תפוש כפי יכולתך
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1182
תפוש כפי יכולתך
על הענין העצמי
ומה שמאחורי ההשקפה האנטי אינטרסנטית
אחד היסודות המופיעים באופן קבוע בתעמולה השמאלנית הוא התקפה על בקשת הענין העצמי (האינטרס) או, כפי שהיא נקראת על ידי השמאלן בד"כ: ה"אינטרסנטיות".
פעולה למען הענין העצמי היא נושא שבו באים לידי ביטוי זה בצד זה הטעות הפילוסופית והצביעות המוסרית-פוליטית של מחנה השמאל גם יחד:
הטעות הפילוסופית:
"אינטרסטנט" הוא שם גנאי ידוע, אשר השמאל הצליח להנחילו במידה רבה לציבור הכללי. תוצאת "הנחלה" זו היא שלכאורה, ברור הדבר כי פעולה למען אינטרסים עצמיים, היא פעולה שלילית מבחינה מוסרית; לרבים נראה די בכך שנחשוף את האינטרס העצמי החבוי בפעולה מסויימת כדי להציג לפנינו את אי המוסריות שביסודה ובמי שמבצע אותה גם יחד. בהתאמה לכך מוקעת מוסרית על ידי רבים גם כל פעולה שנעשית למען רווח ובהתאמה סימטרית הפוכה מקבלת פעולה שלא למען רווח שבח ותמיכה מוסריים.
אך הדבר נוגד את המציאות, אשר עובדותיה הפוכות: פעולה למען ענין (אינטרס) – ובמיוחד למען אינטרס עצמי – היא הפעולה הטבעית ביותר הקיימת במציאות. טבעיות זו נגזרת ומחוזקת על ידי עצם מושג הפעולה עצמה – אשר זה שמבצע אותה חייב למקד אותה בהשגת תכלית – וזו שלו בכל מקרה. היא קיימת אצל כל המינים החיים והיא יסוד לכל דבר נכון, טבעי וטוב הקיים במציאות.(*)
מושגי הפעולה והתכלית אינם ניתנים להפרדה; פעולה לעולם איננה מנותקת מהדבר שאותו היא מעוניינת להשיג – גם אם מדובר בפעולה אוטומטית של בעל חיים לא מודע או רדום.
בהקשר הזה, יש לציין כי השאיפה להפקת רווחים מפעולה היא כל כך יסודית במציאות, שהיא נכונה גם לגבי פעולות לא מודעות או אינסטינקטיביות, כמו פעולות איבריו הפנימיים של הגוף,
בהתאמה לכך, לא ניתן לנתק בין תכלית הפעולה – הרווח שאותו היא אמורה להשיג – לזה שמבצע אותה ולכן למהותו, זהותו, טבעו ועצמיותו, שהם כולם היבטים שלו; אפילו אם היה רוצה בביטול הענין העצמי – ואין שום סיבה מוסרית אמיתית שתביא אותו לכך - היה האדם הישר מגלה כי אין לו אפשרות לנתק את עצמו מהענין העצמי יותר משיש לו אפשרות לנתק את עצמו מהמציאות, מהטבע ומהחיים.
מנקודת המבט של הפועל, פעולה היא, תמיד, הצהרה על שאיפה לרווח למען ה"אני" העושה. הפעולה למען ה"אני" קיימת, לוגית, בכל פעולת חיים – אפילו אם היא פעולה ששואפת להפסד, כמו פעולת הקרבה למען מטרה לא מוסרית.
(*) טעות נפוצה (שתטופל בהמשך המאמר) מכוונת אותנו לקרוא לפעולה למען הרווח האישי הגדול יותר, זה שמייצג את הקשר הקיום הרוחני של האדם, אשר הרווח האישי החמרי-גופני אינו אלא חלק מצומצם שלו, פעולה "שלא למען רווח" או "הקרבה" (כפי שהדבר מבוטא, למשל, בהגדרת עמותות בעלות מטרות רחבות כאגודות שלא למען רווח – והכוונה היא, כמובן, לכך שהרווח שלהן אינו חמרי אלא רוחני).
למעשה, גם אלה אשר מצהירים על כך שהם פועלים שלא למען רווח, תמיד מעוניינים להרוויח את הדבר שלמענו הם פועלים. גם כשהם מצהירים על כך שבכוונתם להפסיד הם אינם יותר מאשר קוראים בשם מוטעה והפוך – "הפסד" – למושג "רווח".
אך המקרה האחרון הזה מציין כי במקרה המיוחד של האדם (להבדיל מזה של יצור חי אחר), שהוא יצור רוחני, הענין העצמי יכול להתמקד בהשגת רווחים בתחום הרוח על חשבון ערכי הגוף. יכול אדם לפעול במכוון תוך הפסד חמרי/גופני למען רווח רוחני.
שום דבר בעולם אינו מושג ללא השקעה: כל קבלה מחייבת נתינה וכל רווח קרבן: אפילו כדי לאכול יש צורך בהשקעת כוח לעיסה ועיכול. ההבדל בין בעלי חיים לאדם הוא ברמת המודעות ובבחירה: בעלי החיים והאדם פועלים תמיד למען רווח, אך בני האדם יכולים להאמין בכך שהם פועלים למען הפסד ובאמונה זו להקטין, לעתים, את סיכויי הרווח שלהם.
האדם הוא יצור רוחני ומוסרי. מוסריות משמעה בקשת רווח, אך אין רווח מוגדר בחומר או ברוח אלא בהקשר הכולל. האדם יכול לראות רווח בהיבט הרוחני של הקיום, בזמן שבעל החיים ממוקד בעיקר בהיבט הגופני/חמרי של קיומו; בזמן שבו בעל החיים מעוניין בעיקר בשרידה ברמה הפיזית, מוכן היצור האנושי לסכן את קיומו (ועניניו) ברמה הפיזית למען קיומו (ועניניו) במימד הרוחני, שמייצג את ההקשר הכולל, אם המוסר שבו הוא מחזיק מכוון אותו לכך שהרווח שלו הוא שואף יתקבל באמצעות הפסד חמרי.
כל רווח מצריך השקעה; להשקעה הקבועה קורא האדם "תשלום", ואותה הוא נותן תמורת קבלת רווח. היותו של ערך התשלום כה נפוץ, שרוב האנשים אינם מקשרים אותו עם השקעה או עם הקרבה, אך למעשה זהו, בדיוק, התשלום – מה שמושקע תמורת רווח.
הדבר השני שיש להתייחס אליו, בהקשר זה, הוא שיש הבדל מוסרי בין ענינים מוסריים ללא מוסריים – והבדל זה איננו פוליטי אלא מציאותי: פעולה למען ענין המנוגד למציאות היא פעולה למען ענין לא מוסרי ולכן היא איננה מוסרית. לעומתה, פעולה למען המציאות היא פעולה מוסרית ומבצעיה מוסריים ביחס ישר למודעותם לעובדה זו.
לפיכך, פעולתו של אדם למען ענינו העצמי היא מוסרית כל עוד הוא רואה את עצמו כמייצג את ערכי המציאות, כלומר את החיים, העולם והטבע – ערכים אשר כוללים, בהכרח, את מה שמאפשר אותם: האמת, הטוב והצדק. לראייתו של האדם את מקומה של פעולתו בהקשר הכולל, יש משקל גדול בסכום הכולל של רווחיו. לעתים, עולה הראייה בערכה על כל שאר הרווחים והאדם יכול להסתפק בה כברווח.
בהקשר זה, יש לציין כי די למוסריות האנושית בראיית האדם את פעולתו ככזו הנעשית למען רווח כדי שיהיה בה רווח. אם פעולה כזו אינה מצליחה ואף אם היא מובילה להפסד חמרי, עדיין די בעצם היותה נכונה ביסודה כדי שתביא רווחיות לאדם שביצע אותה.
בסימטריה הפוכה מושלמת לאלה, פעולת הרע למען ענינו העצמי היא לא מוסרית. כאמור, אי מוסריותה איננה נובעת מהיותה למען ענינו העצמי אלא בשל עובדת היות ענינו העצמי מנוגד לחיים, לטבע ולמציאות ובכך מביא להרס. הרע מבקש את המוות, את השמדת העולם ואת הלא-טבעי או המנוגד לטבע. הרע מעוניין לקדם את הערכים הלא מוסריים של השקר, הרוע ואי הצדק.
לאור הדברים שלעיל ניתן להגדיר את הכשל של הרוע בכך שהוא מעוניין, למעשה, בהפסד. אף כי מקובל להניח שהרוע רוצה להרוויח ולצורך זה הוא פועל למען עניניו – האינטרסים שלו, אין הוא מצליח בכך; בין אם הוא טועה בזיהויו ובין אם הוא טועה בפעולתו, אין הרוע מצליח להשיג רווחים אלא הפסדים – לעצמו ו/או לאחרים. לרוב, מה שהרוע רואה כרווחים אינו אלא הפסדים – והוא גם גורם לנזקים לו ו/או לאחרים.
כך, עניניו של הטוב הם מוסריים ביסודם ועניניו של הרע לא מוסריים. פעולתו של הטוב למען הענין העצמי שלו מוצדקים מוסרית ומחוייבים מציאותית – וזהו הקשר המחייב בין הרוחני והחמרי. לגבי הטוב אין הפרדה או סתירה בין בקשת הרווח האישי הטבעי, החמרי, הגופני לבין השגת הערכים הנאצלים ברוח. לכן גם אין צורך בויתור על אחד מהם או בהקרבה שמבקשת הפסד, ביטול עצמי או ויתור.
במציאות העימות הבין-דתי בא ענין אחרון זה לידי ביטוי בהבדל בין תפישות הקרבן: תפישת הקרבן של הטוב כמוה כהשקעה לצורך רווחים: זוהי הכרה בעובדה שכדי להשיג יש להעניק וכדי לקחת יש לתת. גם סיכון החיים על ידי אדם – כמו בעת מלחמה או אסון טבע – נעשה למען הצלת חיים ולעולם אינו התאבדותי; למעשה, יכולתו של האדם – ובמיוחד זה המוסרי - לראות את ערכיו מתגשמים בהקשר הרחב של קיומו, במה ש"גדול ממנו", כביכול, כמו בני משפחתו, ידידיו, הדורות הבאים, עמו, מולדתו, המניעה אותו לפעול מתוך סיכון עצמי איננה ויתור על עצמו אלא בדיוק להיפך, פעולה למען ערכיו, מתוך ביטויו של הבנתו שקיומו אינו פיזי / גופני אלא רוחני / מציאותי.
הקיום האנושי הוא רוחני וככזה הוא כולל גם את ערכיו המופשטים; הקיום הרוחני הוא קיום שכולל את כל מה שהאדם מודע לו ושואף אליו. רק ההשקפה החמרנית, המצמצמת, הכופרת ברוח, היא זו שהביאה רבים מבני האדם לתפוש את קיומו של האדם כמצטמצם בגוף ומתוך כך לראות את פעולת האדם למען עצמו כפעולה למען שרידה חמרית. ללא בחירה אין מוסר ולכן, למעשה, פעולתו הנבחרת של האדם למען עצמו היא הפעולה המוסרית שלו וביטוי של רוחניותו; בזמן שאצל בעלי החיים, מתבצעות פעולות החיים באופן אוטומטי על יסוד ידע מובנה שאינו ניתן לבחירה, מפעיל האדם את הידע שלו על יסוד בחירתו והידע שלו גם נצבר באופן נבחר, על ידי בחירתו במה שנראה לו חשוב לדעת. כך, בחירתו מהווה את יסוד המוסר שלו, החל מרמת הידע שבידו.