אמת באמנות ובהסטוריה

 

אמת באמנות ובהסטוריה

על ההוכחה האובייקטיבית

כשדנים בסיפור כמו יציאת מצרים ושואלים מה העדויות שי לגבי אירוע כזה מתעלמים מהעובדה שהסיפור וההסטוריה שלו הוא העדות הראשית ולמעשה ההוכחה לכך שהדבר קרה.

בכל מקרה, כדאי להעיר, בהקשר זה, כי אם נתעלם ממה שנראה על ידי החוקר המודרני הפוסט-מודרניסטי כמעגליות, אין אפשרות להתחמק מהדיוק בפרטים הכלולים בסיפור ומהעובדה שיש בו תיאור גיאוגרפי הסטורי התואם את המצב ההסטורי גיאוגרפי.

על רקע זה, יש לסיפור כזה לפחות מעמד של תיאוריה מדעית כי הוא אינו סותר את העובדות ה"חמריות" או ההסטוריות.

המתנגדים לדעה זו טוענים, למעשה, שמה שאין לנו הוכחה לקיומו לא היה קיים מתוקף זה, אך למעשה, דווקא בשל היכולת לפברק כל אתוס ולהציגו כמיתוס או להיפך, עיקר הדיון בקיומו של סיפור הסטורי כלשהו מעולם לא היה אם התקיים באמת או לא אלא אם בסיפור יש אמת או לא וזהו משחק מסוג אחר אף כי הוא נראה קרוב.

הסיפור ההסטורי אינו שונה עקרונית מסיפור אמנותי אחר – מבחינת מה שהוא מוסר בידי האדם העוסק בו. בתקופתנו יש התאמה בין הטעות שבמחשבה שאין באמנות שום מחוייבות לאמת אובייקטיבית לבין הטעות שבמחשבה שבמדע האמת האובייקטיבית חייבת להיות מוכחת בצורה אמפירית. אך האמת האובייקטיבית היא הפוכה: אמת מדעית איננה נגזרת מבדיקה אמפיריציסטית אלא אובייקטיבית, כלומר ממכלול החויות, העובדות, ההיסקים והתצפיות, המאורגנים בצורה תואמת את המציאות, וככזו אל לה להיות סותרת.

מבחינה זו יש התאמה חשובה בין הסטוריה לאמנות, שכן לשתיהן יש שימושיות, שהיא הקובעת את חשיבותן האנושית באופן שבו מה שקודם לאמיתותן ה"הסטורית" הוא אמיתותן הפילוסופית. דומה הדבר לכך שאמנות טובה חייבת להכיל אמת אובייקטיבית, אשר איננה חייבת לתאום להתרחשות נצפית במציאות אלא לחוויית האמנות.

שני אלה משלימים זה את זה כשתי דרכים אנושיות לגיטימיות שמטרתן לתפוש את המציאות לצורך הגברת יעילות חוויית החיים בה.

נתונים נוספים