על הפוטנציאל האנושי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 823
על הפוטנציאל האנושי
אני מניח שאם אריסטו היה משוחח עם כתת ילדים על החיים, אם מוצרט היה מלמד אותם מוסיקה ומיכלאנג'לו היה מלמד אותם לצייר ולפסל, חלק גדול מהם היה הופך, בבגרותו, לאמנים מצויינים או, אפילו, גדולים ותפישת המציאות שלהם, ככלל, היתה מוצקה ביותר. ברור לי גם שכמבוגרים הם היו מתייחסים לבני אדם בצורה טובה ביותר, מתוך הערכת כוחותיהם.
ילדים אינם זקוקים לטווח הזמן שרוב המבוגרים סבורים שהם זקוקים לו כדי לרכוש ידיעה או התמחות ברמה גבוהה; למעשה, עם ההדרכה הנכונה מידי מומחה, יכול כל ילד להחזיק בהישגי הבנה ומיומנות שבד"כ אנו מעניקים לגאונים וליחידי סגולה.
דבר זה נובע, להערכתי, מכך שחלק גדול ממה שאנו תופשים כידע או כתכונות הנדרשות כדי ליצור אמן גדול, ובתוך זה מה שאנו קוראים "כשרון טבעי" או "מתת", אינו דבר נרכש אלא מולד. ב"מולד" הכוונה לכוח היסודי הגלום במהות האנושית החיה משחר קיומה, מרגע שבו באה לאוויר העולם – ואשר מבוטא, מטפיסית, במושג "זהות". לאורה של גישה זו, אדם כמיכלאנג'לו או מוצרט, אינם רוכשים את כל הידע שלהם בתהליך שמוגדר כ"באמצעות החושים" אלא רק מוציאים את כוחותיהם לפועל ומממשים אותם. מה שחשוב ושייך יותר לאנושות כולה, בהקשר זה, הוא שמדובר בפוטנציאל כלל-אנושי, אשר כל אדם ממוצע מחזיק בו.
שליטה בכלי נגינה, למשל, ברמה שנדרשת על ידי כל קונסרבטוריון מכל תלמיד ממוצע, שקולה, מבחינת דרישות היסוד שלה, למה שנחשב בחברה, רק לפני כמאתיים-שלוש-מאות שנה כהישג אישי וירטואוזי הגובל בנסיות.
יכולת אנושית גבוהה נפוצה יותר מהמקובל; תצפית בפעולות האדם השגורות בחברתנו חושפת יכולות אנושיות התובעות מידה גבוהה ביותר של שליטה ומיומנות, אשר בגלל שגרת היום-יום אין אנו מתמקדים בהן. אם נתבונן, למשל, ביכולת שמפגין אדם ממוצע השולט ברכב פרטי, נוכל גם אנחנו לראות שמדובר במיומנות שרק בשל היותה נפוצה כל-כך אין אנו מעריכים אותה כפעולה אנושית קשה ותובענית ביותר.
בחינה בעיניים אובייקטיביות את היכולת האנושית מציגה את האדם לא רק כמי שיש לו פוטנציאל אפשרויות אדיר – אלא גם כמי שמבלי דעת מממש רבות מהן. כבר בשנותיו הראשונות יכול ילד לקלוט, ללא מאמץ מיוחד, את מה שמבוגר יכול להתייגע ברכישתו במשך שנים רבות. כולנו זוכרים דברים שידענו בימי ילדותנו ואשר אותם רכשנו בזמן קצר יחסית – ואח"כ שכחנו. דברים אלה הם הסימן והעדות ליכולתנו הגבוהה אשר לא הופנתה, בד"כ לפסים ראויים של יצירה ואמנות.
כל הורה, מורה ובכלל מי שנתקל בילדים קטנים, אינו יכול שלא לעמוד על כוחם העצום השואף לצאת לפועל ועל הפוטנציאל האדיר שלהם, המבקש להתמקד במציאות ולהתממש. לעתים נדהם האדם הבוגר מכך שילד לומד לשלוט בתחום מסויים או במיומנות מסויימת במהירות רבה ביותר – לעתים קרובות רבה הרבה יותר מזו שהבוגר היה נדרש לה – ודבר זה נראה לעתים ממש כבלתי אפשרי. אך הסיבה שבשלה מתרחשים הדברים בצורה כזו היא שמדובר במימוש בפועל של כוח ולא ברכישת מידע בתחום זה ממש מהתחלה.
ההבדל העקרוני בין השניים הוא שלצורך התהליך המקובל כ"רכישת מידע" – המתבצע בד"כ ברמה המושגית - יש לבצע תהליך שכלי של פירוק המציאות החיצונית לפרטי מידע שמתאימים לצינור הקליטה המסויים (ופעמים רבות המושגי) ואח"כ הכנסתו בצורה מסודרת ולינארית "לתוך התודעה". מימוש כוח, לעומתו, מקביל להתליך חווייה כללי, כמו במגע מיני, אשר בו מתבצע המגע שלעיל בכלל הרמות השונות של המודעות במקביל – ולמעשה לא מדובר במגע (שגם הוא מושג מתחום החומר) אלא בתהליך הדומה יותר למה שאנו קוראים בתחום הצומח "פוטו-סינתיזה".
במונחים אנושיים, המתקדמים בהרבה מכך, מדובר במה שאפלטון קרא "היזכרות" או "התעוררות" – כשחלק מהתמונה הכוללת מוצא את מקומו בתמונה, אך לא בתמונה סטטית, מוגדרת מראש, אלא בתמונה פוטנציאלית, דינמית, של מנוע אשר מרכיביו בוחרים, עם הגיעם לבגרות את כיוונו.
בתרבויות הגדולות של העבר העתיק, היו מכינים ילדים משעת הלידה (ולעתים אף לפניה) לתפקידים גבוהים, על ידי אימונים מיוחדים, שהתבססו על ידע רב, ומביאים אותם באופן מדעי להישגים עצומים מבחינת מימוש יכולותיהם. בימינו, מחפשים הבודהיסטים את הדלאי-למה הבא בילד הנושא את נשמתו של הדלאי למה המת מותך הבנה וידיעה של העקרון שזהות הנולד כוללת את התכונות הנדרשות לצורך הנהגה רוחנית של אומה שלמה.
אנו איננו חייבים לחשוב במונחים לאומיים או חברתיים כשמדובר במימוש יכולותיו של היחיד; די לנו בנקודת המבט היחידאית, אשר ממקדת אותנו על מימוש אושרו של היחיד. מנקודת מבט זו, ההישג שאנו מחפשים באישיות איננו השוואתי: אנו איננו צריכים שילדינו יהיו מוצרטים – די בכך שיהיו חשופים לעולם המוסיקה ביחס ישר למידה שבה יוכלו לממש בו את שאיפתם הכמוסה (תרתי-משמע) כמוסיקאים – כמחברים, מבצעים או מאזינים. כך, בעקבות חיפוש האושר וביקושו, יבוא, בסופו של דבר, גם מימושו – כתוצר ישיר, עקיב ולוגי של מימוש הכוח הגלום בו.