מדעיות ורוחניות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 669
מדעיות ורוחניות
על ראשוניות ומשניות במציאות
בספר "החיים המסתוריים של הצמחים" קראתי, בין היתר, על נסיונות מדעיים שנעשו בתחום החקלאות, ושבהם הגיעו אנשי מדע להישגים מיוחדים, מפתיעים - ובלתי מוסברים. לאחר מכן, זכו נסיונות אלה להצלחה פחותה בהרבה בבדיקות שנערכו על ידי רשויות בוחנות או מוסדות מדעיים אחרים. הליך זה שב ועולה, פעם אחר פעם, בכל נושא שנוי במחלוקת, אשר אינו מקובל על ידי הממסד המדעי; שני חלקי המצב ידועים: בתחילה מתרחש האירוע (שיכול להיות, כדוגמה שלעיל, גם אירוע מדעי מחקרי) ואח"כ מתבצעת הבדיקה לצורך אישור מדעי, אשר נכשלת או איננה משכנעת.
תופעה דומה זוהתה בנסיונות רבים אשר ניסו לחקור מדעית תופעות של אירועים על-חושיים (דוגמת אורי גלר הישראלי) או מה שנראה כתופעות לא-טבעיות: בתחילה מתחולל אירוע המהווה סנסציה ומושך את תשומת לב הציבור ולאחר מכן הוא נכשל במעבדות הבודקות אותו ובד' אמותיהם של אנשי המדע.
בדרך כלל מייחסים את הכשלון לאי נכונות האירוע ויש הרואים בכך הוכחה ניצחת לאי היכולת של מצב הנוגד-לכאורה את המדע להתקיים, אף כי לא מדובר בניגוד מוצהר או באיום כלשהו על עקרון מדעי. אם נתמקד בנושא הכשלון, או אי ההצלחה של תהליך ההוכחה המדעית השניה ביחס לאירוע הראשון, נמצא כי, בסבירות רבה, הכשלון אינו נובע מכך שהאירוע היה שגוי אלא בדיוק ודווקא מהעובדה שההוכחה מנסה להתקבל במימד משני, כפעולה שניה, אשר משחזרת את האירוע הראשוני.
נתאר לעצמנו, למשל, אירוע שבו אם, אשר מחבקת את תינוקה באהבה, מצליחה לרפא אותו ממחלתו, כלומר להביא לכך שאחרי חיבוקה הוא מבריא ממחלתו. מבחינה מדעית אירוע כזה אינו אלא בגדר טענה, תיאוריה – ועפ"י הנחות היסוד של הממסד בכלל אינו עומד אפילו במדדים של תיאוריה מדעית לגיטימית, כי הוא מניח שלרגש האהבה כוחות ריפוי - דבר שאין לו (במיוחד עפ"י הממסד הפילוסופי-מדעי המערבי) שום הוכחה מדעית מלכתחילה.
אם ינסו אנשי המדע לבדוק את הרעיון – ההשפעה של אהבה על המחלה – הם ינסו לעשות זאת באמצעות שחזור של האירוע וגם "להכפיל" אותו, כלומר: להשיג מספר גדול של אירועים כאלה כדי לקשור ביניהם, למצוא ממוצע וממנו להסיק נוסחה כלשהי. כך או כך, המדע הממוסד פועל להשיג את המידע שלו לא מהאירוע עצמו אלא מהעתק/ים שלו.
לעובדה זו משמעות רבה. אם אירוע כולל את הידע לגביו, השיטה המדעית המקובלת אינה נוגעת בו. לפי מה שלעיל, המדע פועל, בעקרון, לא עפ"י ידע שנמדד באירוע עצמו, אלא על ידע "תיאורטי", כלומר, מופשט: זכרון / דיווח על האירוע עצמו מיד שניה. מכך ניתן להבין מדוע חייב הממסד המדעי, אשר פועל, ביסודו, עפ"י עקרונות בית הספר החמרני-אמפיריציסטי, אשר מבסס עצמו על מדידה מסויימת ביותר של "שטח-הפנים" החמרי-חושי של התופעות, לשחזר את האירוע כדי לבחון את מעמדו המדעי.
אך הנחת היסוד שמעורבת בגישה זו היא שאת המוכח ניתן לשחזר.
ההגיון היסודי שבהנחה כזו, בהקשר זה, הוא מוטעה לחלוטין: הוא אומר, כאילו, שניתן לשחזר את איכות התוכן אם נשחזר את הצורה או, למשל, שנוכל לבחון את המים שבמיכל על ידי שיחזור מדוייק של המיכל. הכוונה היא לכך שאירוע מסויים שמתרחש מכיל תכנים המיוחדים אך ורק להקשר המסויים של קיומו המיוחד – ואלה אינם מתקיימים כאשר מתקיים שיחזור של המרכיבים החמריים של האירוע.
בכל הניסויים המדעיים שנערכים על ידי הממסד המדעי לגבי תופעות ייחודיות נעשה שיחזור של תנאים שבמקרה הטוב ביותר הם חיצוניים בלבד, וזאת משום שהם מתבצעים באמצעות דוגמה שונה מן המקורית. דוגמה אחרת, ולא משנה כמה היא דומה לדוגמה המקורית, היא אחרת, היא שונה מן המקורית. ניתן לומר, לפיכך, כי התאמה מושלמת או שחזור מושלם, אם בכלל, ניתנים להשגה רק ברמת שחזור ההיבט החמרי של התופעה / אירוע המקוריים.
כך או כך, ניתן לומר שבהגדרה, האירוע שאותו יבדוק המדע באמצעות הדגם שלו לא יהיה האירוע שאותו הוא מעוניין ללמוד, לא האירוע שממנו יש להסיק מסקנות. אין כוונת האמירה כאן שהאירוע שעליו יתבסס המדע לא יהיה בדיוק כמו האירוע המקורי אלא שהעובדה שהוא לא האירוע המקורי, מטילה ספק לגבי השאלה באם יתכן לשחזר אירוע במדוייק – אלא אם כן מדובר בשחזור ההיבט הניתן להעתקה שלו: ההיבט החמרי.
אם, תיאורטית, יש באירוע המקורי, "ה"אירוע" בה"א הידיעה, נתון כלשהו שקיים רק בו, לא יכול המדע, עפ"י שיטתו העכשווית, לטפל בו. אם אנו ננסה, באמצעות השיטה המדעית הממוסדת שלעיל, להשיג מידע על יסוד מסויים שמתקיים רק באירוע ולא בשחזורו, זה יהיה בלתי אפשרי.
ניתן לומר שבהגדרה החמרי הוא מה שניתן לשחזור מדוייק (וגם זה עד גבול מסויים). הרוחני לא. (הסיבה לכך היא שהחמרי מתאפיין בהקשר חלקי והרוחני בהקשר מלא). המסקנה: המדען הפועל עפ"י האסכולה החמרנית-אטומיסטית-אמפיריציסטית מנוע מלבדוק את הרוחני מדעית.
אך הצהרה זו נכונה רק בהנחה שמדעיות מתרחשת לגבי ההיבט החמרי. מסקנת הדברים היא שהממסד המדעי של היום מוגבל להיבטי החומר של הנבדק/ים בכושר השחזור שלו ולפיכך הוא מוגבל רק במידה והמדעיות שבה מדובר נשענת על יכולת שחזור האירוע. הדבר מטיל מגבלה על החקירה – אך זוהי מגבלה חמרית.
משמעות הדברים יכולה להיות שאל לנו להגביל מדעיות למימד החומר ולהגדיר מחקר מדעי כמה שמתייחס לניתן לשחזור; עלינו להתייחס ברצינות לאפשרות שחקירה מדעית איננה מחייבת משניות והיא יכולה להתבצע על יסוד האירוע הראשוני.
לפיכך עלינו להבחין במגבלת החקירה הממסדית במימד החומר. שומה עלינו להבחין בכך שיש הבדל העקרוני בין בחינה מדעית של הראשוני לבין בחינת המשני; ברוח זו ניתן לומר שאין לממסד המבסס את מחקריו על החמרי אפשרות מלאה לתפוש את מציאות העובדות האובייקטיביות יותר משעיוור צבעים יכול לתפוש צבעים; הרוחני, יסוד הכרחי במציאות – וכנראה יסוד היסודות שלה – אינו יכול להיתפש על ידי מה שיכול, בהגדרה, לתפוש רק את החמרי. אם הרוחני הוא מחוץ להישג ידו של הממסד המדעי, אז גם המציאות כך.
זה, כמובן, אינו אומר שעובדות המציאות הנתפשות ונמדדות על ידי ממסד זה אינן קיימות או שמדידותיו אינן תקפות: זה אומר שיש להתייחס לתוצאות פעולותיו של ממסד זה בערבון מוגבל תרתי משמע: כמתייחסות אל תפישת תחום מציאות מוגבל.
וזה אומר שהמדע שעליו יש לסמוך צריך להיות רחב ומשוכלל הרבה יותר, כזה שיקח בחשבון את כל מה שקיים, בחומר וברוח כאחד. רק גישה מדעית כזו תיתן תמונה מלאה של מציאות הכוללת את הראשוני, המיוחד והבלעדי במציאות, אשר אינו ניתן להשתכפל.
המדע שיקח בחשבון את הרוח ואת החומר גם יחד יהיה גשר בין הפילוסופיה – מדע העקרון המופשט והכוללני, לבין המדע הממוסד של זמננו – מדע העובדה המסויימת. זהו המדע האובייקטיבי האמיתי, מדע חדש-ישן אשר, כמו הפילוסופיה האובייקטיבית, יקח בחשבון את כל ההישגים, גם החלקיים, ויאחד אותם לשלימות בלתי סותרת.
מדע אנושי שלם המעוניין להבין הקשר מציאותי אינו מגביל עצמו לחומר אלא בוחן את יחסי הרוח והחומר גם יחד. בחומר הוא ימצא רק את המשני, את התעתיק, אשר איננו מכיל את מושא המחקר; ברוח הוא ימצא את החכמה הפילוסופית אשר תאפשר לו ללמוד את נתוני האירוע עצמו מבלי לחרוג ממנו.
כשיובן שיש יחס ישר בין מורכבותו ורוחניותו של אירוע לבין הקושי לשחזרו, יובן גם א. כי יש קשר בין מורכבות לרוחניות. ב. כי מדרגת מורכבות מסויימת ומעלה לא ניתן לייצר שחזור.
זה שתולה חקירה בשחזור אומר, למעשה, שיש דברים שלא ניתנים לחקירה. אל לנו להסכים לכך. משימתנו היא להרחיב את מושג החקירה שלנו להקשר מציאותי מלא ולומר כי אנו יכולים להסיק מסקנות תבוניות גם ממצבי הקשר שאינם ניתנים לשחזור – ורוב האירועים האינדבידואלים הם, למעשה, כאלה ביסודם.
באמצעות הגישה הדתית-נוצרית האומרת שלא ניתן לחקור את האל וכי יש דברים שהם "גבוהים" ורחוקים מהיכולת האנושית לתפוש אותם משרת, למעשה, הממסד המדעי של זמננו את המיסטיקה החשוכה היוצאת נגד הידיעה האנושית. כאנטי-תיזה לגישה זו יש לראות את האמת כתוצר של חקירה בלתי-מוגבלת, אשר איננה מצומצמת למימד החומר.
האמת היא שהכל במציאות ניתן לחקירה, להבנה ולידיעה אנושית. מה שחשוב הוא לא להגביל את החקירה לרמה חמרית-מסויימת. רמת מחקר זו היא אשר תביא, בהכרח, לתפישת מגבלת המחקר.
התיאוריה הדתית הנשמעת רבות מפי מאמינים בני זמננו היא שאלוהים הוא אנרגיה, אך תיאוריה זו לא הוכחה עדיין מבחינה מדעית – אם כי לא בשל כך שהדבר אינו נכון אלא בשל כך שהממסד, אשר עדיין לא הגדיר את מהותה של האנרגיה בצורה יעילה, הגביל את עצמו לתפישת מימד החומר וככזה אינו מותאם, עקרונית, לטיפול בעובדה השייכת לעולם האחדות רוח-חומר.
זו, למעשה, הסיבה לרצף של הכשלונות הרצופים, הנמשכים עשרות שנים, של המדע לקבל ולבאר את התופעות הלא חמריות; איש המדע, שהחליט שעולם החומר הוא הטבע, קורא לתופעות הרוח לא טבעיות, אלא אם כן יבחרו להכחיש את זהותן הרוחנית ולהסתירה תחת מעטה חמרי, כדי ש"יהיה מוכן" לטפל בהן...
הממסד המדעי אינו מסוגל לטפל בתופעות ייחודיות כמו מוצרט, הנמצאות מעבר ליכולת ההכלה שלו; גם אירוע שבו עני מבקש מאלוהים עזרה ומקבל אותה אינו כזה שהמדע, גם אם היה מוכן לבדוק, יהיה מסוגל לשחזר, וזאת משום שמערכת היחסים הייחודית שנוצרה בין העני ואלוהים היא חד-פעמית ולא ניתנת להשתחזר חלקית. מה שקובע את הסיבה לכך שהעני נענה הוא אירוע שהמדע אינו מסוגל לשחזר בגלל יחודיותו – ואין איש המדע של היום מוכן בכלל לקבל את ההיענות של האל לעני לתוך התיאוריה המדעית הקיימת.
כמו הכשרון המסויים של מוצרט, יחודיותו של הצורך המסויים של העני איננה ניתנת לשחזור. הדוגמה של אלוהים תמיד תיחשב על ידי הממסד המדעי העכשווי לבוטה ומוקצנת והוכחה לטעות אך זוהי רק דוגמה גסה מני רבות לקרוא בשם למה שהאנושות קוראת בשם מזה דורות. האם העובדה שאין למצב הוכחה אמפירית די בה כדי להציג את כל המין האנושי ואנשי הדת שלו במעמד של לא יודעים ביחס למצב המסויים שנוצר? או, אולי, ניתן לנסח את הידיעה כקיימת לגבי הנוסחה ולא לגבי היישום המסויים.
האם סוג זה של הגדרה אין משמעותו שלמעשה אין המדע מצליח לשחזר את המשני אך מסוגל לזהות את אפשרות קיומו של הראשוני במציאות – ומכל מקום מה שצריך לענין את האדם הוא אפשרות הזיהוי המדעי הראשוני.
למעשה, התחוללותו של אירוע במציאות מכוונת אותנו תודעתית אל כל אירוע שאינו רגיל. מה גורם, למשל, לכך שאיש מסויים שורד במשך חמש שעות היכן שאחרים שורדים רק שעתיים? האם הבעיה, במקרה זה, היא עם היוצאים מן הכלל אשר המדע מתקיף כעדים שרלטנים או להיפך: שהבעיה נובעת מכך שהמדע קבע את הנורמלי, כלומר את מה שניתן לשחזר כטבעי - וכתוצאה מכך מוגדר כל אירוע שאינו מתאים לנוסחה שנקבעה מראש כלא מתאים לטבע?
האין זאת בגדר עיוות נוראי שכל היוצאים מן הכלל נחשבים ללא מציאותיים מתוך הנחה שהכלל מייצג את הטבעי?
אך שאלה חשובה אחרת היא: האם במציאות הדברים הראשונים הם ראשוניים או משניים? האם הדברים היחודיים, החד-פעמיים, אינם מאפיינים יותר את טבע הדברים במציאות ממה שניתן לשיחזור, שהוא משני בהגדרה?
במלים אחרות: מה נותן בידינו, כבני אדם, ידע עקרוני יותר (ומכך עמוק יותר) לגבי המציאות: מה שניתן לשחזור או מה שהוא, כמונו, יחיד ומיוחד, אשר לפניו ואחריו לא יהיה אף פעם דבר כמוהו?
הבה נשאל את עצמנו כאנשי מדע או כרופאים אם בפעם הבאה שנצטרך להתייחס לאדם שאנו פוגשים ברחוב או במעבדה, נשלוף את ספר הידיעה הכללי שלנו או ננסה לראות – מבלי לשכוח את הספר – מהם המאפיינים היחידים והמיוחדים לאותו אדם יחיד?