קרבנה של שיטה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 909
קרבנה של שיטה
על מה שנעשה למשה קרוי על ידי ישראל
במשך מספר עשורים תפסה דמותו של ד"ר משה קרוי את תשומת לבו של הציבור הישראלי, על אף שזה רחוק היה מלהבין את תוכן עבודתו. משה קרוי היה חוקר ישראלי בעל יכולת ייחודית, אשר עזב את מדינת ישראל והיגר לאוסטרליה בשיאה של קריירה פילוסופית-אינטלקטואלית שעשה בישראל, שבה הצליח להכות גלים בדעת הקהל הרחב של ישראל הן באמצעות עבודתו הרעיונית, שהתבטאה בהרצאות שנשא באוניברסיטת תל-אביב ובכתבים שפרסם, והן באמצעי התקשורת שבהם הופיע. על אף זאת, מאמרי זה מוקדש לדברים שאינם נוגעים כלל לתוכן הגותו אלא למעמדו בתודעה הישראלית כדמות מיוחדת, אשר ביטאה ערכים בעלי אופי וטבע שהשאירו בה את חותמם.
מעולם לא פגשתי במשה קרוי, על אף שרציתי בכך, כי מעולם לא נוצרה בחיי שום הזדמנות שבה יכולתי ליצור עימו קשר. חלק מהדבר נבע מכך שבכל התקופה שבה שהה באוסטרליה לא ראיתי את עצמי שמי שיש לו מה להציע לאדם זה מבחינה ערכית. מבחינה זו אחד הדברים שגרמו לי לתחושה מוזרה היתה גילוי העובדה שהכרתי לאחר מותו מספר לא קטן של בני אדם – שחלק מהם הכרתי לפני מותו – שכתבו לו ונענו, על אף שלא הכירוהו כלל ולפחות לפי הערכתי לא יכלו להציע לו יותר ממה שאני יכולתי. מה שמשמעותי בענין זה – ושלא ידעתי אז להעריכו – הוא מידת ההיענות הרבה של קרוי לכל מי שניסה ליצור עימו קשר, אף אם לא היה בעל ידע או השכלה מיוחדים.
אחד הדברים המיוחדים לנושא משה קרוי הוא שבמשך השנים שעברו מאז מותו לא נשכחה דמותו מתודעת הציבור ולא רק שזכרו לא נעלם ממנה אלא שהוא אף שב ועולה. כמי שרואה חשיבות באישיותו של משה קרוי התחזקה בי לאור עובדה זו התחושה כי הסיבה לכך ראויה להיחקר. כמי שבתקופה שעברה מאז מותו מקבל מדי שנתיים-שלוש פניה מחוקר, תלמיד או איש תקשורת שמחליטים לחקור את דמותו של איש החידה הזה, לא יכולתי שלא לראות עד כמה יש בדמותו של משה קרוי משום סמל בעל משמעות לכולנו, אזרחי מדינת ישראל.
דווקא על רקע הקושי שקיים בהבנת הרעיונות שפיתח קרוי בשנות חייו האחרונות ברור לי שהענין שמוצאים בו ישראלים רבים אינו פילוסופי-רעיוני אלא כזה שנובע מזיהוי העובדה שמה שקרה לו בחייו קשור איכשהו לבעייתיות שקיימת בחברה ובממסד של מדינת ישראל מאז הקמתה. לאור סקירתי במשך השנים שעברו מאז מותו נראה לי היום כי קרוי נפגע ממה שניתן לכנותו "השיטה" הישראלית, אשר הופעלה נגדו על ידי שילוב מגמות הקיימות בחברת ובמדינת ישראל מאז תחילת קיומה. שילוב זה פגע במשה קרוי ועשה לו את מה שנעשה לרבים וטובים שאותם גירשה ישראל ממנה תוך כדי כך שהיא גורמת להם לשבר כלכלי ולמצב משפיל של קיום לא ראוי.
סקירת העובדות הנוגעות לחייו של קרוי מראה שגורמים המתנגדים לו בישראל יצאו נגד כל מה שייצג וסימל, ועל אף שברור כי היה ביכולתו השכלית כוח גולמי שהיה בו כדי להקנות לו חיים מכובדים מבחינה חברתית ואף כאלה שבחברה חופשית יעניקו למדינה שבה הוא חי כבוד מצד העולם כולו גם אם לא יהיו רעיונותיו מקובלים על הממסד, בחרה ישראל לגרשו אל מחוצה לה. את ההגיון לסוג זה של "פתרון" ל"בעיית קרוי" יכול להבין רק מי שמבין איך קשורה השיטה הישראלית בטבורה לשיטה הקומוניסטית ולמעשה לכל הדיקטטורות האכזריות, אשר יצאו נגד כל מי שיכול היה, לדעת שליטיהן, להיות סכנה לדרך קיומן. בישראל – שלא כמו ברוסיה, סין או גרמניה הנאצית – מנערת החברה את חוצנה ממי שעליו הוכרז כ"אישיות לא רצויה" ואיננה פועלת ישירות נגדו, כדי שלא להגדיל את רושם אישיותו בעיני הציבור.
כמי שניזון משולחנו הרעיוני של משה קרוי ועקב אחר כל מה שהתפרסם במדינת ישראל במשך התקופה ששהה מחוצה לה נחשפתי לניגוד החריף שהיה קיים לגבי משה קרוי ביחס לפרסומים אודותיו; ניגוד זה התקיים בין החומרים העובדתיים שנגעו לעבודתו המקצועית בתחומי ההגות לאורך כל זמן שהותו מחוץ לישראל לבין השמועות הרבות שנודעו בציבור הרחב בדרכים עקיפות: בזמן שהראשונים היוו סדרה של ראיונות, ספרים ומאמרים שבהם ביטא רעיונות בצורה ששילבה עומק פילוסופי ויכולת ביטוי מרשימה, היו השמועות לגבי המתרחש בחייו כאלה שהציגוהו כדמות שלילית.
מעבר לחוסר הצדק שיש בניגוד זה, סיכומם של דברים אלה היווה הצהרה מאוחדת, אף כי לא מפורשת, שמכוונת את האזרח הישראלי להבין כי ד"ר משה קרוי הוא אישיות שכדאי להתרחק מסביבתה ושאין מה להרוויח ממנה. עובדה היא שבאופן שקשה לראותו כמקרי לא קיימת בישראל האשמה או הוקעה שקרוי לא הואשם בה מצד גורמים מסתוריים, אשר ביצעו עבודה כה מקצועית בתחום זה, עד שהצליחו להבאיש את ריחו גם בעיני רבים שהיו מעריציו בעבר.
כמי שעמד בראש ארגון "הפילוסופיה של אין ראנד בישראל" במשך תקופה לא קצרה נוכחתי בתופעה זו בשנים שלאחר מותו של האיש, שבהן גמלה בי ההחלטה לפעול כדי שזכרו לא יישכח – ולו רק כדי לשמר בתודעה הישראלית את זכר התרומה הרבה שתרם האיש להגדלת המודעות לפילוסופיה של אין ראנד בציבור. בהקשר זה נתקלתי בסרבנות בלתי מוסברת מצד רבים שהצהירו על עצמם בעבר כידידיו וכתומכיו של קרוי לסייע לי על ידי שימוש בחומרים שיצר במסגרת אירגון אירועים שאותם יזמתי לזכר עבודתו. היום רואה אני לפחות חלק מההסבר להתנהגות זו בסברתם של אנשים אלה שקרוי בגד בהם בשל מה שראו כשינוי שעברה התפתחותו הפילוסופית משכלתנות למיסטיקה.
למותר לציין, בהקשר זה, כי מעולם לא פורסם על ידי אישיות אקדמאית ו/או מקצועית בתחום הפילוסופיה חומר מחקרי שיציע הוכחה להיותה של עבודת קרוי מנוגדת לשכל או תומכת במיסטיקה, כפי שהאמינו רבים.
בהקשר זה אינני יכול שלא להזכיר שפני למעלה מעשר שנים, כאשר רואיינתי על ידי עתון שפרסם כתבה בנושא משה קרוי כמצבת זכרון למותו, אמרתי לגביו – על סמך המידע שרכשתי עד אז לגבי עבודתו – כי היה, לדעתי, אדם גדול. הצהרה זו עוררה התנגדות רבה מצד כמה שמצאו לנכון "להגן על כבודה" של אין ראנד, ומנקודת מבטי היא נובעת מהצלחתה של ההשמצה המרוכזת נגד קרוי.
בהקשר זה כדאי לציין גם כי קיימת בין חלק מתלמידי אין ראנד אמונה הרואה אותה כמתנגדת לדת ואלה ראו את שלבי ההתפתחות הרעיונית של קרוי שבחלק ממנה התייחס בכבוד לערכים דתיים כפעולה המנוגדת במובהק לגישתה האנטי דתית-לכאורה של אין ראנד. למותר לצייין, בהקשר זה, כי בהתנגדות זו לקרוי ניתן למצוא את המאפיין המובהק של הישראליות הדוגמטית, המוקיע על יסוד פוליטי כל השתייכות רעיונית המנוגדת למחנה הפוליטי-רעיוני שלו.
בהקשר זה השתלבה הגותו של קרוי המנוגדת לממסד הישראלי ולאקדמיה הפילוסופית שהוחזקה על ידי משרתיו עם הנטיה ה"דתית" שבה הואשם על ידי מתנגדי הדת הישראליים. מבחינתם היו מגמות אלה חלק מחזית אחידה שהוכרזה על ידי מאיישי ה"שיטה" הישראלית כאויבתה של ישראל וכמייצגת את הרוע המושלם – את האנוכיות – שקרוי קידם מאז הכרתו את תורת ראנד.
דווקא כתלמיד של אין ראנד עד היום אינני יכול להתעלם מכך שלמשה קרוי היה תפקיד חשוב בחיי. למעשה, באמצעות ספרו "חיים לפי השכל" למדתי להבין לעומקה את הפילוסופיה של אין ראנד, שמאמריה הפילוסופיים לא היו ידועים אז בישראל. ואף כי בערוב ימיו לא ראה יותר קרוי את עצמו כחסיד רעיונותיה, הוא לא הצהיר על סטיה מהאמת או מהשכל, ובמובן זה לא בגד בדרכה.