שלא למען שכר

שלא למען שכר

אין במציאות קפיצה ממצב של פעולה למען שכר למצב של פעולה שלא למען שכר. מה שקיים הוא מצב שבו אדם עובר מעמל למען שכר חומרי לעמל למען שכר רוחני; מה שקרוי בחברה עבודה המתבצעת "לשמה" או "כשלעצמה" הוא מצב שבו השכר טמון בעצם הפעולה – בין אם יודעים מהו ובין אם לא.

אין במציאות פעולה המתבצעת שלא לשם תכלית; אך יש פעולה שתכליתה אינה ידועה למי שמבצע אותה. ויש במציאות כוחות רעיוניים שמעוניינים שאדם יפעל שלא למען תכלית או בקשת רווח ולכן הם מוקיעים את שניהם כלא מוסריים.

לכך יש להוסיף את הכוח הרעיוני שמשכנע אותנו כי ידיעת התכלית ממילא איננה בהישג ידינו. וכל מה שעלינו לעשות הוא להרים את השטיח ולראות את הכשל הלוגי: אם באמת איננו יכולים לדעת את התכלית, מדוע עלינו לפעול במודע שלא למען תכלית? ואם, לעומת זאת, יכולים אנו לדעת את התכלית, האם לא כדאי לנו להשתמש בידיעה זו כדי לפעול למען התכלית הראוייה ולא לסטות מהדרך הנכונה?

בכל מקרה, הימצאותה של הנאה בעצם הפעולה יכולה להוות הצדקה שדי בה לצורך החלטה על ביצוע הפעולה – במיוחד אם אין שום סימן המעיד על גרימת נזק הכרוכה בה. ואין בפעולה שיש בה תענוג שום דבר השונה, עקרונית, מאכילת מזון בשל טעמו הטוב, אף כאשר אין יודעים על ערכו התזונתי.

מבחינה זו מייצגת הוויית הקיום של החי בעולם מצב שבו יש פעולה מתמדת "שלא למען רווח"... אף כי ברור לנו כי השכר הקיים באכילת בעל החיים את מזונו מתבטא בעצם חייו. בהקשר זה, מעניין לזכור את הביטוי הנפוץ ביהדות "שכר מצווה מצווה" שמשמעותו המעשית מציינת במדוייק מצב שבו עצם הפעולה היא שכרה - ואין אדם שלא מכיר פעולות רבות כאלה בחייו שלו.