותיו, מתעצב המוצא עצמו יותר ויותר. כך, השאיפה לאמת, היא שמעצבת את אושרו של המחפש יותר מכל מה שהוא עשוי (או עלול) למצוא.
למעשה, השאיפה אל מציאת העצמיות ופעולותיו של האדם בנושא זה, כמו חיפושה, זיהויה והגשמתה, היא היסוד המונח בתשתית רבות מפעולותיו הראשיות של היחיד; בפעולות יסוד כמו זוגיות, הקמת משפחה, מקצוע יצרני ואמנות, מה שקובע את איכויותיהן של חוויות אלה הוא איכות הגשמת עצמיותו של האדם היחיד, ביחס ישר לגדילתם של הנאתו ואושרו.