הטוב הוא כל מה שטוב לאדם ולעולמו

כמעיין המתגבר - הסרט

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 4618

הסרט "כמעיין המתגבר" - קטעי הסטוריה

(מתוך "מי זו אין ראנד?" מאת נתניאל וברברה ברנדן. עברית: אוהד קמין)

אין ראנד לא ידעה לאיזו מלחמה היא נכנסת כדי להגן על אחדות העבודה שלה כשעמד "כמעיין המתגבר" לפני הפקה קולנועית, מלחמה שמתוכה היא תצא מרירה, שותתת דם, וללא שום אשליות. היא לא ידעה שבאולמי הצילום, בחדרי המנהלים ובמשרדי אולפן הסרטים, יוטל עליה להילחם באחד הקרבות האמיצים ביותר של חייה - שפעם נוספת היא תהפוך לאשה צעירה שנאבקת על בימת התיאטרון של גלוריה סוונסון, בעיצומו של מאבק אנטלקטואלי אשר טען אותה במרץ ובהחלטתיות בלתי נלאים, שבו היא צריכה להשקיע את כל כוחות אישיותה לצורך שכנוע.

בתחילה, היא התמקדה בעיקר בהנאתה וברווחתה מן העובדה שהיא זו שנבחרה למשימת יצירת התסריט הסופי. ואז התרחש משהו שגרם לה התרגשות עזה; מהזמן שבו החלה לכתוב את "כמעיין המתגבר", כאשר רק התחילה לקחת בחשבון את האפשרות שיום אחד יתכן שייהפך לסרט, היה גרי קופר השחקן האחד שרצתה שישחק את תפקיד הוארד רוארק. צורתו החיצונית נראתה לה כמזכירה את רוארק בצורה חזקה; היא ראתה אותו כמו הארכי-טיפוס של הגיבור האמריקני. "הוא נראה כמו פרנק", אמרה לעיתים קרובות. היא שוחחה על סיבותיה לרצות אותו עם כל מי שהיה מעורב בסרט אך היא יכלה אך ורק להציע ולייעץ, ולא היתה לה שום סמכות להחליט. כאשר הוחתם גרי קופר לתפקיד, היא היתה אחוזת תזזית.

לאין נאמר שקופר קרא את התסריט הראשוני שלה, ואף כי הוא לא היה נתון בחוזה עם האחים ורנר, הוא חתם על עסקת שני סרטים בשנה איתם בתנאי שיינתן לו התפקיד של הוארד רוארק. גרסה שונה במקצת לגבי תשוקתו לעשות את הסרט מוצגת ע"י לארי סווינדל בספרו "צרות בגן עדן". "... בברנטווד, קראה רוקי קופר (אשתו של גרי קופר) את "כמעיין המתגבר" והיתה מרותקת אליו. היא אהבה לקרוא ספרים, גרי לא, והיא עדכנה אותו לגבי מה שקורה בעולם הספרים אף כי היא קבעה לעצמה כעקרון כי לעולם לא ליעץ לו בענייניי הקריירה שלו... היא שברה חוק זה שלה, ויעצה לו לעשות את "כמעיין המתגבר".

סימן הצרה הראשון לעתיד לבוא התרחש כאשר קינג וידור, אשר נודע בשל סרטים שעשה כמו "המצעד הגדול", "ההמון" ו"האלוף", נבחר לביים את הסרט. אין הכירה בחשיבות שיש לבימאי עם מוניטין מרשימים ומיוחדים אך היא חשה שהוא היה "האדם הגרוע ביותר שהם יכלו למצוא עבור "כמעיין המתגבר". הוא היה נטורליסט, ולכן לא היה לו שום שכל או דמיון עבור הספר; הוא נראה נלהב לעשות אותו כהלכה, אך באותו זמן חשש ממנו." (*)

(*)מבקרים אינם מסכימים על כך שוידור היה נטורליסט. ב"קופ", הביוגרפיה של גרי קופר כתב סטיוארט קמינסקי: "כמעיין המתגבר של וידור הוא אחד הסרטים האמריקאים הראויים ביותר לתשומת לב. הוא אחד מהסרטים האנטי-נטורליסטים ביותר שניתן להעלות על הדעת... בסרט זה אין כמעט שום נסיון להתאים את הדיאלוגים או ההתרחשויות לתכלית האמריקאית המקובלת של "ריאליזם". ... הסמליות מתקבלת ללא התנצלויות... כשלעצמה, רק ההחלטה להתעלם ממה שנקרא ריאליזם עושה את הסרט למאמץ שונה ואמיץ, הדומה בפני עצמו לבניין של הוארד רוארק."

אין התחילה לעבוד על התסריט הסופי עם וידור. "הוא רצה הרבה מאוד דברים שלא אהבתי מבחינה אמנותית," היא אמרה מאוחר יותר, "אך הייתי מוכנה לוותר על כמה מהם. את הרעמים שלי שמרתי לנושאים האינטלקטואליים. הכח האמיתי שלי - על אף כל הויכוחים והמריבות - היה שאף אחד באולפן לא ידע איך להתיחס לספר. הם ידעו שהוא שונה משאר הספרים, אך הם לא הבינו מה עלול להרוס אותו או לא, מה עלול לפגוע בקוראים שלי. אלו היו ההגנה שלי והנשק שלי."

האחים וורנר המשיכו בליהוק עם התקדמות כתיבת התסריט. "שאלתי את וידור על גרבו, שהוא הכיר," נזכרה אין מאוחר יותר. "הוא חשב שהיא תהיה נהדרת כדומיניק, אך הוא אמר שהאולפנים חוששים ממנה: לעיתים קרובות היא הסכימה לעשות סרט, ואז שינתה את דעתה ברגע האחרון; אך הוא אמר שהוא ינסה לעורר את התעניינותה. מאוחר יותר, הוא אמר לי שהוא שלח לה את התסריט, ושהיא קראה לו בהתלהבות ורצתה לעשות אותו - אך יום למחרת, היא שינתה את דעתה; היא אמרה שהיא לא תוכל לשחק סצנות אהבה עם קופר... הסיפור עשוי להיות אמיתי או לא. אני חושדת שוידור לא אמר את כל האמת, אך זה נראה אמיתי."

כפי שהסתבר מאוחר יותר, סיפורו של וידור לאין היה נכון רק בחלקו. ב"צרות בגן עדן", כתב סווינדל: "וידור, ידיד ותיק, שלח את התסריט לגרבו. היא באה לביתו להחזירו באופן אישי. "אתה באמת חושב שעלי לשוב אל המסך בתפקיד הזה?" היא שאלה. וידור ידע שאין שום סיכוי שהיא תעשה זאת, והוא נטה לחוש שזה לא התאים לה, ולא משנה עד כמה מוצלחת תהה שיבתה למסך מבחינה מסחרית. "כידיד, אני לא חושב שעליך לעשות זאת," הוא אמר לה."

נראה כאילו האחים וורנר לקחו בחשבון כל שחקנית גדולה בהוליווד לתפקיד דומיניק - בטי דיוויס, אידה לופינו, ברברה סטינוויק, ג'ניפר ג'ונס וג'ין טירני. אין התנגדה בחריפות כה גדולה לבטי דיוויס, שאותה ראתה כמבוגרת מדי לתפקיד וקשה בצורה בלתי אפשרית לעבודה משותפת עימה, שהיא איימה לצאת מן העניין ולהוציא את שמה מהתסריט אם דיוויס תיבחר. ואז החליטו האחים וורנר לבחון את השחקנית הצעירה היפהפיה פטרישיה ניל, אשר כבר קיבלה ביקורות טובות על הופעותה בברודווי ב"הצד האחר של היער" של ליליאן הילמן ושיועדה על ידם לכוכבות. "מבחן הבד שלה היה איום ונורא," נזכרה אין מאוחר יותר. "משחקה היה טוב ביותר, אך היה לה קול איום והיא לא היתה מסוגלת לקרוא תפקיד כהלכה. קופר היה במקרה באולפן בזמן המבחן. הוא פנה אלי ואמר "מה זה?" כשהסברתי, הוא אמר שיפסיק זאת."

קופר לא "הפסיק זאת." במקום זה, במהלך ההסרטה, הוא התאהב בכוכבת המובילה, והיא בו, באחד מספורי האהבה ההוליוודים הנודעים ביותר. "פטרישיה ניל עבדה קשה מאוד על תפקידה," אמרה אין מאוחר יותר, "והיא אכן השתפרה." נאמר באולפן שהשיפור בהופעתה, במיוחד בתמונות האהבה, נגרם כתוצאה מההשראה של פרשת האהבים שלה עם קופר. "אני זוכר את היום שבו נסענו לפרסנו כדי לעשות את צלומי השטח של כמעיין המתגבר," אמר קינג וידור לסטיוארט קמינסקי. "אכן פגשנו שם את פטרישיה ניל. זו היתה הפעם הראשונה שהם נפגשו. הם נמשכו זה לזו מיד. אחרי ארוחת הערב לא ראינו יותר את שניהם שוב אלא בזמן ההסרטה."

גם הנרי בלנק ואין רצו שקליפטון ווב ישחק את טוהי אך האולפן סרב; הוא היה מצליח ביותר במספר קומדיות, והאחים וורנר חשו שהקהל שלו לא ירצה לראות אותו כנבל. היה זה רוברט דוגלס אשר נבחר בסופו של דבר. "הוא היה רב כח יותר מדי עבור טוהי," חשה אין, "ויותר מדי חזק ביחס לשאר השחקנים. היה עליו להיות חמקמק ונסתר, לא מרושע באופן כה בולט. אך הוא גילם את תפקידו בתבונה רבה ביותר."

שנים מאוחר יותר, אין צחקה בעונג כשתארה שיחה שהיתה לה עם סוכנו של מלוין דאגלס, אשר רצה שדאגלס יוחתם לתפקיד גייל וינאנד. "התנגדתי לכך לחלוטין," היא אמרה. "הוא עלול היה להיות טיפוס איום ונורא של וינאנד. אמרתי לסוכן שלו שאני מתנגדת - והוא אמר שלא רציתי אותו בגלל המוניטין הפוליטי שלו. "יש לו מוניטין פוליטי?" שאלתי בתמימות. "לא ידעתי זאת. לא, התנגדתי לו מכיוון שהיה לו שפם." לאין היתה אי-חיבה חזקה באופן משונה לשיער פנים. "לגבר יש שפם או זקן," היא היתה נוהגת לאמר, "מכיוון שהוא רוצה להסתיר משהו מאחוריו; יש משהו שהוא רוצה להסתיר, לא רק פגם פיזי, אלא איזשהו פגם רוחני; אני לעולם לא אוכל לבטוח בגבר כזה."

לאין רווח כאשר ריימונד מאסיי, שהיא העריכה כשחקן טוב, נקבע לשחק כוינאנד. אך כאשר הצילומים החלו היא החלה לחוש ש"מאסיי שיחק בצורה מוגזמת והוא לא הבין במלואן את דרישות התפקיד." קנט סמית לוהק לתפקיד פיטר קיטינג; אף כי אין לא הכירה את עבודתו, היא חשה כי מבחינת צורתו החיצונית, הוא היה מתאים לתפקיד.

הנרי בלאנק היה נחוש בדעתו לשכור את פרנק לויד רייט לצורך הכנת התרשימים האדריכליים שיאיירו את עבודתו של רוארק על המסך. אין הסכימה בהתלהבות; רק ארכיטקט בקנה המידה של רייט יהיה משכנע כמעצב של רוארק, ויוכל לסייע בצורה שלא ניתנת לשיעור לפירסום הסרט. היא כתבה, כהוראות חזותיות בתחילת התסריט שלה, "בין האדריכלים של היום, הסגנון של פרנק לויד רייט - ורק זה של פרנק לויד רייט - הוא זה שחייב להלקח כדגם לבנייניו של רוארק. לרייט יש מעמד מיוחד במינו בעיני הקהל הרחב - אפילו אצל אנשים אשר נצמדים לאדריכלות המסורתית ושונאים את המודרניזם בסגנון אסכולת הבטון וצינורות הפלדה. זה מאוד חשוב לגבינו, מכיוון שעלינו לגרום לקהל להעריץ את בנייניו של רוארק." אך רייט דרש 250,000 דולר כשכר, ואת הזכות לאשר או לדחות את התפאורות והתסריט. בחוסר רצון להסכים לתנאיו - הזכות להחלטה סופית על התפאורות ועל התסריט היתה עושה את רייט, למעשה, לבימאי הסרט - חיפשו האחים וורנר מעצב אחר. "הם נתנו את עיצוב בניניו של רוארק למעצב תפאורת אולפן (המעצב האמנותי אדוארד קררה), אשר עבר הכשרה כארכיטקט אך מעולם לא בנה דבר." נזכרה אין במשיכת כתפיים. "הוא ווידור צלמו תמונות של בניינים מודרניסטים איומים והעתיקו אותם. אדריכלים בקרו אותם בצורה חמורה ביותר, ובצדק; הם היו גרועים בצורה מביכה." האזרח ההוליוודי דיווח על תגובתו של רייט: "וורנר שלחו מנהל אמנותי לבקש ממני לעצב את התפאורות. אמרתי שאהיה מוכן לעשות זאת, עבור השכר הרגיל שלי של 10%. הוא שאל אם אני מתכוון ל 10% מתקציב ה 400,000 דולר של התפאורות. אמרתי: לא, 10% מתקציב ההפקה של הסרט... זה גרם לסירוב. אני חושב שהמנהל האמנותי שמח... הוא רצה לעצב את התפאורות בעצמו."

כשהתקדמו הצילומים, השתכנעה אין עוד יותר שוידור איננו הבמאי המתאים ל"כמעיין המתגבר". היא התווכחה עימו באופן קבוע, מודעת לכך שהוא ראה אותה כמטרד, אך היא דאגה אך ורק לטהרת האידיאולוגיה שלמענה היא לחמה כל חייה. יש מעט ספק לגבי העובדה שהיא נקטה לעיתים בהגנה חריפה מדי על רעיונותיה; היא היתה בודדה ומלאת חרדה בסביבה עויינת, סביבה שהיתה מבחינה אינטלקטואלית חלק מזרם מרכזי של מחשבה אמריקאית, שהיה ממש אותו זרם מרכזי שהתסריט שלה יצא נגדו. בלאנק עמד לצידה באהדה, דבר שעליו היא היתה אסירת תודה, אך מבחינה אינטלקטואלית היה עליה להילחם לבדה. וידור, כפי הנראה, היה, במקרה הגרוע, מוטרד, או, במקרה הטוב, משוכנע ע"י סערת הלהט בדמותה של אין ראנד וע"י ההגיון התקיף של טעוניה; הוא ויתר לה בצורה שהדהימה את הוליווד. "כאשר הוא היה מוכן לצלם את הסצינה שבה דומיניק הולכת לדירתו של רוארק אחרי שהיא לומדת מי הוא," סיפרה אין, "הוא אמר לי שהוא לא בטוח שהוא יכול להסביר את הפסיכולוגיה של דומיניק לפטרישיה ניל, ושאל אותי אם אהיה מוכנה לכתוב אותה עבורו. עשיתי זאת, וגם כתבתי את הפסיכולוגיה של רוארק לתמונה זו. אני חושבת שזו התמונה הטובה ביותר בסרט."

וכאשר צולמה תמונת השיא של נאום רוארק בבית המשפט, ביקש וידור מאין שתעבוד עליה עם קופר. גם גישתו של קופר היתה מדהימה לגבי שחקן בעמדה ויוקרה כשלו; הוא הסכים, למעשה, שאין תביים אותו באופן פרטי. "יום שלם הוצאתי על אימונו," תיזכר אין מאוחר יותר. "הוא היה חיובי מאד בגישתו לענין. אני תמיד חיבבתי אותו כאישיות על המסך, וחיבבתי אותו כאדם. אך לא יכולתי לעשות עימו הרבה. הוא לא תפש את הענין."

אין אף-פעם לא שכחה מה היה רגע הצילום הגרוע ביותר עבורה מבחינה רגשית. היא הגיעה אל אתר הצילומים כדי לצפות בתמונת בית המשפט - וגילתה כי וידור צילם גרסה חתוכה. ההסכם הבלתי חתום ביניהם היה - אחרי קרבות אינסופיים - שמרגע שהתסריט מאושר - והוא אכן אושר - אין לבצע שום שינויים נוספים באתר הצילום. "מיהרתי למשרדו של בלאנק, כשאני צורחת במלוא קולי; אמרתי שלא רק שאסיר את שמי מן הסרט, אלא גם אדאג לכך שהקהל שלי לא יבוא לראותו, ואפרסם מודעות שמוקיעות אותו. בלאנק הלך לפגוש את ג'ק וורנר, ושב עם פסיקה חסרת-תקדים: אין לעשות שום שינויים בתסריט".

אף על פי כן, "כל הענין היה נסיון אומלל ביותר. הייתי נחושה בדעתי במשך כל הענין; לא ידעתי מי או מה יהרוס אותו. החלטתי אז שלעולם לא אמכור שוב ספר מבלי לקבל שליטה בתסריט, אלא אם כן זה יהיה הכרחי מבחינה כספית."

מקור רציני של לחצים שהופעלו על ראנד היתה סוכנות הצנזורה העצמית של הוליבוד. באורח משונה למדי, הם לא הביעו התנגדות לתמונת ה"אונס” - אלא לתמונת נאומו של רוארק במשפט. "שני אנשים באו לפגשני”, נזכרה אין מאוחר יותר, "אחד מהם היה מלומד קתולי". הוא אמר שהם מתנגדים לנאום מכיוון שהוא "חמרני". הסברתי והסברתי - והוא שב וחזר ושב ואמר שהוא יודע שהוא איננו ניצב על קרקע יציבה מכיוון שהמשרד איננו אמור לדון בתכנים הפילוסופיים של הסרט. בסופו של דבר, אמרתי "האם אתה מצנזר אותי על יסוד מה שעולה או אינו עולה בקנה אחד עם הדוקטרינה הקתולית?" הוא נסוג מיידית - ולא היו לי שום בעיות נוספות. כך צריך כל אחד לדחות כל לחץ סמוי החושש לצאת אל השטח הפתוח: הוצא אותו אל פני השטח, נקוב בשם הדבר שעליו הם מרמזים."

מקור לחצים אחר היה מנהל העסקים של האולפן, אשר רצה ש"ארכך נקודות מסויימות לגבי אלטרואיזם, לגבי זה שהאדם אינו חיית-קרבן." "אז אתה חושב שהאדם הוא כן חיית-קרבן?" שאלתי. הצגתי את טענותי באופן ברור ביותר ובמונחים פשוטים, וגם הוא נסוג."

העימות האידיאולוגי האחרון של אין היה עם פרקליטו של גרי קופר. "הוא אמר שהקהל של של קופר איננו אינטלקטואלי, ואם הם ישמעו אותו אומר דברים כה אנוכיים, הם יזכרו זאת לרעתו, ודבר זה עלול לגרום נזק למוניטין שלו ולכל הקריירה שלו."

בגאווה שקטה ומופנמת, יכולה היתה אין ראנד לומר, "התסריט שלי צולם בדיוק כפי שכתבתי אותו". ב1926 היא באה להוליבוד לראשונה כדי לכבוש אותה. זה היה נצחון שלא נשמע כמותו בהוליבוד. אך בסופו של דבר היה זה נצחון ריק. כשהושלמו הצילומים, אין ראתה את הגרסה הראשונית. "ידעתי שזה לא היה טוב", היא אמרה בכאב. "ומעולם לא שיניתי את דעתי. האנשים שהיו מעורבים בכך לא היו ראויים למשימה. לא אהבתי אפילו את התסריט; הם רצו שהסרט יהיה קצר משתי שעות, וטענו כי התסריט היה, על-כן, קצר מדי, וזה לא היה נכון. אני גמרתי עם הוליבוד. אין שם שום-דבר עבורי." אין ראנד עזבה את הוליבוד לתמיד, על כל האפשרויות הזוהרות שראתה בה כילדה קטנה ברוסיה... היא לעולם לא כתבה יותר עבור סרטים.

לסרט נקבעו שתי הקרנות מוקדמות, האחת בבוורלי הילס והאחרת בהוליבוד-פארק, איזור מגורים של מעמד הפועלים. הנרי בלאנק קיווה שהאולפן יקרין את ההקרנה הראשונה בבוורלי הילס. אין אמרה לו שהיא רוצה שההקרנה תתקיים בהוליבוד-פארק, כיוון ששם יהיה הקהל האמיתי שלה. ההקרנה התקיימה בהוליבוד-פארק. "מעולם לא ראיתי קהל כה נענה," היא נזכרה. "הם הבינו את הכל, והם מחאו כפיים לנאומו של רוארק. לאחר הקרנות בכורה אלה, הבוסים הגדולים קרנו מאושר והיו שמחים ביותר, הם היו בטוחים שזה יהיה להיט גדול וחגגנו חגיגה גדולה מאד. הקהל בבוורלי הילס לא הגיב בצורה דומה ולא הבין את הסרט, למרות שאהב אותו. זו הסיבה שבשלה אני אוהבת את האדם הפשוט."

לאחר הקרנות הבכורה של הסרט, במחווה צנועה להפליא, אמר גרי קופר לבלנק, ג'ק וורנר ואין שרק עתה הוא הבין באמת את נאומו של רוארק בבית המשפט ואת הדרך בה היה עליו לבצע אותו. הוא חש כי הופעתו לא היתה בעלת עצמה מספיקה. בשקט, כשהיא מעריכה את האחדות שמאחורי המחווה, הסכימה עמו אין; היא חשבה שהופעתו היתה נוקשה מדי, שהוא היה בלתי משכנע כארכיטקט גאון, שהיו מקומות בהם הוא היה כמעט ביישן, ושלרוב הוא היה מביך כשהיה עליו להביע רגשות".

הצגת הבכורה של הסרט נערכה בתיאטרון וורנר בהוליבוד ביולי 1949. אין היתה מסוגלת לשכוח את אכזבתה מהמוצר הסופי במשך זמן שדי בו כדי להנות מהזוהר והפאר שאפף את הצגת הבכורה - כוכבים בבגדי ערב חגיגיים, שורות של אורחים נלהבים המריעים לכוכביהם האהובים, מראיינים המגישים מקרופונים לפיו של כל אדם חשוב שהיה מוכן לומר כמה מלים, זרקורים וברק נהדרים מאירים בקשתות ענקיות את שמי הליל. "פרנק ואני דיברנו על העפלתנו למעמד זה ממש מתחתית הסולם," היא היתה נזכרת בחיוך. חיוכה נמוג כשהיא הוסיפה, "ואני אמרתי למראיינים כמה גאה אני על כך שהתסריט שלי לא שונה או נחתך."

אין ופרנק נכנסו לתיאטרון והתיישבו במקומותיהם. הסרט החל. אין צפתה בו באי נוחות, כשהיא חושבת כי לפחות התסריט שלה והשורות שלה יישמרו כפי שנכתבו. תמונת הסיום בבית המשפט החלה - כאשר לפתע, כמו סכין שחתך דרך גופה, היא ראתה שהשורה החשובה ביותר של רוארק, השורה שסיכמה את הנושא של הספר ואת משמעותו המלאה - השורה "רציתי לבוא לכאן ולומר שהנני אדם שאינו קיים למען אחרים" - נחתכה.

כל העבודה והמאבק שנמשכו חדשים, כל הויכוחים והשכנועים, כל ההתעסקות עם אי-רציונליות ועם בינוניות - חשה באותו הרגע - היו לשווא. היא הפסידה בקרב. (*)

רק כעבור כמה ימים, היא היתה מסוגלת להזכיר לעצמה שהיא לא הפסידה, ששאר התסריט והרעיונות שלה נותרו ללא פגימה, שהנושא של הרומן ומשמעותו נשמרו. אך כל ערך אישי נוסף שהיה לה בסרט נהרס. החשיבות היחידה שנותרה לגביה היתה שהסרט אכן השיג את מטרתה הראשונה במעלה: הוא הביא ל"כמעיין המתגבר" מספרים גדולים של קוראים חדשים, מוקסמים על ידי הסרט ועל ידי רעיונותיו החדשים והמדהימים. שש שנים לאחר פרסומו החזיר הסרט, באופן חסר תקדים, את הספר לרשימת רבי-המכר. בשנים הבאות לא הסכימו מאות אלפי צופים עם דעתה השלילית של אין על הסרט; הוא ממשיך להביא לספר קוראים חדשים עד היום.

למרות שהיה רחב ונלהב, התעלם, למעשה, מסע הפרסום של האחים וורנר לסרט, מתכנו הרעיוני. תמונות הפרסום הראו את פטרישיה ניל, כשהיא נלחמת לשחרר את עצמה מחיבוקו של קופר או שוכבת על הרצפה כשקופר מביט אליה מלמעלה במבט שהוא בו בזמן טרוף-דעת ומיני; בכתוביות היה כתוב: "אף אדם לא יקח את מה שהוא שלי!" הביקורות היו מעורבות; ברבים מן העיתונים הקטנים, הן היו מכובדות ומעריצות; המבקרים החשובים בניו-יורק היו מזועזעים וכועסים. כמה מהם אמרו, כהד לדברי ה"ונקובר-סן": "כמעיין המתגבר" הוא סיפורו של אדריכל אשר פוצץ בקור רוח פרוייקט מגורים שזקוקים לו מאד כדי שלא להרשות ולו את השינוי הקל ביותר בתכנונו." ביקורת אחרת אמרה: "ההיבטים הדתיים של הרומן הוסרו מן הגירסה הקולנועית." אין, שמעולם לא הגנה על עצמה כנגד התקפות שכאלה, כשהיא יודעת שלעשות כך יתן פרסום נוסף למתקיפים, הגיבה - למרות כעסה על האולפנים - להתקפתו של בוזלי קרות'ר על האחים וורנר ב"ניו יורק טיימס". היא כתבה הצהרה אשר פורסמה במדור המכתבים:"מר קרות'קר החטיא את העובדה שהאחים וורנר הדגימו בצורה חזקה את האומץ והעקביות שלהם; הם הפיקו את העיבוד הנאמן ביותר לרומן שתראה אי פעם על המסך".

עשר שנים לאחר שהסרט הוצא אל האקרנים, כאשר היה עדיין מוקרן לעתים קרובות בבתי-קולנוע שכונתיים ובטלויזיה, ראתה אין את פטרישיה ניל במסיבה בניו-יורק. "האם ראית את "כמעיין המתגבר" בטלויזיה?" שאלה אין. "זהו דבר מוזר" ענתה ניל. "נראה שכל מעריצי ראו את הסרט בטלויזיה - והם אוהבים אותו עכשיו יותר מאשר אהבו אותו במקור." "זה בגלל שהוא טוב יותר על מסך קטן מאשר על מסך גדול" אמרה אין. "האינטימיות של הטלוויזיה מותאמת בצורה טובה הרבה יותר להצגת רעיונות. ומכיוון שהרעיונות פועלים, מה שנראה מזעזע ב1949 הינו הרבה פחות כזה היום. הספר - והמציאות - פועלים."

התרבות אכן השתנתה מאז שנות ה40, וחלק מכך, באופן משמעותי, בשל עבודותיה של אין ראנד. רעיונותיה הופצו, נשמעו ועשו את ההבדל. הספר - והמציאות - פועלים.

(*) כאשר למדה אין ראנד מהנרי בלאנק שהחיתוך נעשה בהוראת המשרד הראשי היה זה סוף היחסים שלה עם האחים וורנר. רותחת מזעם היא התקשרה לאלן קולינס לומר לו שכאשר יושלם "מרד הנפילים", הוא לעולם לא יוגש לאחים וורנר.