היחיד כישות אובייקטיבית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1202
היחיד כישות אובייקטיבית
מנקודת מבט מסויימת ניצבות לפני היחיד האנושי שתי אפשרויות יסוד: הוא יכול להיות מהות שנסחפת כל חייה בין זרמים חזקים ממנה, הקובעים את מהלך חייה ככזה שיהיה יותר סביל מפעיל, והיה נשלט על ידי העולם החיצון – או להיות כזה שמבטא חיים מקוריים, עצמאיים, שהכוח הראשי של חייו, זה שמעצב את התנועה הראשית שלו, ינבע ממנו. באופן שניתן, לכאורה, לראותו, כנשלט יותר משולט, דווקא הציות לחוקי המציאות הוא המעניק ליחיד את מידת היכולת הגדולה ביותר לקבוע את עיצוב חייו. זוהי המשמעות העיקרית של כוח הקיום המציאותי (אובייקטיבי): הוא הופך את היחיד לבעל מעמד מציאותי באמצעות בחירה תבונית.
היבטי אישיות האדם ניתנים לחלוקה לשני סוגים ראשיים שונים: הסוג הראשון, המטאפיסי-טבעי ביסודו, אינו כפוף לבחירת האדם – והשני כן. בעוד שאין לאדם כל כל שליטה או בחירה לגבי העקרונות הקיומיים הראשיים שקיימים בטבע האדם כמו, למשל, היות תודעתו מושגית בטבעה, או כזו בעלת יכולת בחירה, יכול הוא לבחור את באמצעות בחירתו את אופיו אישיותו היחידאית; מהלך הגיבוש העצמי של אישות האדם יכול להיות כזה המתמקד בהיבטים שונים: בפעולותיו הוא יכול להדגיש את היותו ישות חיה, אשר או יחיד, כשלצורך כל אחד מההיבטים-מיקודים אלה יכול הוא להתמקד בהיבטי אישיותו המבטאים את מושא הכרתו במיוחד.
דוגמה לכך היא שבין מושאי האמונה של עולמו, שומה על האדם לבנות בראש ובראשונה את האמונה בעצמו כישות אובייקטיבית במובן הפעיל של המלה - שעליו להוכיח לעצמו שהוא קיים כיצרן, כלומר כמקורי באופיו, אשר מביא לידי קיום מהויות חדשות שנולדו בדעתו – וזאת כניגוד לגישה אשר תבטא את קיומו כמהות המנוגדת לכך, כלומר: כזו המושפעת מן הסביבה החיצונית יותר מאשר היא יוזמת. שתי אפשרויות אלה מהוות טווחים של מחשבה מקורית או לא, כשהראשונה מפיקה רעיונות ומעשים חדשים והשניה עוסקת בעיקר בחיקוי.
את כל פעולותיו מבסס האדם על מחשבה – ובהתאם לכך יכולה זו להיות מקורית או פחות. למעשה, משימתו של האדם בחייו היא להוכיח לעצמו מעשית את כל הדברים שאותם הוא לומד באופן תיאורטי, ודבר זה יתבצע באופן טוב במיוחד אם מדובר ביישומם של רעיונות מוסריים. במסגרת יישום היבט זה של תפיסת העולם שלו, עליו לראות את הטוב בפעולתו בחייו שלו או בתמיכה וסיוע למי שפועל כך. אם לא יעשה זה הוא יפול. את הדברים שקיימים ברוחו לצורך יישום הוא מפיק ממאגר רוחני היכול לכלול רעיונות פילוסופיים בתחומים שונים, החל מכאלה הנוגעים לפילוסופיה וכלה בפתרונות פוליטיים או טכניים שלהם.
בכל אחד ממקרים אלה, שבהם הוא בוחר ליישם את רעיונותיו בעולם, מספק הוא פיסה נוספת להשלמת תמונת המציאות התיאורטית שלו, וזו הולכת ומתקדמת ביחס ישר לאחדות תפיסת המציאות שלו. אם מחזיק אדם בתפיסת מציאות תיאורטית הרמונית (כמו זו המתחילה בהתאמתו את עצמו לחוקי המציאות) הוא יכול להמשיך ולבסס עליה התקדמות הולכת וגוברת של הצלחה, אשר תצרף זו לזו זיהויים, ידיעות ועוד ערכים שיתאימו זה לזה לכדי שלם. כך יוכל אדם לראות את אושרו כתוצאה של התאמה בין בחירותיו לבין המציאות, כאשר מידת מציאותו עולה ביחס ישר למידת הערכים החיוביים שאותם הוא מוצא בעולם.
בשך היותה של המציאות הרמונית (מה שתואם גם את עובדת היעדרן בה של סתירות כלשהן) ישתלב כל זיהוי אובייקטיבי של אמת מציאותית עם משנהו וכך יגדלו זה עם זה מידת האובייקטיביות של היחיד ששופט את המציאות ומידת האושר. העובדה שהאושר מתואר גם כ"לא סותר" בטבעו בכתבי אין ראנד היא המכנה המשותף שבין אושר למציאותיות – והוא גם שקובע כי ככל שיהיה היחיד האנושי אובייקטיבי יותר הוא יהיה מאושר יותר.
הרמה היישומית-מעשית של רעיון-נוסחה זה מתבטאת בהשלכות רבות ועצומות: כל אלה מקיפות את פעולת הבניה עצמית של כל אדם ביחס לאנושיותו ומאפשרת את הגשמת רעינותיהם של היצרנים ככוח מנצח במציאות. מבחינה זו מהווים היחידים היצרנים יחדיו את הכוח המניע של האובייקטיביות האנושית, המהווה – באופן דומה לכוחות הטבע – את ראש החץ של הקידמה האנושית. זו מיוחדת בכך שיצרנותה פועלת ביחד עם כוחה המיוחד של הבחירה, המשתלבת בה ככוח טבע, שהוא היחידי שמסוגל לגשר בין הרעיון המופשט ליישומו במציאות.
כך מהווה היחיד האובייקטיבי, באמצעות בחירתו, את הגורם הייחודי שיכול להוביל את הדרך ליישומה של הידיעה המיוחדת לאדם להישגיו המיוחדים של האדם: החל מכיבוש העולם וכלה בהשגת אושרו. במצב של הצלחה בביצוע משימה זו מהווה האושר הוכחה להצלחה במידת האובייקטיבייות שלו, כלומר שהגיע למצב של שליטה על ידי ציות לחוקי המציאות.