אובייקטיביות שיפוטי

 

אובייקטיביות שיפוטי

לעתים אני חושב, תוך בירור ענין כלשהו ביני לבין חברי, שאני אינני אובייקטיבי אם אני חושב שאחד מחברי יותר טוב מהשאר או שאחר הוא רע. מקובל בינינו שמחשבה מסוג זה עלולה להביא אדם לחשוב שאם הוא אוהב אחד מאלה שאותם הוא שופט אז הוא איננו שופט טוב. זו טעות חמורה שעומדת, כנראה, ביסוד הגישה המקובלת, הגורסת שכדי לשפוט טוב אתה צריך להימנע ממעורבות רגשית.

אך אם רגש הוא, בהגדרה, תגובה לידע, אז בכל נקודה שבה ייקלט ידע יהיה רגש כלשהו תגובה לו. הדרך הנכונה להתייחס לנושא באמצעותה היא לא לנסות להימנע מרגש אלא להקפיד שהרגש יהיה רק הנכון ושלא יהיה המוביל או המשפיע על ההחלטה. בהקשר זה חשוב לשמור על העצמאות השיפוטית של השכלתנות. יש סבירות שכל פסק דין של אדם יביא לרגשי רחמים על האדם האשם, זה שחטא, שעלול להיענש. אך בהקשר של שיפוט אובייקטיבי אסור לראות עובדה זו כיותר מעדות לגבי מצבי הרוחני או, בדיוק יתר, לגבי המערכת הרגשית שלי. במסגרת שיפוט אובייקטיבי יש לדעת לומר בודאות מי חטא ומי לא ולא לנסות ו"ליישר" את הקו מטעמים שאינם שואפים לאמת מוחלטת.

"עיגול" פינותיו של השיפוט כדי שלא לפגוע במושאם של רחמינו עלול להביאנו למצב שבו לא נהיה שופטי צדק, קודם כל כי אז יועמדו האשם והזכאי, הפוגע וקרבנו, הצודק והחף מפשע, באותה עמדה מבחינה מוסרית, מה שמלכתחילה לא יהיה צודק. לרגש אין מה לחפש במימד האובייקטיביות השיפוטית – ואין זה משנה אם הרגש חיובי או שלילי. זו לא תושג על ידי התנכרות או שנאה וגם לא על ידי קרבה ואהבה לכל מי שאתה שופט - כולל אלה שאתה חורץ גזר דינם לשבט.

השופט צריך להניח שהאמת מביאה תועלת לכל המעורבים, כולל לאלה שמעוניינים להכחישה כזי להתחמק מגזר הדין. במובן מסויים צריך מי שמתכונן לשפוט באופן אובייקטיבי לחשוב על עצמו כעל רופא הגוזר ניתוח על מי שחולה; ככזה אין הוא עושה רע מבחינה מוסרית כשהוא מסב כאב. שיפוט אובייקטיבי מעוניין לא רק לזהות את האמת אלא גם לתת את הפתרון הטוב ביותר לסוגיה.