בעיית המטפיסיקה החברתית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 727
בעיית המטפיסיקה החברתית
אחת מהמכות שמנחיתה תפישת המטפיסיקה החברתית על היחיד פוגעת הישר במרכז יכולת החשיבה שלו; מצב פסיכולוגי של מטפיסיקן חברתי הוא כזה של אדם המבקש באופן קבוע, כמושכל ראשוני, את הסכמת החברה שמסביבו. הדבר מנוגד לתפישתו של מי שהמטפיסיקה שלו אובייקטיבית. זה, בניגוד לקודמו, מתייחס לעובדות המציאות ולא למוסכמות החברה כאל יסוד המציאות.
בהקשר של מטפיסיקה חברתית אדם מרגיל את עצמו להסביר את עצמו לחברה לצורך קבלת אישור ממנה ואז הוא מצמצם את מחשבתו למחשבה מושגית, את הוייתו להוייה מושגית ומה שאף גרוע מכך - לרמתם המחשבתית והמושגית של בני האדם המאיישים את סביבתו.
זהו גם תרתי-משמע, עמק השווה בין המטפיסיקה החברתית לדמוקרטיה. בשניהם שם המשחק הוא שההסכמה החברתית המתבקשת היא הרחבה ביותר, כלומר זו הניתנת ממספר האנשים הגדול ביותר – ולכן המטפיסיקן החברתי, כמו המנהיג בדמוקרטיה, מנתב את עצמו באמצעות העובדה הסטטיסטית לרמה הנמוכה ביותר כדי "לצבור את מספר הקולות הגדול ביותר" האפשרי.
כך, מצטמצמת יכלתו של האדם לדעת את המציאות ביחס ישר לרמת נשיאתו את "חיידקי" מחלת המטפיסיקה החברתית. מבחינה פילוסופית, משמעות הבעיה היא טיפול ברמה הפוליטית בנושא שהוא, למעשה, מטפיסי/אפיסטמולוגי – ובעיקרו של דבר הבעיה מצטמצמת להגדרה מקדימה של רמת הישגיות אינטלקטואלית נמוכה.
ביסוד הנטיה למטפיסיקה חברתית טמונה, כנראה, עובדה מטפיסית הנובעת מהטבע האנושי: העובדה שהאנשים, כלומר החברה, הם ביטוי של המציאות. הידע שבני האדם נושאים על המציאות הופך אותם למקור הראשי של הידע שבידי היחיד אודות המציאות, החל מההורים וכלה במורים - חיים או מתים.
זולת העובדה שהאנשים, כקיימים משמעותיים במציאות, מייצגים במהותם הטבעית חלק ניכר מהמציאות, הם גם מחזיקים כמעט בכל הידע שירכוש היחיד בחייו אודות כל הקיים בעולם זולת מה שהוא נפגש עמו באופן בלתי-אמצעי באמצעות חושיו ותחושותיו.
האדם הרציונלי איננו מוציא עצמו מחברת בני-אדם אלא להיפך: הוא מחפש בין בני האדם את אלה שמייצגים את המהות האנושית בצורה הטובה ביותר; הם, באופן טבעי, יהיו השכלתניים ביותר ולכן יהיו מבטאי מציאות אוביקטיביים יותר. איש התבונה תר אחרי בני האדם המייצגים את הידע ובתוכם את אלה שפתרו את הבעיות שעימן הוא מתמודד.
דק מאד הוא הגבול בין לקבל ידע של בני אדם אחרים ולהשתמש בו על יסוד שיפוט עצמאי, כאדון, לבין קבלת אותו ידע ושימוש בו על יסוד דוגמטי, כעבד. בזמן שהראשון הוא ביטוי של רציונליות וככזה הוא מפתח את יכולתו של היחיד וחשיבתו גם אם הוא כולל טעויות, השני - גם אם כולו ידע נכון - הוא רוע המכיל את כל יסודות ההרס.
לאדם המתבונן מן הצד אין יכולת להבחין מתי אדם מסויים לומד או מחקה; זו צורה שבה טבעו המטפיסי של היצור האנושי שומר את תחום הבחירה האנושית נקי מהתערבות ומבטיח את אחריותו הבלעדית על התוצר הראשי שלו: אפיו ואיכותו המוסריים.