חידה ופשרה

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 869

 

חידה ופשרה

המטפיסיקה והפסיכולוגיה של הרוע

"מה הם, בעצם, רוצים?" היא שאלת החידה הנפוצה ביותר בעולם בכלל ובישראל בפרט, לגבי אנשים רעים. על שאלה זו אין לרוב אזרחי ישראל תשובה; אויבי ישראל מהווים, מבחינה זו, מהות לא מובנת לחלוטין על ידי השמאל ומתנגדיו גם יחד, אף שהשמאל הישראלי, על אף אי הבנתו זו, מספק לו מדי פעם תשובה כלשהי שהוא ממציא בעצמו...

השמאל מתנהג כאילו יש לו תשובה לשאלה כי הוא יודע שכל אפשרות אחרת משמעה שהוא התייחס למטורף כאל שפוי. לכן הוא ממציא תשובות מדמיונו הקודח, כולל הצדקות ותירוצים למעשי אנשים רעים - אך לבני אדם ישרים ברור כי במקרה של הערבים, למשל, אין ה"כיבוש" וה"דיכוי" יכולים להיות התשובה האמיתית לשאלה; יש דרכים טובות יותר מבחינה אנושית לפתור את הבעיות-לכאורה שמיוצגות במושגים אלה.

בסרטו של סטיבן שפילברג, "רשימת שינדלר", יש קטע שבו מצווה קצין נאצי להוציא להורג מהנדסת יהודיה צעירה אחרי שזו העלתה הצעת ייעול לבניית מבנה עבור הצבא הנאצי. הצעת הייעול היתה טובה והנערה מתה בתדהמה אל מול מה שנראה כחוסר טעם וסתירה גמורה בין ההוראה להרגה לבין הענין הנאצי בבניה. בקטע אחר של סרט זה מתווכחים ביניהם אסירים יהודיים על חוסר האפשרות ש"השמועה על השמדת יהודים" נכונה: ויכוח זה אינו מנותק מן המציאות: הוא מבוססות על העובדה שלפני שואת אירופה, בהמשכה ואחריה – עד ימינו – עדיין ממאנים אנשים רבים להאמין בהשמדת היהודים כי אינם יכולים להשיג בדעתם את מטרת הדבר ולהבינו.

זה נובע מכך שרוע השמדת אנשים, כשלעצמו, אינו שייך למימד השפיות. לכן, ללא השכלה מתאימה וללא הכוונה מושגית נכונה, אין אדם שחי במימד השפיות יכול לתפוש עובדות אלה בצורה מושכלת, אלא רק כעובדה לא מוסברת. אדם שפוי אינו יכול לראות טעם בהשמדה בכלל ובהשמדת יהודים בפרט כי אדם שפוי אינו מסוגל לראות טעם בפעולה הפסדית – ואין פעולה שההפסד שבה כה ברור כמו השמדת בני אדם.

על כך מבוסס הרעיון המוטעה של חלק גדול מאזרחי ישראל, הסוברים ש"אם נהיה טובים לא יפגעו בנו לרעה." אך, למעשה, בדיוק ההיפך הוא הנכון: הענין של הרעים הוא לפגוע במי שהוא טוב מכיוון שהוא טוב. זה נובע מכך שהטוב מאיים על קיומו של הרע בעצם קיומו הוא.

זה כל הסוד: הרוע אינו יכול להניח לטוב להתקיים כי קיומו של זה פירושו נצחון - ונצחונו של הטוב פירושו כשלון לרע, לדרך החיים שלו, לתפישת העולם שלו. העקרון שהרוע מבוסס עליו הוא שהצלחתו של הטוב - ולו גם הצלחה של חיים פשוטים, קטנים, מינימליים - הם האיום על התיזה של קיומו הוא.

הרוע אינו מוכן מוכן ו/או יכול לראות עולם שבו יש יותר מתיזה אחת, יותר משיטה אחת של קיום. לא כל איש רע מודע לדברים במפורש, אך הם כלולים בהוייתו הפסיכולוגית: הטוב מפריע לו לחיות בעצם קיומו ועליו לדאוג לכך שלא יתקיים, כי האפשרות האחרת שעומדת לפניו היא להיות טוב בעצמו.

זו הסיבה שבגללה לא ייענו לעולם שאלותיהם של אנשים כמו "מה בדיוק הם רוצים להשיג?", "מה יספק אותם?", "מה אנו יכולים לעשות כדי שיהיו מסופקים?", "מה עלינו לעשות ואיך עלינו להתנהג כדי שיעזבו אותנו לנפשנו?"

הטוב עצמאי; הוא מספיק לעצמו. הוא אינו זקוק לרוע. הוא יהיה בסדר גמור אם יעזבו אותו לנפשו. הרוע לא. בזמן שהטוב אינו צריך את הרוע, הרוע צריך את הטוב, זקוק לו, תלוי בו.

השודד אינו עצמאי; הוא תלוי ביצרן. היצרן הוא מקור פרנסתו; זהו גם היחס בין איש הרוע לאיש הטוב. במונחים רוחניים – והעולם הוא רוחני ביסודו – השודד אינו זקוק לרכושו החמרי של הטוב אלא הרוחני. בן אנוש יכול להתקיים ללא הצדקה. לאדם לא די בקיום פיזי: הוא צריך גם הצדקה. הרע גם הוא אנושי – והוא זקוק לידיעה שקיומו צודק.

הרוע הוא האנושי שבחר בחיי חטא. הוא בחר את הבחירה הלא נכונה, את הבחירה המשפילה, המדכאת, המבזה והמכאיבה – והיא אינה מאפשרת לו להיות מאושר. הרע נוקם בטוב על כל אלה כי הטוב מייצג את החיים, את העולם, את המציאות וחוקיה – ומכך את אפשרות האושר.

במונחים דתיים, הרוע מחפש להעניש את זה שגרם לו לבחור ברוע, את זה שמכריח אותו לשאת בתוצאות בחירתו. הרוע רוצה לפגוע באחראי על המציאות וחוקיה – אלוהים, שמייצג את חוקי הטבע - והוא מוצא ביהודי את נציגם של הערכים הללו. היהודי, מבחינתו, הוא סמל הטוב; הוא כזה שמייצג ומסמל במציאות את הטוב. היהודי, עבור שונא היהודים, זה הדבר הקרוב ביותר לאלוהים. והוא, הרע, מתנקם בו על סבלו המטפיסי.

הסבל המטפיסי הוא מצבו הטבעי של הרע; אין לרוע הנאה בעולם או ממנו כי אין הוא יכול לישון בלילות בשלוה שבה ישן האדם הישר. תענוג "שנת הישרים" הוא חוייה שהאדם הלא מוסרי איננו מסוגל להשיגה וזה מציג לפניו, דרך קבע, את נחיתותו הקיומית.

מה שהכי מרגיז את הרוע, מה שממש מוציא אותו מן הכלים – ומן העולם - זה שהטוב הוא טוב. במציאות, סיפרו לו, להיות טוב זה להצליח. להיות רע פירושו להיכשל בעצם הקיום במציאות. זהו היסוד הפסיכולוגי להתנהגותו של הרוע: הוא שואף להוכיח את כשלונו של הטוב קבל עם ועולם, כדי להוכיח את המכשלה שבתיאוריה.

הרוע שם לעצמו למטרה להוכיח שהטוב נכשל בעולם, שקיומו במציאות אינו מהווה הצלחה. הוא יוצא למלחמה בטוב כדי להוכיח – בעיקר לעצמו – כי חיי רוע הם החיים הנכונים. הוא אינו מודע לדברים באופן מילולי או מפורש. פעמים רבות, הוא עוטף את הדברים בצורה שכלתנית כדי לראות את עצמו כמי שפועל על פי השכל.

סיבות מוצהרות שונות יכולות למלא תפקיד זה; במקרה של אויבי ישראל של היום, הם מאשימים את היהודים בגזל, הנוצרים האנטישמיים מאשימים אותו בפשע הסטורי שאירע לפני אלפי שנים, והמוני העם הלא-יהודים שונאים אותו פשוט מכיוון שהוא אינו מוצא חן בעיניהם מבחינת אפיו. אך כל אלה אינם יכולים להסביר את השנאה הכוללת תאוות רצח, אשר מופקת על ידי השונאים.

לשנאה זו של הרע את הטוב רק הסבל הוא ההסבר הנכון – הסבל הרוחני, היסודי, של חיים נטולי אושר, שהאומלל שחי אותם מאמין כי אלה שבהם הוא פוגע הם האשמים בו.