אובייקטיביות ופתרון פוליטי

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 880

 

אובייקטיביות ופתרון פוליטי

אימוץ אובייקטיביות הוא תנאי בל-יעבור להתקדמות פוליטית.

הפילוסופית אין ראנד, יוצרת תורת המציאותיות(1), זיהתה והגדירה שלושה מצבי תודעה אנושיים: אובייקטיבית(2), סובייקטיבית(3) ומובנית(4), שבאים היום לידי ביטוי בויכוח הפוליטי המתנהל בחברה הישראלית. מבין שלושה אלה רק הראשון - האובייקטיבי (המציאותי) מאפשר תפישה נכונה של המציאות ותקשורת יעילה בין בני אדם – הכוללת יכולת לשכנע ו/או להשתכנע, שהיא היסוד להתפתחות חברתית נאותה ולהתקדמות היחיד והחברה בכל תחום רצוי.

במצב הענינים הקיים היום בפוליטיקה הישראלית, אין הצדדים מחזיקים בתפישה מסוג זה. לכן נדונים הם לנצח לחוסר אפשרות תקשורת והעברת ידע. במלים פשוטות: בדו-השיח של החרשים הקיים היום בין בני השיח הציבורי של ישראל למציאות ולחבריהם גם-יחד, התנאי להתקדמות כלשהי במציאות הוא לימוד השפה המציאותית שהיא תנאי בל-יעבור: א. להבנת המציאות. ב. ליצירת תקשורת בין-אישית.

בויכוח המתנהל היום בין שני צדדי הפוליטיקה הישראלית אין אפשרות מעשית לגישור בין הצדדים, מכיוון שכל צד מחזיק בהשקפה הכרתית שונה לגמרי ובהתאמה לכך, גם מדבר בשפה שונה לגמרי, הנובעת מתפישה שונה לגמרי של עובדות המציאות.

העימות בין ההשקפות מבוסס על יחס שונה לשלושה משתנים: א. עובדות המציאות החיצוניות. ב. תודעתו של השופט, כלומר רעיונותיו היסודיים. ג. עקרונות השיפוט המעורבים. שלושת אלה הם הקובעים את הפרשנות, כלומר את העמדה הסופית, בכל בירור או דיון. כלומר: עובדות, רעיונות ועקרונות הם שלושת המרכיבים של תפישת המציאות. הויכוח בין הגישות הוא על החשיבות היחסית ביניהם ועל היחס הפנימי הנכון של שלושה אלה.

התפישה האובייקטיבית מחייבת, כתנאי לתפישת מציאות נכונה, את שילובם של שלושה אלה בצורה נכונה, שהוא ביצוע שיפוט עקרוני עפ"י הרעיונות והעובדות גם יחד; תפישה זו מבוססת על ההנחה שהפרדתם של אלה איננה מאפשרת תפישת מציאות נכונה. הנחה זו מבוססת, בין היתר, על הרעיון שאין אפשרות מעשית להפרדה כזו – כי רעיונות הם תמיד על עובדות - מה שממילא דוחה כל סוג של נסיון הפרדה כזה כלא מעשי. הטעות של הסובייקטיביזם והמובניות באה לידי ביטוי בנסיון להפרדה בין רעיונות לעובדות, על ידי העדפה של האחד על משנהו: בתפישה הסובייקטיבית ניתנת עדיפות עקרונית לרעיונות על פני העובדות. בתפישה המובנית ניתנת עדיפות עקרונית לעובדות על פני רעיונות.

(1) תורת המציאותיות – THE PHILOSOPHY OF OBJECTIVISM

(2) אובייקטיביות - מצב תודעה המפרש את העובדות החיצוניות בהתאם לעקרונות השכל.

(3) סובייקטיבית – מצב תודעה המעניק עדיפות לרעיונות וכופה אותם על העובדות החיצוניות.

(4) מובניות – מצב תודעה המעניק עדיפות לעובדות החיצוניות על פני רעיונות ועקרונות.

בישראל של היום, ניתן ללמוד על טעויות התפישה מתוך ניתוח עמדותיהם של מחנות השמאל והימין הפוליטיים:

השמאל, לדוגמה, מתאפיין בסובייקטיביזם דוגמטי, כלומר בפניה תודעתית-תפישתית פנימה, אל רעיונות המוסכמים על היחיד מראש (דוגמות), שבראשן האידיאולוגיה הסוציאליסטית, לצורך החלתן על עובדות המציאות החיצוניות. הפרשנות, בהתאם, תהיה אכיפת הרעיונות על העובדות בצורה הנותנת עדיפות לעקרונות. למשל: אם השמאלן משוכנע בכך שמושג "השלום", כפי שהוא בא לידי ביטוי בהסכמי אוסלו, הוא הפתרון הפוליטי האידיאלי למלחמה, לא ישכנעו אותו עובדות "סותרות" כי הוא יפרש מספר לא מוגבל של עובדות כמו קרבנות, הרס ונזקים שהתרחשו במצבים דומים בהסטוריה (ואף בהווה) כזניחות ביחס לצדק המגולם במושגים אלה. למעשה, יקבלו המושגים הללו בתודעת השמאל מעמד אלילי – דוגמה שעל מזבחה יוקרבו כל העובדות. הוא יראה ברעיונות שבהם הוא דוגל ערכים נעלים וצודקים, שלמענם מוצדק ומעשי להקריב חיים.

הימין מתאפיין בהשתעבדות בעלת אופי אלילי דומה לתפישה המובנית, זו הרואה את עובדות המציאות החיצוניות כיסוד העיקרי והראשי של התפישה. גישה זו מבוססת על הנחה שהעובדות עצמן מכילות פרשנות חד-משמעית ושזו כה הכרחית מבחינה לוגית עד שאין ברירה אלא להסכים עימה. למשל: הימין חוזר שוב ושוב, בתעמולתו, על עובדות מן העבר כמו התהליכים ההסטוריים שהביאו לשואה, כמו הסכמי צ'מברליין במינכן או מספקים עובדות לגבי מעשי הרצח שמתרחשים ביש"ע, תוך אמונה עצמית ושכנוע פנימי בכך שעובדות אלה, כשלעצמן, מוכיחות כי עמדתו צודקת. הטעות היא לוגית, אך לא פחות מכך עקרונית-כללית, באשר שום עובדה איננה מהווה, כשלעצמה, הוכחה לדבר (5). זוהי אלילות מסוג אחר, מובנית, המניחה כי "העובדות מדברות בעד עצמן".

כאמור לעיל, שתי גישות אלה מוטעות, כי שתיהן מפרידות בין רעיונות ועובדות: הראשונה – גישת השמאל - בכך שהיא איננה מסיקה מסקנות מן העובדות ומשליכה את יהבה על רעיונות מופשטים המנותקים מן המציאות העובדתית; השניה – גישת הימין - בכך שהיא איננה מפרשת את העובדות על יסוד רעיוני נאות ועפ"י קני מידה עקרוניים ראויים וסוברת שדי בהצגת העובדות על יסוד ההנחה שהן, כשלעצמן, "משדרות" את המסקנות.

מעניין לשים לב לקשר ההכרחי בין המצב התפישתי לפסיכולוגי אצל בני המחנות הנצים. עמדות השמאל, למשל, שהן סובייקטיביסטיות לחלוטין, מתמקדות בהגנה על המצב הפסיכולוגי הפנימי, החמוש ברעיון השלום ובמניעת יכולתו של הימין מפיצוח המעטה החיצוני על ידי עובדות חיצוניות. הסובייקטיביסט מזין את עצמו ברעיונות כלליים, דוגמטיים, אשר כוח ההזנה העצמי שלהם מתבסס על שמירת טהרתן ממגע עם העובדות החיצוניות. בסוג זה של טירוף ברור ניתן להבחין כאשר מציגים לפני אנשי השמאל עובדות האמורות לערער על תפישתם; במצבים כגון אלה ניתן להבחין בכך שאף כי העובדות אינן מצליחות לערער את אמונת השמאלן ברעיונותיו, הן מצליחות להרגיז אותו, כלומר להפריע את מנוחתו הדוגמטית.

(5) עובדה יכולה, אמנם, להיות גורם מרכזי או מכריע בלעדית בהקשר של הוכחה, אך הוכחה איננה יכולה להתבסס על הצגת עובדות בלבד, אלא על הליך לוגי המשתמש בעובדות במסגרת מתודה של הוכחה. שיטת הוכחה ראויה יכולה להסתפק בעובדת מציאות אחת, אך ללא שיטה כזו וללא עקרון מנחה גם מספר עצום של עובדות לא ישכנע. כשמדובר בעובדות, אין הכמות קובעת אלא האיכות, כלומר: העובדה הנכונה במתווה הרעיוני המתאים ובמסגרת שיטה עקרונית נכונה של הוכחה.

בדיונים ועימותים אינטלקטואליים מתבצר השמאלן בבועה מנותקת, במעין "כפר" אידיאולוגי אידיאליסטי שחומותיו – המרחיקות אותו מן העולם העובדתי – בנויות מסיסמאות כלליות כמו "רק השלום יכול לנצח", "שלום עושים עם אויבים" ו"ללא השלום נחיה לנצח על חרבנו". (בהקשר זה חשוב לציין כי סיסמאות אלה מכילות בתוכן הגיון פנימי, אלא שהן מוצאות מהקשר מעשי וככאלה הן חסרות משמעות תפישתית-ידיעתית אוביקטיבית ומשמשות בידי השמאלן רק כאבני קלע הנורות על ה"אוייב" (הימין) כדי לחסום את מהלכיו.

בניגוד לשמאל שמודעותו הסובייקטיבית מכוונת כלפי פנים מקיים הימין פעולה כלפי חוץ, המבוססת על מתקפה עובדתית מתמדת כנגד השמאל. פעילות מסוג זה לוקה במספר כשלים: א. הימין אינו מארגן את עובדותיו בהקשר נאות של הוכחה לוגית. ב. הימין יוצא מהנחה שהשמאל אינטלקטואלי באופן אובייקטיבי, כלומר מסוגל להבין ולהתעמת עם עובדות על יסוד מציאותי – אך כפי שראינו לעיל, אין השמאלן מסוגל להעריך את העובדות כהלכה. כך מסתכם העימות בכך שמחנה השמאל מחזיק באידיאליזם מעוות, אשר אינו מניח לעובדות הפוגעות בו להסיט אותו מתכליתו הערטילאית ואילו מחנה השמאל, בהיותו כבול לעובדות, איננו מסוגל להשתחרר מהן ולהגדיר פתרונות, רעיונות על ומוצא מן הסבך.

כתוצאה מטעויות התפיסה שלהם, רואים השמאל והימין זה את זה כאויבים העיקריים במאבק הקיום שלהם ומתעלמים מן האויבים האובייקטיביים של העם; בזמן שבו השמאל מוטרד מן הימין ורואה אותו כעובדה המזיקה ביותר, בשל היותו הגורם המפריע את שנתו ומשבש את רצף חלומותיו הפנימיים, הימין התרגל להשליך את יהבו על השמאל מתוך הנחה חסרת יסוד שפתרון המצב הפוליטי יתרחש אם וכאשר ישתכנע השמאל בצדקתו של הימין. כך, באי האובייקטיביות שלהם, מתעמתים השמאל והימין במימד פוליטי שאין לו דבר עם פתרונות אמיתיים – וגם אם תתגשם משאת נפשם של השניים – אם יהיה כל העם ימני או שמאלני - לא יטופל הסכסוך האמיתי, האובייקטיבי.

וזו הסיבה היסודית לכך שגם בנושא עימות פוליטי כה חריף כמו הסכמי אוסלו, שבו שני הצדדים משדרים את עמדותיהם במשך שנים רבות – ועל רקע עובדות כואבות רבות - אין הצדדים משכנעים או משוכנעים. גרוע מכך: מכיוון שכל צד משוכנע בכך שהצד שלו משכנע, הוא מאשים את הצד השני באטימות, בעוורון וברשע.

כך או כך, העימות הפוליטי שבו נמצאת היום ישראל, המתחולל היום בין גישותיהם המנוגדות של השמאל והימין הפוליטיים, אינם מסוגלים לספק פתרון אמיתי בהיות שניהם דוגמטיים וככאלה כוללניים ומופשטים יותר מדי; הנשען על סיסמאות המחנות הללו כדי לגבש פתרון ייתקל בבעיה שבה ייתקל מי שינסה להביא כל משפט לבית המשפט בלי לברר לפרטיו מצב נתון ותוך הסתמכות על סיסמאות והצהרות כדרך למציאת פתרון למצב מסויים.

אך אל הפתרון הנדרש למצב הפוליטי לא ניתן להגיע באמצעות סיסמאות כלליות, מן השמאל או מן הימין. פתרונות פוליטיים, כמו פתרונות בכל תחום אחר, ינבעו אך ורק מהבאתם של המצבים המסויימים, המעורבים בסכסוך, אל דיון אובייקטיבי, כלומר כזה הבוחן את העובדות השייכות לכל מצב לגופן.

בכל תחום מדיני או חברתי יש לאפשר לשכל האנושי לנצח – ודבר זה ניתן לעשות רק באמצעות טיפול שכלתני אובייקטיבי בכל מצב נתון שמייצג בעיה. חשיבה אובייקטיבית מתבצעת באמצעות עובדות אך לא רק; אין די בעובדות – ותהיינה כמותן והרלוונטיות שלהן גדולות ביותר – כדי לשכנע; המציאות, מטפיסית ופוליטית-אנושית כאחד - ובישראל ניתן לצפות בכך השכם והערב - היא עצמה ההוכחה לכך שלמרות שהכל חיים בשדה עובדות מסויים אחד, אין העובדות "גורמות" לפרשנות אחידה להן אצל כל האנשים. במובן מסויים, ניתן אף לומר שמספר הפרשנויות האפשרי של העובדות זהה למספר התודעות האנושיות הקיימות בעולם. מטפיסית, דבר זה נובע מכך שעל כל יחיד מונחת החובה לשפוט את העובדות באופן יחידאי.

עובדה זו מצטרפת לעובדה נוספת, והיא שלאדם אין מנגנוני תפישה, למידה ושיפוט אוטומטיים, המעניקים לו ודאות אוטומטית; כדי להשיג אמת, האדם נדרש לשכלתנות (6) מלאה, כלומר להפעלת בחירתו בהתאם לאמות מידה שכלתניות, על יסוד חשיבה שכלתנית, המופעלת בהתאם לעקרונות, רעיונות ותצפית מושכלות בעובדות. זוהי המתודה האובייקטיבית - וגם היא איננה נקיה מאפשרות של טעות היא האפשרות היחידה להתקדם מבחינה אנושית.

כדי להגיע לפתרון מושכל - ולשכנע - יש צורך באדם שכלתני המחזיק בתפישה אובייקטיבית, אחרת לא יכולים להתבצע פתרון ו/או שכנוע. המתודה האובייקטיבית, המבוססת על התפישה האובייקטיבית של המציאות, מיושמת באופן קבוע בבתי המשפט של כל אומה מתקדמת. זו המתודה שאותה יש להפעיל בכל הקשר שבו יש ענין בהתקדמות, ואין הבדל עקרוני בענין זה בין יחיד לחברה: התקדמות מציאותית, כזו שתהיה לה משמעות של פתרון אמיתי לבעיות, יכולה להיעשות רק בדרך של שיפוטיות המתבססת על תפישת מציאות אובייקטיבית. רק אובייקטיביות יכולה להיות היסוד לפתרון פוליטי אמיתי של בעיה, פתרון כזה שלא יעורער עם חלוף ההסטוריה.

כעקרון, אובייקטיביות איננה דבר חדש, אך הופעתה בהקשר של עימות פוליטי תהיה חדשה. עם זאת, יישומה בהקשר פוליטי תהיה הדרך להציג את משמעותו של פתרון פוליטי: רווח הדדי של כל הצדדים המעורבים. ביסודה של הגישה הפוליטית האובייקטיבית קיימת ההנחה שבני אדם אינם מעוניינים בסכסוכים, וההסתבכויות המאפיינות את הבעיות הפוליטיות הקיימות מקורן באי הבנות של מצבים סובייקטיביים או מובנים, אשר מקשים על תפישה בהירה של מציאות לצרכי שיפוט.

הכרה בכך שאובייקטיביות היא התנאי למציאת פתרון לבעיות פוליטיות תקדם כל חברה אנושית שתכיר בכך ותוציא אותה ממצב של "אין מוצא", כמו זה שהחברה של היום תקועה בו בין השמאל לימין, אל מצב של שיפוט עניני, שבו יימצא פתרון אובייקטיבי מעשי לבעיה, על יסוד של בחינת מציאות אובייקטיבית.

(6) שכלתנות = רציונליות. חשיבה שכלתנית = חשיבה רציונלית = חשיבה מודעת (חשיבה פעילה בריכוז ומודעות מכסימליים, בניגוד לחשיבה אינטואיטיבית, אינסטינקטיבית ו/או אוטומטית) עפ"י מתודה מסודרת, מאורגנת, הכפופה לחוקי ההגיון (הלוגיקה).

אובייקטיביות ופתרון פוליטי

אימוץ אובייקטיביות הוא תנאי בל-יעבור להתקדמות פוליטית.

הפילוסופית אין ראנד, יוצרת תורת המציאותיות(1), זיהתה והגדירה שלושה מצבי תודעה אנושיים: אובייקטיבית(2), סובייקטיבית(3) ומובנית(4), שבאים היום לידי ביטוי בויכוח הפוליטי המתנהל בחברה הישראלית. מבין שלושה אלה רק הראשון - האובייקטיבי (המציאותי) מאפשר תפישה נכונה של המציאות ותקשורת יעילה בין בני אדם – הכוללת יכולת לשכנע ו/או להשתכנע, שהיא היסוד להתפתחות חברתית נאותה ולהתקדמות היחיד והחברה בכל תחום רצוי.

במצב הענינים הקיים היום בפוליטיקה הישראלית, אין הצדדים מחזיקים בתפישה מסוג זה. לכן נדונים הם לנצח לחוסר אפשרות תקשורת והעברת ידע. במלים פשוטות: בדו-השיח של החרשים הקיים היום בין בני השיח הציבורי של ישראל למציאות ולחבריהם גם-יחד, התנאי להתקדמות כלשהי במציאות הוא לימוד השפה המציאותית שהיא תנאי בל-יעבור: א. להבנת המציאות. ב. ליצירת תקשורת בין-אישית.

בויכוח המתנהל היום בין שני צדדי הפוליטיקה הישראלית אין אפשרות מעשית לגישור בין הצדדים, מכיוון שכל צד מחזיק בהשקפה הכרתית שונה לגמרי ובהתאמה לכך, גם מדבר בשפה שונה לגמרי, הנובעת מתפישה שונה לגמרי של עובדות המציאות.

העימות בין ההשקפות מבוסס על יחס שונה לשלושה משתנים: א. עובדות המציאות החיצוניות. ב. תודעתו של השופט, כלומר רעיונותיו היסודיים. ג. עקרונות השיפוט המעורבים. שלושת אלה הם הקובעים את הפרשנות, כלומר את העמדה הסופית, בכל בירור או דיון. כלומר: עובדות, רעיונות ועקרונות הם שלושת המרכיבים של תפישת המציאות. הויכוח בין הגישות הוא על החשיבות היחסית ביניהם ועל היחס הפנימי הנכון של שלושה אלה.

התפישה האובייקטיבית מחייבת, כתנאי לתפישת מציאות נכונה, את שילובם של שלושה אלה בצורה נכונה, שהוא ביצוע שיפוט עקרוני עפ"י הרעיונות והעובדות גם יחד; תפישה זו מבוססת על ההנחה שהפרדתם של אלה איננה מאפשרת תפישת מציאות נכונה. הנחה זו מבוססת, בין היתר, על הרעיון שאין אפשרות מעשית להפרדה כזו – כי רעיונות הם תמיד על עובדות - מה שממילא דוחה כל סוג של נסיון הפרדה כזה כלא מעשי. הטעות של הסובייקטיביזם והמובניות באה לידי ביטוי בנסיון להפרדה בין רעיונות לעובדות, על ידי העדפה של האחד על משנהו: בתפישה הסובייקטיבית ניתנת עדיפות עקרונית לרעיונות על פני העובדות. בתפישה המובנית ניתנת עדיפות עקרונית לעובדות על פני רעיונות.

(1) תורת המציאותיות – THE PHILOSOPHY OF OBJECTIVISM

(2) אובייקטיביות - מצב תודעה המפרש את העובדות החיצוניות בהתאם לעקרונות השכל.

(3) סובייקטיבית – מצב תודעה המעניק עדיפות לרעיונות וכופה אותם על העובדות החיצוניות.

(4) מובניות – מצב תודעה המעניק עדיפות לעובדות החיצוניות על פני רעיונות ועקרונות.

בישראל של היום, ניתן ללמוד על טעויות התפישה מתוך ניתוח עמדותיהם של מחנות השמאל והימין הפוליטיים:

השמאל, לדוגמה, מתאפיין בסובייקטיביזם דוגמטי, כלומר בפניה תודעתית-תפישתית פנימה, אל רעיונות המוסכמים על היחיד מראש (דוגמות), שבראשן האידיאולוגיה הסוציאליסטית, לצורך החלתן על עובדות המציאות החיצוניות. הפרשנות, בהתאם, תהיה אכיפת הרעיונות על העובדות בצורה הנותנת עדיפות לעקרונות. למשל: אם השמאלן משוכנע בכך שמושג "השלום", כפי שהוא בא לידי ביטוי בהסכמי אוסלו, הוא הפתרון הפוליטי האידיאלי למלחמה, לא ישכנעו אותו עובדות "סותרות" כי הוא יפרש מספר לא מוגבל של עובדות כמו קרבנות, הרס ונזקים שהתרחשו במצבים דומים בהסטוריה (ואף בהווה) כזניחות ביחס לצדק המגולם במושגים אלה. למעשה, יקבלו המושגים הללו בתודעת השמאל מעמד אלילי – דוגמה שעל מזבחה יוקרבו כל העובדות. הוא יראה ברעיונות שבהם הוא דוגל ערכים נעלים וצודקים, שלמענם מוצדק ומעשי להקריב חיים.

הימין מתאפיין בהשתעבדות בעלת אופי אלילי דומה לתפישה המובנית, זו הרואה את עובדות המציאות החיצוניות כיסוד העיקרי והראשי של התפישה. גישה זו מבוססת על הנחה שהעובדות עצמן מכילות פרשנות חד-משמעית ושזו כה הכרחית מבחינה לוגית עד שאין ברירה אלא להסכים עימה. למשל: הימין חוזר שוב ושוב, בתעמולתו, על עובדות מן העבר כמו התהליכים ההסטוריים שהביאו לשואה, כמו הסכמי צ'מברליין במינכן או מספקים עובדות לגבי מעשי הרצח שמתרחשים ביש"ע, תוך אמונה עצמית ושכנוע פנימי בכך שעובדות אלה, כשלעצמן, מוכיחות כי עמדתו צודקת. הטעות היא לוגית, אך לא פחות מכך עקרונית-כללית, באשר שום עובדה איננה מהווה, כשלעצמה, הוכחה לדבר (5). זוהי אלילות מסוג אחר, מובנית, המניחה כי "העובדות מדברות בעד עצמן".

כאמור לעיל, שתי גישות אלה מוטעות, כי שתיהן מפרידות בין רעיונות ועובדות: הראשונה – גישת השמאל - בכך שהיא איננה מסיקה מסקנות מן העובדות ומשליכה את יהבה על רעיונות מופשטים המנותקים מן המציאות העובדתית; השניה – גישת הימין - בכך שהיא איננה מפרשת את העובדות על יסוד רעיוני נאות ועפ"י קני מידה עקרוניים ראויים וסוברת שדי בהצגת העובדות על יסוד ההנחה שהן, כשלעצמן, "משדרות" את המסקנות.

מעניין לשים לב לקשר ההכרחי בין המצב התפישתי לפסיכולוגי אצל בני המחנות הנצים. עמדות השמאל, למשל, שהן סובייקטיביסטיות לחלוטין, מתמקדות בהגנה על המצב הפסיכולוגי הפנימי, החמוש ברעיון השלום ובמניעת יכולתו של הימין מפיצוח המעטה החיצוני על ידי עובדות חיצוניות. הסובייקטיביסט מזין את עצמו ברעיונות כלליים, דוגמטיים, אשר כוח ההזנה העצמי שלהם מתבסס על שמירת טהרתן ממגע עם העובדות החיצוניות. בסוג זה של טירוף ברור ניתן להבחין כאשר מציגים לפני אנשי השמאל עובדות האמורות לערער על תפישתם; במצבים כגון אלה ניתן להבחין בכך שאף כי העובדות אינן מצליחות לערער את אמונת השמאלן ברעיונותיו, הן מצליחות להרגיז אותו, כלומר להפריע את מנוחתו הדוגמטית.

(5) עובדה יכולה, אמנם, להיות גורם מרכזי או מכריע בלעדית בהקשר של הוכחה, אך הוכחה איננה יכולה להתבסס על הצגת עובדות בלבד, אלא על הליך לוגי המשתמש בעובדות במסגרת מתודה של הוכחה. שיטת הוכחה ראויה יכולה להסתפק בעובדת מציאות אחת, אך ללא שיטה כזו וללא עקרון מנחה גם מספר עצום של עובדות לא ישכנע. כשמדובר בעובדות, אין הכמות קובעת אלא האיכות, כלומר: העובדה הנכונה במתווה הרעיוני המתאים ובמסגרת שיטה עקרונית נכונה של הוכחה.

בדיונים ועימותים אינטלקטואליים מתבצר השמאלן בבועה מנותקת, במעין "כפר" אידיאולוגי אידיאליסטי שחומותיו – המרחיקות אותו מן העולם העובדתי – בנויות מסיסמאות כלליות כמו "רק השלום יכול לנצח", "שלום עושים עם אויבים" ו"ללא השלום נחיה לנצח על חרבנו". (בהקשר זה חשוב לציין כי סיסמאות אלה מכילות בתוכן הגיון פנימי, אלא שהן מוצאות מהקשר מעשי וככאלה הן חסרות משמעות תפישתית-ידיעתית אוביקטיבית ומשמשות בידי השמאלן רק כאבני קלע הנורות על ה"אוייב" (הימין) כדי לחסום את מהלכיו.

בניגוד לשמאל שמודעותו הסובייקטיבית מכוונת כלפי פנים מקיים הימין פעולה כלפי חוץ, המבוססת על מתקפה עובדתית מתמדת כנגד השמאל. פעילות מסוג זה לוקה במספר כשלים: א. הימין אינו מארגן את עובדותיו בהקשר נאות של הוכחה לוגית. ב. הימין יוצא מהנחה שהשמאל אינטלקטואלי באופן אובייקטיבי, כלומר מסוגל להבין ולהתעמת עם עובדות על יסוד מציאותי – אך כפי שראינו לעיל, אין השמאלן מסוגל להעריך את העובדות כהלכה. כך מסתכם העימות בכך שמחנה השמאל מחזיק באידיאליזם מעוות, אשר אינו מניח לעובדות הפוגעות בו להסיט אותו מתכליתו הערטילאית ואילו מחנה השמאל, בהיותו כבול לעובדות, איננו מסוגל להשתחרר מהן ולהגדיר פתרונות, רעיונות על ומוצא מן הסבך.

כתוצאה מטעויות התפיסה שלהם, רואים השמאל והימין זה את זה כאויבים העיקריים במאבק הקיום שלהם ומתעלמים מן האויבים האובייקטיביים של העם; בזמן שבו השמאל מוטרד מן הימין ורואה אותו כעובדה המזיקה ביותר, בשל היותו הגורם המפריע את שנתו ומשבש את רצף חלומותיו הפנימיים, הימין התרגל להשליך את יהבו על השמאל מתוך הנחה חסרת יסוד שפתרון המצב הפוליטי יתרחש אם וכאשר ישתכנע השמאל בצדקתו של הימין. כך, באי האובייקטיביות שלהם, מתעמתים השמאל והימין במימד פוליטי שאין לו דבר עם פתרונות אמיתיים – וגם אם תתגשם משאת נפשם של השניים – אם יהיה כל העם ימני או שמאלני - לא יטופל הסכסוך האמיתי, האובייקטיבי.

וזו הסיבה היסודית לכך שגם בנושא עימות פוליטי כה חריף כמו הסכמי אוסלו, שבו שני הצדדים משדרים את עמדותיהם במשך שנים רבות – ועל רקע עובדות כואבות רבות - אין הצדדים משכנעים או משוכנעים. גרוע מכך: מכיוון שכל צד משוכנע בכך שהצד שלו משכנע, הוא מאשים את הצד השני באטימות, בעוורון וברשע.

כך או כך, העימות הפוליטי שבו נמצאת היום ישראל, המתחולל היום בין גישותיהם המנוגדות של השמאל והימין הפוליטיים, אינם מסוגלים לספק פתרון אמיתי בהיות שניהם דוגמטיים וככאלה כוללניים ומופשטים יותר מדי; הנשען על סיסמאות המחנות הללו כדי לגבש פתרון ייתקל בבעיה שבה ייתקל מי שינסה להביא כל משפט לבית המשפט בלי לברר לפרטיו מצב נתון ותוך הסתמכות על סיסמאות והצהרות כדרך למציאת פתרון למצב מסויים.

אך אל הפתרון הנדרש למצב הפוליטי לא ניתן להגיע באמצעות סיסמאות כלליות, מן השמאל או מן הימין. פתרונות פוליטיים, כמו פתרונות בכל תחום אחר, ינבעו אך ורק מהבאתם של המצבים המסויימים, המעורבים בסכסוך, אל דיון אובייקטיבי, כלומר כזה הבוחן את העובדות השייכות לכל מצב לגופן.

בכל תחום מדיני או חברתי יש לאפשר לשכל האנושי לנצח – ודבר זה ניתן לעשות רק באמצעות טיפול שכלתני אובייקטיבי בכל מצב נתון שמייצג בעיה. חשיבה אובייקטיבית מתבצעת באמצעות עובדות אך לא רק; אין די בעובדות – ותהיינה כמותן והרלוונטיות שלהן גדולות ביותר – כדי לשכנע; המציאות, מטפיסית ופוליטית-אנושית כאחד - ובישראל ניתן לצפות בכך השכם והערב - היא עצמה ההוכחה לכך שלמרות שהכל חיים בשדה עובדות מסויים אחד, אין העובדות "גורמות" לפרשנות אחידה להן אצל כל האנשים. במובן מסויים, ניתן אף לומר שמספר הפרשנויות האפשרי של העובדות זהה למספר התודעות האנושיות הקיימות בעולם. מטפיסית, דבר זה נובע מכך שעל כל יחיד מונחת החובה לשפוט את העובדות באופן יחידאי.

עובדה זו מצטרפת לעובדה נוספת, והיא שלאדם אין מנגנוני תפישה, למידה ושיפוט אוטומטיים, המעניקים לו ודאות אוטומטית; כדי להשיג אמת, האדם נדרש לשכלתנות (6) מלאה, כלומר להפעלת בחירתו בהתאם לאמות מידה שכלתניות, על יסוד חשיבה שכלתנית, המופעלת בהתאם לעקרונות, רעיונות ותצפית מושכלות בעובדות. זוהי המתודה האובייקטיבית - וגם היא איננה נקיה מאפשרות של טעות היא האפשרות היחידה להתקדם מבחינה אנושית.

כדי להגיע לפתרון מושכל - ולשכנע - יש צורך באדם שכלתני המחזיק בתפישה אובייקטיבית, אחרת לא יכולים להתבצע פתרון ו/או שכנוע. המתודה האובייקטיבית, המבוססת על התפישה האובייקטיבית של המציאות, מיושמת באופן קבוע בבתי המשפט של כל אומה מתקדמת. זו המתודה שאותה יש להפעיל בכל הקשר שבו יש ענין בהתקדמות, ואין הבדל עקרוני בענין זה בין יחיד לחברה: התקדמות מציאותית, כזו שתהיה לה משמעות של פתרון אמיתי לבעיות, יכולה להיעשות רק בדרך של שיפוטיות המתבססת על תפישת מציאות אובייקטיבית. רק אובייקטיביות יכולה להיות היסוד לפתרון פוליטי אמיתי של בעיה, פתרון כזה שלא יעורער עם חלוף ההסטוריה.

כעקרון, אובייקטיביות איננה דבר חדש, אך הופעתה בהקשר של עימות פוליטי תהיה חדשה. עם זאת, יישומה בהקשר פוליטי תהיה הדרך להציג את משמעותו של פתרון פוליטי: רווח הדדי של כל הצדדים המעורבים. ביסודה של הגישה הפוליטית האובייקטיבית קיימת ההנחה שבני אדם אינם מעוניינים בסכסוכים, וההסתבכויות המאפיינות את הבעיות הפוליטיות הקיימות מקורן באי הבנות של מצבים סובייקטיביים או מובנים, אשר מקשים על תפישה בהירה של מציאות לצרכי שיפוט.

הכרה בכך שאובייקטיביות היא התנאי למציאת פתרון לבעיות פוליטיות תקדם כל חברה אנושית שתכיר בכך ותוציא אותה ממצב של "אין מוצא", כמו זה שהחברה של היום תקועה בו בין השמאל לימין, אל מצב של שיפוט עניני, שבו יימצא פתרון אובייקטיבי מעשי לבעיה, על יסוד של בחינת מציאות אובייקטיבית.

(6) שכלתנות = רציונליות. חשיבה שכלתנית = חשיבה רציונלית = חשיבה מודעת (חשיבה פעילה בריכוז ומודעות מכסימליים, בניגוד לחשיבה אינטואיטיבית, אינסטינקטיבית ו/או אוטומטית) עפ"י מתודה מסודרת, מאורגנת, הכפופה לחוקי ההגיון (הלוגיקה).

אובייקטיביות ופתרון פוליטי

אימוץ אובייקטיביות הוא תנאי בל-יעבור להתקדמות פוליטית.

הפילוסופית אין ראנד, יוצרת תורת המציאותיות(1), זיהתה והגדירה שלושה מצבי תודעה אנושיים: אובייקטיבית(2), סובייקטיבית(3) ומובנית(4), שבאים היום לידי ביטוי בויכוח הפוליטי המתנהל בחברה הישראלית. מבין שלושה אלה רק הראשון - האובייקטיבי (המציאותי) מאפשר תפישה נכונה של המציאות ותקשורת יעילה בין בני אדם – הכוללת יכולת לשכנע ו/או להשתכנע, שהיא היסוד להתפתחות חברתית נאותה ולהתקדמות היחיד והחברה בכל תחום רצוי.

במצב הענינים הקיים היום בפוליטיקה הישראלית, אין הצדדים מחזיקים בתפישה מסוג זה. לכן נדונים הם לנצח לחוסר אפשרות תקשורת והעברת ידע. במלים פשוטות: בדו-השיח של החרשים הקיים היום בין בני השיח הציבורי של ישראל למציאות ולחבריהם גם-יחד, התנאי להתקדמות כלשהי במציאות הוא לימוד השפה המציאותית שהיא תנאי בל-יעבור: א. להבנת המציאות. ב. ליצירת תקשורת בין-אישית.

בויכוח המתנהל היום בין שני צדדי הפוליטיקה הישראלית אין אפשרות מעשית לגישור בין הצדדים, מכיוון שכל צד מחזיק בהשקפה הכרתית שונה לגמרי ובהתאמה לכך, גם מדבר בשפה שונה לגמרי, הנובעת מתפישה שונה לגמרי של עובדות המציאות.

העימות בין ההשקפות מבוסס על יחס שונה לשלושה משתנים: א. עובדות המציאות החיצוניות. ב. תודעתו של השופט, כלומר רעיונותיו היסודיים. ג. עקרונות השיפוט המעורבים. שלושת אלה הם הקובעים את הפרשנות, כלומר את העמדה הסופית, בכל בירור או דיון. כלומר: עובדות, רעיונות ועקרונות הם שלושת המרכיבים של תפישת המציאות. הויכוח בין הגישות הוא על החשיבות היחסית ביניהם ועל היחס הפנימי הנכון של שלושה אלה.

התפישה האובייקטיבית מחייבת, כתנאי לתפישת מציאות נכונה, את שילובם של שלושה אלה בצורה נכונה, שהוא ביצוע שיפוט עקרוני עפ"י הרעיונות והעובדות גם יחד; תפישה זו מבוססת על ההנחה שהפרדתם של אלה איננה מאפשרת תפישת מציאות נכונה. הנחה זו מבוססת, בין היתר, על הרעיון שאין אפשרות מעשית להפרדה כזו – כי רעיונות הם תמיד על עובדות - מה שממילא דוחה כל סוג של נסיון הפרדה כזה כלא מעשי. הטעות של הסובייקטיביזם והמובניות באה לידי ביטוי בנסיון להפרדה בין רעיונות לעובדות, על ידי העדפה של האחד על משנהו: בתפישה הסובייקטיבית ניתנת עדיפות עקרונית לרעיונות על פני העובדות. בתפישה המובנית ניתנת עדיפות עקרונית לעובדות על פני רעיונות.

(1) תורת המציאותיות – THE PHILOSOPHY OF OBJECTIVISM

(2) אובייקטיביות - מצב תודעה המפרש את העובדות החיצוניות בהתאם לעקרונות השכל.

(3) סובייקטיבית – מצב תודעה המעניק עדיפות לרעיונות וכופה אותם על העובדות החיצוניות.

(4) מובניות – מצב תודעה המעניק עדיפות לעובדות החיצוניות על פני רעיונות ועקרונות.

בישראל של היום, ניתן ללמוד על טעויות התפישה מתוך ניתוח עמדותיהם של מחנות השמאל והימין הפוליטיים:

השמאל, לדוגמה, מתאפיין בסובייקטיביזם דוגמטי, כלומר בפניה תודעתית-תפישתית פנימה, אל רעיונות המוסכמים על היחיד מראש (דוגמות), שבראשן האידיאולוגיה הסוציאליסטית, לצורך החלתן על עובדות המציאות החיצוניות. הפרשנות, בהתאם, תהיה אכיפת הרעיונות על העובדות בצורה הנותנת עדיפות לעקרונות. למשל: אם השמאלן משוכנע בכך שמושג "השלום", כפי שהוא בא לידי ביטוי בהסכמי אוסלו, הוא הפתרון הפוליטי האידיאלי למלחמה, לא ישכנעו אותו עובדות "סותרות" כי הוא יפרש מספר לא מוגבל של עובדות כמו קרבנות, הרס ונזקים שהתרחשו במצבים דומים בהסטוריה (ואף בהווה) כזניחות ביחס לצדק המגולם במושגים אלה. למעשה, יקבלו המושגים הללו בתודעת השמאל מעמד אלילי – דוגמה שעל מזבחה יוקרבו כל העובדות. הוא יראה ברעיונות שבהם הוא דוגל ערכים נעלים וצודקים, שלמענם מוצדק ומעשי להקריב חיים.

הימין מתאפיין בהשתעבדות בעלת אופי אלילי דומה לתפישה המובנית, זו הרואה את עובדות המציאות החיצוניות כיסוד העיקרי והראשי של התפישה. גישה זו מבוססת על הנחה שהעובדות עצמן מכילות פרשנות חד-משמעית ושזו כה הכרחית מבחינה לוגית עד שאין ברירה אלא להסכים עימה. למשל: הימין חוזר שוב ושוב, בתעמולתו, על עובדות מן העבר כמו התהליכים ההסטוריים שהביאו לשואה, כמו הסכמי צ'מברליין במינכן או מספקים עובדות לגבי מעשי הרצח שמתרחשים ביש"ע, תוך אמונה עצמית ושכנוע פנימי בכך שעובדות אלה, כשלעצמן, מוכיחות כי עמדתו צודקת. הטעות היא לוגית, אך לא פחות מכך עקרונית-כללית, באשר שום עובדה איננה מהווה, כשלעצמה, הוכחה לדבר (5). זוהי אלילות מסוג אחר, מובנית, המניחה כי "העובדות מדברות בעד עצמן".

כאמור לעיל, שתי גישות אלה מוטעות, כי שתיהן מפרידות בין רעיונות ועובדות: הראשונה – גישת השמאל - בכך שהיא איננה מסיקה מסקנות מן העובדות ומשליכה את יהבה על רעיונות מופשטים המנותקים מן המציאות העובדתית; השניה – גישת הימין - בכך שהיא איננה מפרשת את העובדות על יסוד רעיוני נאות ועפ"י קני מידה עקרוניים ראויים וסוברת שדי בהצגת העובדות על יסוד ההנחה שהן, כשלעצמן, "משדרות" את המסקנות.

מעניין לשים לב לקשר ההכרחי בין המצב התפישתי לפסיכולוגי אצל בני המחנות הנצים. עמדות השמאל, למשל, שהן סובייקטיביסטיות לחלוטין, מתמקדות בהגנה על המצב הפסיכולוגי הפנימי, החמוש ברעיון השלום ובמניעת יכולתו של הימין מפיצוח המעטה החיצוני על ידי עובדות חיצוניות. הסובייקטיביסט מזין את עצמו ברעיונות כלליים, דוגמטיים, אשר כוח ההזנה העצמי שלהם מתבסס על שמירת טהרתן ממגע עם העובדות החיצוניות. בסוג זה של טירוף ברור ניתן להבחין כאשר מציגים לפני אנשי השמאל עובדות האמורות לערער על תפישתם; במצבים כגון אלה ניתן להבחין בכך שאף כי העובדות אינן מצליחות לערער את אמונת השמאלן ברעיונותיו, הן מצליחות להרגיז אותו, כלומר להפריע את מנוחתו הדוגמטית.

(5) עובדה יכולה, אמנם, להיות גורם מרכזי או מכריע בלעדית בהקשר של הוכחה, אך הוכחה איננה יכולה להתבסס על הצגת עובדות בלבד, אלא על הליך לוגי המשתמש בעובדות במסגרת מתודה של הוכחה. שיטת הוכחה ראויה יכולה להסתפק בעובדת מציאות אחת, אך ללא שיטה כזו וללא עקרון מנחה גם מספר עצום של עובדות לא ישכנע. כשמדובר בעובדות, אין הכמות קובעת אלא האיכות, כלומר: העובדה הנכונה במתווה הרעיוני המתאים ובמסגרת שיטה עקרונית נכונה של הוכחה.

בדיונים ועימותים אינטלקטואליים מתבצר השמאלן בבועה מנותקת, במעין "כפר" אידיאולוגי אידיאליסטי שחומותיו – המרחיקות אותו מן העולם העובדתי – בנויות מסיסמאות כלליות כמו "רק השלום יכול לנצח", "שלום עושים עם אויבים" ו"ללא השלום נחיה לנצח על חרבנו". (בהקשר זה חשוב לציין כי סיסמאות אלה מכילות בתוכן הגיון פנימי, אלא שהן מוצאות מהקשר מעשי וככאלה הן חסרות משמעות תפישתית-ידיעתית אוביקטיבית ומשמשות בידי השמאלן רק כאבני קלע הנורות על ה"אוייב" (הימין) כדי לחסום את מהלכיו.

בניגוד לשמאל שמודעותו הסובייקטיבית מכוונת כלפי פנים מקיים הימין פעולה כלפי חוץ, המבוססת על מתקפה עובדתית מתמדת כנגד השמאל. פעילות מסוג זה לוקה במספר כשלים: א. הימין אינו מארגן את עובדותיו בהקשר נאות של הוכחה לוגית. ב. הימין יוצא מהנחה שהשמאל אינטלקטואלי באופן אובייקטיבי, כלומר מסוגל להבין ולהתעמת עם עובדות על יסוד מציאותי – אך כפי שראינו לעיל, אין השמאלן מסוגל להעריך את העובדות כהלכה. כך מסתכם העימות בכך שמחנה השמאל מחזיק באידיאליזם מעוות, אשר אינו מניח לעובדות הפוגעות בו להסיט אותו מתכליתו הערטילאית ואילו מחנה השמאל, בהיותו כבול לעובדות, איננו מסוגל להשתחרר מהן ולהגדיר פתרונות, רעיונות על ומוצא מן הסבך.

כתוצאה מטעויות התפיסה שלהם, רואים השמאל והימין זה את זה כאויבים העיקריים במאבק הקיום שלהם ומתעלמים מן האויבים האובייקטיביים של העם; בזמן שבו השמאל מוטרד מן הימין ורואה אותו כעובדה המזיקה ביותר, בשל היותו הגורם המפריע את שנתו ומשבש את רצף חלומותיו הפנימיים, הימין התרגל להשליך את יהבו על השמאל מתוך הנחה חסרת יסוד שפתרון המצב הפוליטי יתרחש אם וכאשר ישתכנע השמאל בצדקתו של הימין. כך, באי האובייקטיביות שלהם, מתעמתים השמאל והימין במימד פוליטי שאין לו דבר עם פתרונות אמיתיים – וגם אם תתגשם משאת נפשם של השניים – אם יהיה כל העם ימני או שמאלני - לא יטופל הסכסוך האמיתי, האובייקטיבי.

וזו הסיבה היסודית לכך שגם בנושא עימות פוליטי כה חריף כמו הסכמי אוסלו, שבו שני הצדדים משדרים את עמדותיהם במשך שנים רבות – ועל רקע עובדות כואבות רבות - אין הצדדים משכנעים או משוכנעים. גרוע מכך: מכיוון שכל צד משוכנע בכך שהצד שלו משכנע, הוא מאשים את הצד השני באטימות, בעוורון וברשע.

כך או כך, העימות הפוליטי שבו נמצאת היום ישראל, המתחולל היום בין גישותיהם המנוגדות של השמאל והימין הפוליטיים, אינם מסוגלים לספק פתרון אמיתי בהיות שניהם דוגמטיים וככאלה כוללניים ומופשטים יותר מדי; הנשען על סיסמאות המחנות הללו כדי לגבש פתרון ייתקל בבעיה שבה ייתקל מי שינסה להביא כל משפט לבית המשפט בלי לברר לפרטיו מצב נתון ותוך הסתמכות על סיסמאות והצהרות כדרך למציאת פתרון למצב מסויים.

אך אל הפתרון הנדרש למצב הפוליטי לא ניתן להגיע באמצעות סיסמאות כלליות, מן השמאל או מן הימין. פתרונות פוליטיים, כמו פתרונות בכל תחום אחר, ינבעו אך ורק מהבאתם של המצבים המסויימים, המעורבים בסכסוך, אל דיון אובייקטיבי, כלומר כזה הבוחן את העובדות השייכות לכל מצב לגופן.

בכל תחום מדיני או חברתי יש לאפשר לשכל האנושי לנצח – ודבר זה ניתן לעשות רק באמצעות טיפול שכלתני אובייקטיבי בכל מצב נתון שמייצג בעיה. חשיבה אובייקטיבית מתבצעת באמצעות עובדות אך לא רק; אין די בעובדות – ותהיינה כמותן והרלוונטיות שלהן גדולות ביותר – כדי לשכנע; המציאות, מטפיסית ופוליטית-אנושית כאחד - ובישראל ניתן לצפות בכך השכם והערב - היא עצמה ההוכחה לכך שלמרות שהכל חיים בשדה עובדות מסויים אחד, אין העובדות "גורמות" לפרשנות אחידה להן אצל כל האנשים. במובן מסויים, ניתן אף לומר שמספר הפרשנויות האפשרי של העובדות זהה למספר התודעות האנושיות הקיימות בעולם. מטפיסית, דבר זה נובע מכך שעל כל יחיד מונחת החובה לשפוט את העובדות באופן יחידאי.

עובדה זו מצטרפת לעובדה נוספת, והיא שלאדם אין מנגנוני תפישה, למידה ושיפוט אוטומטיים, המעניקים לו ודאות אוטומטית; כדי להשיג אמת, האדם נדרש לשכלתנות (6) מלאה, כלומר להפעלת בחירתו בהתאם לאמות מידה שכלתניות, על יסוד חשיבה שכלתנית, המופעלת בהתאם לעקרונות, רעיונות ותצפית מושכלות בעובדות. זוהי המתודה האובייקטיבית - וגם היא איננה נקיה מאפשרות של טעות היא האפשרות היחידה להתקדם מבחינה אנושית.

כדי להגיע לפתרון מושכל - ולשכנע - יש צורך באדם שכלתני המחזיק בתפישה אובייקטיבית, אחרת לא יכולים להתבצע פתרון ו/או שכנוע. המתודה האובייקטיבית, המבוססת על התפישה האובייקטיבית של המציאות, מיושמת באופן קבוע בבתי המשפט של כל אומה מתקדמת. זו המתודה שאותה יש להפעיל בכל הקשר שבו יש ענין בהתקדמות, ואין הבדל עקרוני בענין זה בין יחיד לחברה: התקדמות מציאותית, כזו שתהיה לה משמעות של פתרון אמיתי לבעיות, יכולה להיעשות רק בדרך של שיפוטיות המתבססת על תפישת מציאות אובייקטיבית. רק אובייקטיביות יכולה להיות היסוד לפתרון פוליטי אמיתי של בעיה, פתרון כזה שלא יעורער עם חלוף ההסטוריה.

כעקרון, אובייקטיביות איננה דבר חדש, אך הופעתה בהקשר של עימות פוליטי תהיה חדשה. עם זאת, יישומה בהקשר פוליטי תהיה הדרך להציג את משמעותו של פתרון פוליטי: רווח הדדי של כל הצדדים המעורבים. ביסודה של הגישה הפוליטית האובייקטיבית קיימת ההנחה שבני אדם אינם מעוניינים בסכסוכים, וההסתבכויות המאפיינות את הבעיות הפוליטיות הקיימות מקורן באי הבנות של מצבים סובייקטיביים או מובנים, אשר מקשים על תפישה בהירה של מציאות לצרכי שיפוט.

הכרה בכך שאובייקטיביות היא התנאי למציאת פתרון לבעיות פוליטיות תקדם כל חברה אנושית שתכיר בכך ותוציא אותה ממצב של "אין מוצא", כמו זה שהחברה של היום תקועה בו בין השמאל לימין, אל מצב של שיפוט עניני, שבו יימצא פתרון אובייקטיבי מעשי לבעיה, על יסוד של בחינת מציאות אובייקטיבית.

(6) שכלתנות = רציונליות. חשיבה שכלתנית = חשיבה רציונלית = חשיבה מודעת (חשיבה פעילה בריכוז ומודעות מכסימליים, בניגוד לחשיבה אינטואיטיבית, אינסטינקטיבית ו/או אוטומטית) עפ"י מתודה מסודרת, מאורגנת, הכפופה לחוקי ההגיון (הלוגיקה).

נתונים נוספים