תכלית, עולם ואובייקטיביות

| הדפסה |

פרטים: עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37; כניסות: 878

אם שכח אדם לאן הוא הולך, כדאי שיברר מאין בא. פעמים רבות, בירור השרשים הוא גם בירור הפירות, וזה גם מה שמסביר מדוע נוטים אנשים שמזהים כי הם נמצאים במצב שבו לא ברור להם מה תכליתם, לחזור אל המסורת; זוהי פעולתו הטבעית של זה ששכח, כדי לנסות להיזכר.

אין ספק שאחד המצבים הנוראים ביותר שאליהם עלול היחיד להתדרדר הוא מצב שבו לא יידע מי או מה טוב או לא טוב עבורו. מהר למדי מגלה האדם כי הוא אינו יכול להסתמך לאורך זמן על הרעיון הרדוד שמה שגורם לו הנאה טוב עבורו ומה שלא רע. זה שדבר זה נכון בחיי בעל-החיים אינו מהווה הוכחה לתקפותו בחיי האדם, אשר ייחודם בא לידי ביטוי בעובדה שיכול אדם לקחת על עצמו פעולה לא נעימה כלל ועיקר למען הטוב – ולהיפך, להנות מפעילות שלמעשה מובילה אותו במדרון מושחת לעבר הרוע. טוב ורע כמושגים אנושיים ניתנים להגדרה על ידי האדם רק בהקשר של תכלית – של ידיעה של "לאן אני הולך" – כי רק כאשר יוצר אדם תואי ברור לעבר מטרתו הוא יכול לדעת מה יהיה מסייע בהתקדמותו ולהגדירו כ"טוב" ומה לא – ה"רע".

מצב שבו אין האדם מזהה מה טוב ורע עבורו מעיד, פעמים רבות, על כך שאדם כזה הוא חסר תכלית. כלומר, תכלית מוגדרת. האדם הוא יצור תכליתי ביסודו, שכן כל בעל-חיים, מהות – וגם היקום כולו – הם תכליתיים. אך בזמן שבו תכליתם של דברים חסרי בחירה מובנית בעצם קיומם ומכל מקום אין הם מבצעים לעולם שינויי כיוון עד הגיעם לתכליתם, כאבן השומרת על מגע עם הקרקע, כמים הנופלים ממפל או כפרה הלוחכת עשב – האדם ניצב באופן מתמיד לפני השאלה "מהי התכלית?" שהיא, בעצם, הצד השני של מטבע השאלה "מי אני?"

מטפיסית, מחוייב היצור האנושי להשיב על שאלה זו. משמעותו של המטפיסי, בהקשר זה, היא שהאדם בוחר גם כאשר הוא מעדיף לוותר על הבחירה – ואז הוא בוחר להיות כחפץ דומם או כבעל חיים חסר בחירה. כאשר הוא נוסע אל מול אסון, אם הוא אינו בוחר לשנות את דרכו – הוא בחר באסון, כפי שזה שנסע אל התהום לא בחר ללחוץ על דוושת הבלמים.

הקו הישר של היחס בין הרצון לתכלית איננו מאפשר קוים עגולים של חוסר תכלית. מכיוון שהתכלית היא היסוד לאושר, על אדם לא מאושר להחזיר את עצמו למסלול תכליתי – להביא את עצמו למצב שבו יוכל לראות לאן הוא הולך.

האושר – כתחושה וכמציאות אובייקטיבית - מבוסס על יחס ישר בין הרוחני לגופני, בין הרעיונות ליישומם ובין ידיעת התכלית לנסיון להגשימה. זה שמנסה להגשים את תכליתו הוא אדם מאושר – וקל וחומר זה שגם מצליח.

וזו גם הסיבה שבגללה על תכלית אנושית להיות מנוסחת במונחים של תפישת עולם מלא, כאלה שאינם מסתכמים במטרות קטנות, מבודדות, ונקודתיות. תכלית אנושית איננה להחליף ריהוט, רכב או ללכת לקניות, כתכליות כשלעצמן – אלא לעשות את אלה כאמצעים למען עולם טוב יותר.

כי האדם חי בעולם מלא משל עצמו ואף פעם לא במשהו פחות ממנו.

ככל יצור בעל תודעה, גם האדם מותאם לחיות לפי מה שהוא יודע – ואין האדם יכול שלא להתייחס לכל פרטי המידע שהוא מחזיק ברשותו; גם אם האדם אינו מתגורר על הירח, המידע שיש לו על הירח חייב, עפ"י הכרתו, להיות מטופל בהתאם לשאר סך הידע שלו, כלומר: להיות ממויין עפ"י מדדים שיקבעו היכן להניח אותו ואיזה שימוש – אם בכלל – לעשות בו.

סכום הידע של היחיד, ההקשר המלא שבתוכו הוא נמצא ושלו הוא מודע, הוא עולמו.

לכל יחיד תפישת עולם במלוא משמעות הדבר, כי עולמו הוא הדרך שבה נתפשת המציאות על ידו, ועל כן העולם הוא ההקשר המלא – והאישי - של הידע המורכב מכל מה שהיחיד רכש, גיבש ויצק במשך זמן חייו. הקשר זה מכיל את הסובייקטיבי והאובייקטיבי גם יחד – ומידת האובייקטיביות של ההיבט הסובייקטיבי שלו היא המידה שבה התאים את ערכיו הסובייקטיביים לעובדות המציאות של העולם החיצון – או את העולם החיצון אליהם.

כשהיחיד הוא יוצר גדול, הוא יכול להחיל על עובדות המציאות את תוצריה הפנימיים של תודעתו: זה יכול להיות פילוסוף המציג את תפישת עולמו כלפי חוץ, אמן, החושף לפני העולם את עולמו הפנימי – או איש עסקים, המיישם רעיון עסקי שעלה בדעתו למציאות העולם החיצון. בכל אחד מאלה מתבצעת התאמה בין רעיון למעשה, ובהתאמה זו נבחנת אובייקטיביות הדברים, החל מאובייקטיביות הרעיונות וכלה באובייקטיביות המעשים. אם אין התאמה – זה יהיה כשלון אובייקטיבי, שנבעה מטעות אובייקטיבית.

לכל יחיד נקודת מבט משלו, המצטרפת לאלה של שאר היחידים, כשהיא מאפשרת, בנקודות המגע האובייקטיביות שלה, מסחר של ידע, שבו כל יחיד יכול להניח לפני היחידים האחרים את מה שרכש באופן אישי בעולמו שלו, כדי שיוכלו להעשיר את עולמם שלהם – כמו שהאמן שלעיל מניח לפני אחרים את הביטוי המיוחד של עולמו האישי ומאפשר להם להשתתף בו.

אך העולם – כמו בכל המקרים שלעיל - הוא קודם כל אישי – והיצירה היחידאית הנובעת ממנו שייכת קודם כל ליחיד שיצרה. כל עובדת מציאות שאנו מכירים בעולמנו, נושאת עליה את חותמו של יוצרה – החל מהמושג שבאמצעותו אנו אוחזים בה בתודעתנו.

עולמו של היחיד האנושי – כמו כל תמונה מלאה מבחינה פילוסופית – מכיל אתיקה, בחירה ותכלית. למעשה, העולם הוא מגדיר התכלית של היחיד האנושי כיחיד, להבדיל מההגדרה הכללית של התכלית האנושית כצורך ומהות אובייקטיבית. בעולמו של היחיד, ההגדרה התכליתית האישית נבחנת בשאלה "מה אני צריך כדי להגשים את עצמי בתור יחיד?" אך בד' אמותיו של היחיד, הוא אינו רואה את עצמו כ"יחיד" אלא כאדון העולם – עולמו – ועולם זה הוא מהות דינמית הנמצא בתהליכי הגשמה. חיי היחיד – במיוחד בחלקם המודע – הם תהליך הגשמה של רעיונותיו – מעבר מתמיד בין עולמו המופשט למוחש ויחסים הדדייים מתמידים ביניהם. כל מחשבה שחושב היחיד, בכל רגע של חייו, היא תהליך המתרחש על המתח שבין הרעיון למעשה.

מושג התכלית הוא הנותן משמעות, נקודת ייחוס ותמיכה לתנועה זו שבין רוח לחומר; התכלית יכולה להיות מוגדרת או לא, מזוהה או לא, אך היא תמיד שם, במיוחד כשמדובר בבעלי חיים, אשר האורגניזם שלהם פועל כל הזמן למטרת שימור. כשמדובר ביצור האנושי, התכלית מוגדרת מושגית ביחס לידיעתו את העולם – והיא מכוונת לשימור עולמו. שימור זה, בהנחה שהעולם הוא חי – הוא תמיכה בפעולת החיים שלו ולעתים אף הצלתו.

תכליתי כיחיד אנושי היא – בין אם אני מודע לה או לא – להיות מאושר. עולמי, שהוא ההקשר שבו אני חי, הוא האמצעי להשגת אושר זה ולשמירתו.