דין וחשבון קולקטיבי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 751
דין וחשבון קולקטיבי
אחריות קולקטיבית מול אחריות אישית
בימים אלה, בהם מתרחש מבצע "דין וחשבון" הצה"לי בצפון בכל עוזו וצה"ל מבריח במודע מאות אלפי אזרחים לבנונים מבתיהם הנהרסים לאחר מכן באש ארטילריה, אני מנסה לחשוב, מעבר לתחושת הרחמים וההחמצה, על פתרון טוב יותר.
אני מעריך כי פתרון טוב יותר ניתן למצוא אם מוצאים את הליקוי היסודי בפתרון העכשווי. הפתרון העכשווי אשר גורם נזקים מסויימים ובלתי רצויים מבוסס על תפישה קולקטיביסטית וזהו הליקוי שבו, שכן תפישה קולקטיביסטית לעולם איננה מצליחה לעשות יותר מאשר להביא תועלת יחסית, שכן היא מבוססת על העקרון הסטטיסטי של הרוב. זה אומר שבמקרה הטוב רוב הרעים יפסידו ומיעוט מן הטובים ייפגעו - אך מכיוון שאדם הוא עולם מלא והנוסחה מאפשרת שבני אדם מסויימים יתחמקו מעונש ובני אדם אחרים יקבלו עונש לא להם, עדיין הבעייה בעיצומה וזוהי רק נחמה פורתא לחשוב שרוב הבעיה נפתרה מכיוון שרוב האנשים הרעים נענשו - הרי אם אדם נפגע על ידי רוצח לא פוטרים את הרוצח מעונש מכיוון שרוב הרוצחים באותה חברה נענשו.
זהו גם עיקרון היסוד שמאפשר עיוותי דין עצומים מבחינות אחרות. למשל, ראשי ממשלות שהביאו להרג של מליוני אנשים נמחלים לאחר הסכמים מסויימים כאילו דבר לא אירע - ומאידך ממצים את הדין עם פושעי מלחמה נאציים, עשרות שנים אחרי המלחמה, ממש עד הקבר.
הגישה צריכה להיות אובייקטיבית. בהקשר זה משמעות הדבר היא: אישית. הקשר בין אובייקטיביות לאישיותיות הוא: בחירה. הבחירה, ובכלל זה הפשיעה והאחריות, היא ענין של יחיד ולא של עם או קבוצה. על כל פעולה כנגד פושע יש לצאת מתוך המטרה של התכווננות ליחיד הפושע, לאחריות האישית של המחליטים והמבצעים.
יש מצבים שבהם קשה לכוון אל האחראים, יש מצבים שקשה למצוא אותם – ומקרים אלה, אף אם הם מאפיינים מלחמה כוללת, אינם שונים בעיקרון מעימותי אנוש במצבים שאינם של מלחמה כוללת. יתכנו גם מצבים שבהם איננו יודעים מי הפושע או שאיננו יכולים להפריד את הפושע מקבוצה שמחפה עליו, מרצונה או לא מרצונה, במודע או שלא במודע.
אך יתרה מזו, המצב של דואליות ערכית זו, אשר בה מתייחס האדם בכלי שיפוט שונים ליחסי אזרחים בתוך חברה וליחסי עימות בין חברות/מדינות, נובע מתוך תפישה קולקטיביסטית ואיננו מוליד אותה. כלומר: התפישה הקולקטיביסטית היא אשר ייצרה את הגישה המלחמתית אשר תופשת את האוייב והפושע כקבוצה ולא כאדם יחיד.
הגישה האינדבידואליסטית, היחידאית, היא זו אשר מתאימה למציאות וליחסי אנוש, והיא זו אשר צריכה לתפוש מקום בלעדי בחישובים ושיקולים של בני אדם כאשר הם באים לחשב חשבונות מלחמה. גישה כזו, אשר האנושות התחילה לפתח אחרי מלחמת העולם השנייה - תביא לאפשרות תביעה חפשית כדבר הראוי לביצוע בין כל אדם לאדם אחר, ללא תפישת החסינות המעוותת, אם בתוך מדינה ואם מחוצה לה.
בהקשר זה, כדאי לבדוק גם את משמעותם של עיוותים אחרים, אשר מבוססים על אותו עיקרון של שותפות קולקטיבית כמו חוב לאומי או ערבויות בינלאומיות. פעמים רבות מוצא עצמו אזרח מחוייב מיום לידתו למדינות וחברות שונות, ללא שום אלטרנטיבות תשלומיות או ברירות, בגלל החלטות שנעשו לגביו, על יסוד אחריות קולקטיבית.
היכולת שיש לאזרח מסויים - נשיא או מצביא - להכניס אזרח מדינתו, בניגוד לחישובו ולידיעתו, לחוב, וכתוצאה מכך לחייבו בתשלומים למשך שנים ארוכות, כמוה כרמאות - וזה שלא ניתן לתבוע אותו לדין כפי שתובעים כל אדם שגורם לך נזק גם היא תוצאה של תפישה קולקטיביסטית המאפשרת חסיון בחסות החוק למנהיגים.
חוב לאומי אינו שונה ממצב שבו אזרחים מוצאים את עצמם נתונים תחת מתקפה מלחמתית של אומה שכנה, בשל החלטות פושעות שנתקבלו על ידי העומדים בראש מדינתם. עוד רחוקה הדרך ממצב שבו ניתן יהיה להחיל חובות רק על אלה שהתחייבו אישית לשלמם.