עניי הרוח

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 724

עניי הרוח

על חיוניות העצמאות הכלכלית

עושר חמרי – החזקה במשאבים גדולים – אינו מעיד תמיד על עצמאות כלכלית אמיתית. כפי שיורשו חסר המקצוע של בעל הון לא יצליח לשמור על ערך הירושה אם לא יידע איך לנהל את עסקי המוריש, יש בעולמנו מדינות רבות אשר מחזיקות בעושר חמרי עצום אך ביכולת דלה לייצר ערכים, מה שמעמיד את כל עושרן החמרי על בלימה; הדוגמה החזקה ביותר בימינו לעושר חמרי חסר יסוד עצמאי מבחינה כלכלית הוא זה המוחזק בידי מדינות הנפט: על אף המשאבים העצומים שברשותן, מדינות הנפט הערביות אינן עצמאיות כלכלית, כי אין הן מחזיקות בערכים שנדרשו להקמה ואחזקה של התעשיות הנדרשות לצורך הפקת המשאב היקר מהשטח שבתחומן.

מה שקושר יחדיו את אחמדינג'אד מאירן ואת צ'אבס מונצואלה הוא היחס בין תלותם בפטרו-דולרים שמופקים בארצותיהם, חוסר יכולתם להעניק מעמד של עצמאות כלכלית למדינותיהם – והאשמתן את המערב, ובמיוחד את ארה"ב, בנסיון לפגוע בהן. מנהיגים אלה מבטאים את עוני הרוח הקיצוני ביותר הקיים בימינו – זה שגורם לראשי שודדי הערכים, התלויים במשאבי המערב, לקרוא תגר דווקא על האומות היצרניות שבהן הם תלויים ולמוצריהן הם זקוקים.

מה שמוכיחים מנהיגים אלה הוא שלחיות מפטרו דולרים אין פירושו להיות עצמאי מבחינה כלכלית, אם לא אתה יצרת את התעשיה המפיקה נפט ואם אין ברשותך היכולת לעשות זאת. אם, בגלל כשל רעיוני, יש ברשותך רכוש שלא אתה יצרת, אתה נמצא במעמד של נתמך, גם אם אתה מקבל מליונים. זהו מצבן של מדינות הנפט בשל אי התאמה בין הערכים שביסודן: עושרן מבוסס על ערכים חמריים, כלומר על החומר המופק משטחיהן, אך הן עניות ברוח – אין ברשותן את הידע הטכנולוגי הנדרש לצורך ייצור זה - וגם לא את הידע הפוליטי שעומד ביסוד חברה חפשית, שבה יכולים יצרנים לפעול כבשוק חפשי. למעשה, הצליחו מדינות כמו ערב הסעודית וונצואלה לנצל חברות מן העולם החפשי, שהקימו ויצרו בארצותיהן תעשיה עתירת ידע ולבזוז את רכושן על ידי הלאמה, תוך הסתמכות על מחדלים רעיוניים של שיטות פילוסופיות מערביות. אלה, אשר ערערו את מעמדו של הקנין הפרטי, איפשרו לשליטים מקומיים להשתלט על משאביהם של יצרני המערב.

התוצאה הישירה של כשל זה הוא מצב כלל-עולמי שבו יש בידי משטרים חשוכים משאבים שהשיגו בדרכים לא כשרות מידי יצרנים. משטרים חשוכים אלה, על אף הצלחתם להציג תדמית של עושר, אינם מצטיינים אלא בעושר חמרי, אשר אינו יכול להסתיר את עובדת עוניים הרוחני. עובדה אחרונה זו באה לידי ביטוי בכניעתם הפוליטית של משטרים אלה לרעיונות אויבי המערב, הסוחטים מהם משאבים תוך כדי ניצול חולשתם הפנימית, הנובעת ישירות מחוסר העצמאות הכלכלית שממנו הם סובלים.

על אף חוסר עצמאות יסודי זה של מדינות הנפט, אשר אין ספק שנסיכיהן חשים בו היטב, כאשר הם נהנים מהעושר המופלג שבידן, שמקורו חיצוני, אין מדינות אלה מסוגלות לייצר מעבר אמיתי למצב של עצמאות כלכלית; מעבר כזה משמעו התפתחות עקרונית ממצב של שלטון ריכוזי עריץ למצב של שוק חפשי – דבר שכנראה אינו ביכולתן של מדינות שבהן לא בוססה מעולם התשתית הערכית הנחוצה לצורך חופש. דבר זה מותיר אותן במצב שבו, כמו נתמכי סעד או סתם שודדים, הן נהנות מרווחה חמרית שלא ייצרו, אשר מותנית בציות לכללי התנהגות ופעולה המקובלים בארצות היצרניות, אשר השוק בהן חפשי יחסית. כל זה מסתכם בכך שעל אף שמנהיגי מדינות הנפט מסוגלים לנצל במערב את הפטרו-דולרים שבידם, אין הם מסוגלים להתאים שום דבר אחר משלהם למצב תרבותי שבו מכובדות זכויות האדם של היצרן.

כל העולם מלא היום באנשים החיים על קצבאות – וביחד עם נתמכים מקומיים של אזרחי המערב, המסתייעים בבני תרבותם היצרנים, גם פליטי העולם השלישי המתגוררים במערב הם חלק מאוכלוסיה נצרכת זו. למעשה שותפים בני המדינות הנהנות מרווחי הנפט ונתמכיהם של יצרני המערב באותו מחדל, באשר אלה וגם אלה אינם עושים את הנדרש למחייתם מבחינה יצרנית, והם חיים על חשבון עמלם של אחרים. נראה כאילו המגמה הכללית שהאיחוד האירופאי והאו"ם מכוונים אליה, היא מגמת ריכוז גלובלית, שמשמעותה המעשית הפיכת העולם כולו לעולם של קבצנים.

מה שמאפשר את חייהם של כל אלה הוא תפישות מעוותות מבחינה רעיונית, ובראשן כאלה המציגות את מימון העניים כתעודת כבוד למקבלי התמיכה. מזה שנים רבות שאין העולם המערבי מעודד מבחינה מוסרית את יצרניה של האנושות ובאידיאולוגיה השלטת בו במידה רבה מוקע בעל ההון כמי שאחראי לעוני. את הרעיון הלא מוסרי הזה משלימה טעות חמורה אחרת, זו המעניקה לעניים כבוד על עצם דלותם. תפישות מעוותות כאלה של כבוד העניים חוברות לתפישות מוטעות של זכויות על משאבים. רעיונות העוסקים בהעמקת גישה זו, שמשמעותה טפיחה על שכמם של אלה שאינם מסוגלים להיחלץ מבוץ עוניים, כדי שישקעו בו עוד יותר, מחוזקים על ידי רבים מקובעי המדיניות במערב, כמו גם מדיניות הסעד של הסוציאליזם העכשווי, המייצרת דורות על גבי דורות של קבצנים.

ואין בכל שינוע המשאבים הזה על פני אדמות כדי לשנות את העובדה שכל הפיות הנהנים ממשאבי המערב תלויים למחייתם בעמלם של יצרנים אשר, פעמים רבות, רחוקים מהם מאד. אם יום אחד, בשל תקלה טכנית או שינוי רוח רעיוני, ייווצר פתאום נתק בין יוצר המזון לרעבים, תכה בעולם מגיפת רעב שלא ידעה ההסטוריה האנושית, כפי שהיום מתרחש בצורה מחזורית כמעט בכל פעם שמכה בצורת באפריקה. כל רעב מסוג זה חושף את העובדה שהיום, רבות הן המדינות אשר אינן מחזיקות בעצמאות כלכלית.

עוני זה של מדינות העולם השלישי הוא לא מוסרי, כי הוא תוצר של אידיאולוגיה; מזה מאות בשנים כבושה יבשת אירופה על ידי הרעיון שעוני עולה בקנה אחד עם מוסריות. "דלים יירשו ארץ" הוא, עבור רבים, סיסמת מאבק, המחזקת את יחסם החיובי אל משטרים שבהם, למעשה, מעדיפים השליטים את מצבם הדל של נתיניהם, בשל היותו מה שמאפשר להם לינוק ממדינות עתירות משאבים מנות עירוי דם כלכליות. אך מאחורי העוני החמרי החמור גורמים עניי רוח המתחזקים אותו לחלק ניכר ממלחמות ההווה. באיזורנו, למשל, מבוסס חלק ניכר מטענותיהם של הערבים המסוכסכים עם ישראל על תביעותיו של הקבצן הרעיוני מהיצרן לספק לו די מחסורו – ועל יסוד זה מסופקים לו, בשל המחדל הרעיוני שלעיל, גם משאבים רבים. כל עוד ימשיכו האומות היצרניות לתמוך חמרית בעוני מבלי לתת את הדעת על חיסולו באמצעות פיתוח תשתית טובה יותר ליצרנות אנושית – כלומר על ידי מתן כבוד לזכויות האדם – ימשיכו לשלוט בעולם עניי הרוח.