החברה החופשית אוטופיה

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 1106

 

ה ח ב ר ה ה ח ו פ ש י ת , א ו ט ו פ י ה

מאת

משה קרוי

פ ר ק י ם נ ב ח ר י ם

הספר "החברה החופשית, אוטופיה" נכתב ע"י ד"ר משה קרוי עת היותו מרצה באוניברסיטת לה-טרוב, מלבורן, אוסטרליה, לאחר שעזב את ישראל. לפניך פרקים נבחרים הנוגעים בעיקר בפילוסופיה הפוליטית של קרוי, כפי שהסיקה ממחשבת הפילוסופית אין ראנד.

בקטעים שלהלן ניתן לראות איך מצליח קרוי להצטרף לקבוצת הוגים בעלי שיעור קומה אשר נתנו תשובות יסוד הולמות לבעיות פוליטיות אשר רוב בני האדם בימינו רואים אותן כבלתי פתירות - או שטוענים שאין להן פתרון.

זו, על כן, איננה הפעם הראשונה - ובודאי שלא האחרונה - בה מוצגת אלטרנטיבה רציונלית לחברת ההווה. כמו אצל אין ראנד, מבוססת אלטרנטיבה זו על היסקים יישומיים פוליטיים מעובדות מטפיסיות, כלומר: על גזירת פתרונות חברתיים מהבנת טבע האדם ומהותו במציאות. למרבה הצער, ממחישה עבודה זו של קרוי פעם נוספת את איכות פעולתו של המוח היקר אשר הלך מעימנו מוקדם מדי.

כפי שיראה הקורא, יש דמיון רב בין החומר שמכיל ספר זה לבין מאמרה של אין ראנד "יסודות האתיקה האובייקטיביסטית" ולא מן הנמנע הוא שקרוי בחר מאמר זה כבסיס לפיתוח יישומי. מכל מקום, הקטעים שבחרנו להגיש לקורא, מהווים את פרי עבודתו האישית והייחודית של קרוי, שקיבלו, כנראה, השראה מעבודת ראנד. ספר זה של משה קרוי טרם ראה אור בעברית והקטעים שבחרנו להציג תורגמו כאן, עפ"י ידיעתנו, בפעם הראשונה בעברית (התרגום מאת בועז ארדר ואוהד קמין).

מתוך ההקדמה:

מטרתו הקיומית של האדם היא אושר, אך האדם המודרני ויתר על האושר כעל חלום נאיבי ובלתי מעשי. נראה כי החיים בחברה המודרנית מתסכלים באופן בלתי- נמנע, משעממים, ובסופו של דבר - טרגיים. רוב האנשים, לאחר מרד קצר בגיל ההתבגרות, מקבלים עובדות אלו כהכרחיות ובלתי-נמנעות, ומחשיבים את חייהם כמורכבות של תהו ובהו שאינו ניתן לאירגון, את עתידם כשעמום ואומללות, ואת קיומם כחוסר משמעות מורש.

התפישה הטרגית של קיום האדם, ככל שהיא נפוצה ונראית כמוצדקת ע"י עובדות הקיום המודרני, הינה, בכל אופן, מוטעית מכל וכל. סבל אינו המצב הטבעי של הקיום האנושי. אושר אינו חלום חלול אלא מצב מוגדר היטב, הניתן להשגה ע"י האדם בהקשר של תנאים מסוימים. אך אושר אינו אוטומטי. הוא עלול להיהרס. הוא למעשה נהרס, במשך ההיסטוריה, ע"י התערבויות מדכאות של המדינה בחיי האדם.

רוב האנשים מודעים בצורה עמומה להשפעה ההרסנית של פעולות המדינה השונות על חייהם. הם זוכרים, בהסתייגות מרירה, ללא נושא מסוים, כיצד נהרסו לימודיהם ע"י גיוס כפוי, שפגע בתכנון חייהם, השפיל אותם וגרם להם לחוש חסרי-ערך, ואולי גם הרס את בריאותם וגרם להם לנכות תמידית. הם חשים אבדן בעת שמסים גוזלים מהם את כספם. הם חשים מחנק כאשר פעולה עסקית שתכננו (להקים מפעל כלשהו, או לפתוח חנות) מוחנקת ע"י הביורוקרטיה המסרבת להעניק לו רשיון, או פשוט מעכבת את ציודו. יש כאלה היודעים כי נדחפו להיהפך לפושעים באמצעות התערבות המדינה בנסיונם להשתמש בסמים, במשחק הקלפים, או בפעילות מינית. הם נחשבו לפושעים מבלי שגרמו רעה לאיש. אנשים כאלה, שקיבלו יחס כזה שניתן לפושעים, מצאו כי אין להם יותר מה להפסיד ע"י היהפכות לפושעים אמיתיים, משום שפעולות הממשלה הרסו את תוכניותיהם לקיום צודק. אך בעת שלרוב האנשים יש התנגדויות מסוימות כנגד מוסדות מדינה מסויימים, אין הם מעצבים תמונה מאוחדת של תפקידה הכולל של המדינה ביצירת אומללותם. אין הם רואים כיצד המדינה, כמערכת דיכוי מאוחדת, מוחצת את זכויות האדם הבסיסיות שלהם, שאינן ניתנות להעברה, הורסת את מוחותיהם, את ערכיהם, את תחושת החיים שלהם, ואת רצונם לחיות.

באופן ברור, עיורון זה איננו משקף את טיפשותו המולדת של האדם. זהו העיורון הנגרם ע"י אותם מוסדות הגורמים לאי-אושרו של האדם – מוסדות המדינה. הוא נגרם ע"י התקנת הנחת יסוד מסוימת, ברורה, חסרת-שם, אך רבת הרס, במוחותיהם של רוב האנשים: ההנחה שהמדינה הכפייתית היא הכרח טבעי, כמו חוק המשיכה. וכי אופן דיכוי זה או אחר הינו בלתי-נמנע. עקב כך, רוב האנשים אינם שואלים את השאלה: מדוע יש מדינה? הם מקבלים את קיומה כעובדת יסוד סופית. האינטלקטואלים שלהם ביטאו גישה זאת ברשעות גדולה (ולעיתים קרובות חזרו עליה) בטענה ש"דמוקרטיה, גרועה ככל שתהיה, היא עדיין שיטת הממשל הטובה ביותר". טענה זאת מציעה את ההכרח שברוע, והיא יוצרת התלבטות מלאכותית: ההתלבטות בין דמוקרטיה לדיקטטורה, ההתלבטות בין דיכוי ריכוזי מתוכנן לעומת דיכוי שרירותי מפוזר ופחות במידת מה מהראשון. דבר זה מונע מלהבחין כי הדיקטטורה וגם הדמוקרטיה הן שיטות מדכאות, באותו מובן יסודי. בכל אופן, זו וגם זו אינן הכרחיות.

ובכן, בספרי The Structure of Mind (מבנה הדעת), הראיתי כיצד כל צורות הסבל הרוחני משקפות הרס הנובע מהנחות יסוד של האדם, ובמיוחד הנחות ערכיות. כיצד פועלת השיטה המוסרית המרושעת של האלטרואיזם בכדי להרוס את רוחו (mind) של האדם? בספרי The Oppreassive Society (החברה המדכאת), ניתחתי לפרטים את אופניו השונים של הדיכוי בו משתמשת המדינה. ההשפעות הפסיכולוגיות והחברתיות (סוציולוגיות) שלהם, ההתרכזות הממוסדת שלהם במדינה המדכאת, והנחות היסוד המרושעות (והריכוזיות) שלהן, והתוצאות ההרסניות הבלתי-נמנעות. The Oppreassive Society (החברה המדכאת) מתאר בפרטים כיצד הצליח האלטרואיזם בהרס רוח האדם - על בסיס האינדוקטרינציה הכפויה באמצעות מוסדות המדינה. The Structure of Mind מסביר כיצד פועלים בני האדם המופרעים שנוצרו ע"י המדינה במטרה לשמר את המפלצת שיצרה אותם, ובכך משמרים את קיומה.

מכל מקום, הספר הנוכחי אינו דן במה שקיים אלא במה שאפשרי. הוא מספק תיאור של המדינה לא כפי שהינה, אלא של המדינה כפי שהיא צריכה להיות. התיאור נובע מתוך הניתוח לסיבות המצדיקות את קיומה של ממשלה, מן הבסיס המסוים של תפיסת טבע האדם כרציונלי ובהסתמך על המערכת המוסרית המגשרת בין השניים. במילים אחרות, הוא מספק תיאוריה של אוטופיה, אוטופיה של חירות.

עד עתה, הושמצו האוטופיות ע"י אינטלקטואלים מודרניים. הפילוסוף קרל פופר, שהתחזה כלוחם חירות, טען שמכיוון שכל האוטופיות התבססו על הנחות קולקטיביסטיות ודיקטטוריות, וכיוון שכולן כללו שיטות מעשיות למימושן אשר דרשו שפיכות דמים בהיקף נרחב, זה חסר טעם לחלוטין להתמכר לאוטופיות. על האדם להתרכז בנסיון לתקן את הרעות שבחברה הקיימת, לקבל את מסגרת העבודה הממוסדת המלאה כנתון שאין חולקים עליו (או, לפחות, כמשהו שניתן לחלוק עליו באופן חלקי, לא גלובלי).

ובכן, בעת שפופר צדק לחלוטין לגבי כל אוטופיות העבר – מהדיקטטורה הנוראה המתוארת ע"י אפלטון ב"המדינה" לדיקטטורות שתוכננו ע"י הוגים סוציאליסטים שונים, מסקנתו מוטעית, ואינה נובעת מהנחותיו. כל אוטופיות העבר נטלו הנחות מוקדמות מסוימות כמובנות מאליהן: הם הניחו כי בני האדם, מטבעם, הינם רעים. כי בני אדם אינם יכולים ואל להם לחיות כבודדים, ושהם חייבים להיות "חלקים" ב"חברה"; שבני האדם אינם יודעים מה טוב עבורם, ומכך שאנשים אחרים, חכמים (ה"מנהיגים" שלהם), יתכננו את חייהם עבורם. הם החשיבו את משימתם ככזאת של בניית סוג של כלא מושלם, שבו האסירים אינם מתלוננים. הספר Walden 2 של סקינר מייצג נסיון המבוסס על פסאודו-מדע להקים כלא שבו נשלטים האסירים ללא שימוש גלוי בכוח פיסי, אלא רק באמצעות "פרסים" – בעת שהחוק של אפלטון מציע את המדד המשלים של "המועצה הגבוהה" – שהגשמתה המודרנית היא ה- GPU. הספר הנוכחי חולק על כל ההנחות הללו, ורואה את משימתו כתיאור חברה שבה השגת אושרך שלך תלויה אך ורק במאמציך. וכתוצאה מכך, כל המאפיין את האוטופיות של פופר אינו תקף לגבי האוטופיה הנוכחית.

אם כך, איזו מטרה יכולה להיות מושגת בבדיקת אוטופיה כזאת?

המטרה הראשונה, והברורה ביותר, היא סילוק הזרם המחשבתי המופץ ע"י האינדוקטרינציה של המדינות המודרניות לגבי חוסר הנמנעות של המדינה. כאשר אנשים רואים אפשרות אחרת, הם מבינים כי הרוע אותו סבלו אינו בלתי נמנע, כי ניתן להילחם בו ולסלקו. המטרה הקרובה השניה, היא להראות באיזה עולם חברתי יכול האדם לחיות על פי הערכים המתאימים לו, הערכים של אנוכיות רציונלית. השיטה להגשמת האוטופיה המתוארת בספר, לא תיבחן כאן. אומר רק כי היא איננה יכולה להתגשם בדרך של בחירות דמוקרטיות במפלגה הדוגלת באוטופיה המוצגת כאן כאידאל פוליטי, או באמצעות מהפכה. שתי השיטות אינן הולמות את הערכים המוצגים של המדינה; שתיהן מערבות פגיעה בזכויות האדם. ההנחה המקובלת כי שינוי משטר יכול להתבצע באחת משתי הדרכים הללו, ורק ע"י דרכים אלו, הינה טעות נוספת המקבילה להנחה שלא ניתן להמנע מדיכוי, ומכך שהברירה היחידה היא בין דיקטטורה לבין דמוקרטיה.

קוראים מתענינים, בכל אופן, באם שאלה זאת מתייחסת לספרה של אין ראנד Atlas Shrugged (מרד הנפילים). בספר מופלא וחסר תקדים זה, הציגה אין ראנד את היסודות של פילוסופיה רציונלית, פילוסופיה שמחשיבה את האדם כישות רציונלית ביסודה, שאופן הקיום הראוי לו הוא אושר, שהכלי העיקרי לקיומו הוא שכלו, ושהוא יכול וראוי לחיות למען עצמו. היא הציגה גם את התוצאות הנוראות של נטישת ההנחות הללו וקבלת עקרי האמונה האלטרואיסטים קולקטיביסטיים והמיסטיים; האמונה כי אין אדם שהינו בעל ערך עד כדי לחיות למען עצמו, וכי על כל אדם לחיות למען אדם אחר, האמונה כי החברה מעצבת סוג כלשהו של "יצור-על" מיסתורי שלמענו על הפרטים להיות מוכנים להקריב את עצמם, תוך כדי הכחשת העובדה שרק השכל הינו כלי להשגת ידע על המציאות האובייקטיבית. בספרה זה מראה אין ראנד, מכל מקום, את הדרך שבה ייהפך העולם המתואר בספרי Oppreassive Society The לעולם המתואר בספר הנוכחי.

הספר הנוכחי מתאר חברה כפי שהיא צריכה להיות. הוא מתאר את החברה המוסרית היחידה האפשרית. ומכאן, הוא מבוסס על תפיסה מוסרית מסוימת, או מפתח הערכים הראוי לאדם. מפתח מסוים זה, המפתח המוסרי של אנוכיות רציונלית, מבוסס על התפיסה הרציונלית של מציאות אובייקטיבית ושל טבע האדם: הוא נובע מיסודות הפילוסופיה האובייקטיביסטית (בעברית: המציאותית, באנגלית: Objectivistic Philoshopy), כפי שהבנתי אותם. (ספר זה אינו מהווה הצהרה אובייקטיביסטית המאושרת על ידי הממסד המטפל במורשתה של אין ראנד). החלק הראשון של הספר מתייחס ליסודות המטפיסיים, הפסיכולוגיים והמוסריים האלה של המדינה האידאלית.

החלק השני של הספר מתייחס לממשלה של מדינה אידאלית. כפי שצריך להיות ברור מאליו, אין לפרש את ההתקפות על המדינות הקיימות, שבוטאו בהקדמה, כאילו אני רואה את המדינה כמוסד מיותר. נהפוך הוא, למדינה (או לממשלה) יש תפקיד מאד מסוים: תפקידה להגן על זכויות האדם מפני אלימות פיסית. העקרון המנחה את הפעילויות הנכונות למדינה, לביטוייה המוסדיים, ולבסיס הכלכלי שלהם, יידון בחלק השני.

הבסיס לפתרון כל הבעיות הקיומיות של האדם בחברה חופשית הוא מסחר. המנגנון העיקרי הפועל בה הוא המנגנון של השוק הקפיטליסטי. חוקי השוק (שאינם חוקים הנאכפים ע"י המדינה, אלא חוקים טבעיים הנובעים בהכרח מטבע האדם) נדונים בחלק 3. חלק 4 מסביר כיצד, ביסוד הענין, מופעלים שירותים שונים בעולם המודרני, איך יטופלו אותם שירותים הפועלים באופן חסר יעילות ומזיק, ע"י המדינה, בדרך יעילה ע"י חברות פרטיות הפועלות למען רווחיהן.

מתוך פרק 1:

מכיוון שכל האידיאולוגיות האי-רציונליות - דת, מיסטיקה, סוציאליזם, קומוניזם, גזענות ולאומנות, מתבססות על ההנחה כי האדם אינו אלא איפיון של החברה (כאשר מתייחסים ל"מדינה", "אומה", "מפלגה", "הגזע", "העם", - בחר את בחירתך) או של האל, או של המציאות כקיום, כולם מתבססים על הסתירה הברורה של האקסיומה הבסיסית: הקיום קיים. כולם דורשים כי איזה שהוא אי-קיום מיתי, הסותר עצמו (כמו חברה, אלוהים או "מציאות טוטלית") קיים "באמת" בעת שהאדם היחיד קיים כצל, כאפיון חסר ערך של ישות-העל. קל לראות כי הדרך מכאן לטבח אידיאולוגי - הקרבת אדם - אינה אלא "חיסול של אפיון" המסרב "להשתלב". (להשתלב עם ה"ישות הגדולה יותר", ז"א: המסרב להיות עבד צייתן של אידאולוגים-קניבלים). אך בעת שמבין האדם בבירור את המשמעויות המלאות של האקסיומה "הקיום קיים", הוא נפטר מיידית מכל אידיאולוגיות השקר הנוראות האלה. הוא רואה כי כולן מכוונות לדבר אחד: להרס חייו. אז הוא מוכן להילחם למען קיומו שלו, ביודעו כי הקיום קיים.

מתוך פרק 2: טבע האדם

האדם הוא מהות, ישות יחידה, היכולה להתקיים ללא כל ישות מסויימת אחרת. אך דבר זה אינו מחליש את טבעה. האדם הוא, ראשית כל ובעיקר אורגניזם. אורגניזם הוא מהות הנאבקת לשמר את קיומה דרך פעולותיה. לכל יישות, מהות או אפיון, מוצגת הדילמה בין קיום ע"פ דרישות טבעו או חידלון באופן תמידי. עבור אורגניזם דילמה זאת היא הדילמה של חיים לעומת מוות. חיים הם האיפיון של הקיום של האורגניזם: הוא מתייחס למלאות פעולותיו לשימור ולהמשכיות קיומו. מוות הוא הפירוק של האורגניזם.

ברשותו של כל אורגניזם נמצא תכנון ביולוגי. תכנונו הוא ההתאמה בין עיקרי טבעו לסביבתו הטבעית העיקרית. מכך, ההתאמה שבין קיומן של הריאות לבין קיומו של החמצן באויר מהווה חלק מהמבנה הביולוגי של בעלי-חיים. הם אינם יכולים לחיות מבלי לנשום, והם אינם יכולים לנשום ללא כלי נשימה (ריאות) ונושא הנשימה (חמצן). כל אורגניזם מתייחד בזיהויו ע"י יכולת שבבעלותו המשרתת אותו ליצירת סביבתו הטבעית. מכך, טורפים הינם בעלי שיניים חזקות וחדות המשרתות אותם בנגיסת טרפם.

עתה, האדם מיוחד משאר בעלי-החיים בכך שהוא בעל שכל (REASON). שכלו הוא כלי הקיום העיקרי שלו.

מתוך פרק 4: היסודות הקיומיים של האתיקה האובייקטיבית

שכל האדם עורך זיהויים באופן רצוני. אדם חייב, בכל הקשר מסוים, לבחור לזהות באופן מודע את מרכיבי המציאות השונים. בעת שמאבקו לקיום הינו חלק מטבעו המורש - מכיוון שהוא אורגניזם, הרי המשמעות המסוימת של מאבק זה, וההתאמה המסוימת שלו למערכת ערכים, תלויה בפעולות הזיהוי הרצוניות שלו: בזיהוי את הדרישות של קיומו ושל טבע המציאות.

זאת היא האפשרות של הזיהוי הנכון של טבע המציאות, של התנאים לקיומו של האדם, כנגד הזיהוי המוטעה ומכך הערכים, ההופכים את מפתח הערכים של האדם למפתח מוסרי, לשיטה מוסרית, שיכולה להיות נכונה או מוטעית. היא נכונה בעת שהיא מבוססת על הנחות מטפיסיות נכונות. היא מוטעית כאשר היא מבוססת על הנחות מטפיסיות מוטעות.

מתוך פרק 5: התועלת שבחברה

קיום חברתי מאפשר לשני אנשים להחליף את מוצריהם על בסיס של הסכמה הדדית. במקום שיהיה על אדם להגיע לדברי הערך שלו רק באמצעות המאמץ היצרני הישיר שלו עצמו, אדם יכול להשיג את חלקם באמצעות חילופין עם אחרים. אולם, חילופין דורשים כי תחזיק ביותר דברי ערך מטבע מסוים מאשר אתה צריך, ופחות דברי ערך מטבע מסוים אחר מאשר אתה צריך. זה מניח מראש, בבירור, שמישהו אחר יהיה במצב המשלים של החזקה בפחות מן הסוג הראשון ויותר מן השני.

אבל דבר זה, בזמנו, הוא העושה את הההתמחות לאפשרית וגם להכרחית. במקום לייצר את כל הדרוש ישירות לקיומך, אתה מייצר רק סוג אחד של דברים – ואתה מייצר אותם בכמות שאינה משקפת את הזדקקותך שלך לדבר מסוים זה. אתה סוחר במוצר המסוים שלך, על בסיס של הסכמה הדדית, עם אנשים אחרים המתמחים בצורה אחרת של ייצור. כך, אתה מגיע להיות בעל דברי ערך הדרושים לקיומך לא רק ישירות, ע"י ייצור, אלא גם בעקיפין, דרך מסחר. התמחות עושה את השימוש בכלים מסוימים לייצור רווחית, מאחר וכלים כאלה מפחיתים את השקעת הזמן שלך בייצור כל מוצר מסוים. אבל אז כלים, מהיותם דרושים ע"י קיומך (כיצרן מתמחה) הופכים לבעלי ערך. עליך לייצרם בעצמך, או להשיגם על בסיס מסחר. ייצור כלים הופך להתמחות (או למשפחה של התמחויות). זוהי ההתחלה והתמצית של טכנולוגיה.

התמחות ומסחר הם רווחיים באותו מובן שבו שימוש בידע שנצבר הסטורית הינו רווחי. אתה יכול להשיג יותר דברי ערך בהשקעה מופחתת של זמן, בשל מיומנות מוגברת ושימוש בכלים. בסופו של דבר, גם צבירת ידע וגם התמחות ומסחר הם רווחיים מאחר והם מאפשרים לך לחסוך בזמנך, להיות בעל יותר זמן חופשי ויותר ערכים גם יחד. צבירת ידע, התמחות וחליפין, קיומו של כסף, ולבסוף, צמיחתו של מסחר כהתמחות עושים את הקיום האנושי לטוב יותר אובייקטיבית: הם מספקים קידמה טכנולוגית, אשר מאפשרת לך להשקיע פחות זמן ולהשיג דברי ערך אשר קודמיך לא יכלו אפילו לחלום עליהם. יתרה מכך, מאחר וייצור נשען על ידע, ייצור הידע עצמו, כלומר המדע, הופך למומחיות כדאית. הגידול השיטתי בידע הנצבר בשל המדע עושה את הקידמה הטכנולוגית לא רק לבלתי מוגבלת פוטנציאלית אלא לגדולה יותר באופן ממשי כל הזמן. בסיכומו של דבר, בעת שאדם יכול לחיות לבד, מאפשרת החברה חיים טובים יותר, מהנים יותר ומאושרים יותר. אך זאת רק בתנאי שתנאים מסוימים נתמלאו. תנאים אלו, שייחקרו בפרק הבא, מעולם לא נתמלאו במלואם בהיסטוריה (להוציא באופן חלקי את ארה"ב של המאה ה-18). בעת שהאדם יכול וראוי לצאת נשכר ברווחים גדולים מהחברה, גרמו החברות במשך כל ההיסטוריה ועד ימינו לרוב האנשים להפסיד מקיום החברה. במקום לספק צמיחה קיומית - הן סיפקו רקב. במקום לתמוך בחיים, הן קידמו את המוות. הסיבה לעיוות זה בחברה ניתנת להבנה אם המרכיב האחרון של המוסר, הנדרש ע"י הקיום החברתי ולא נלקח בחשבון עד כה, יובן כראוי. הדבר נוגע לזכויות האדם.

מתוך פרק 6: זכויות האדם

קיומו של האדם תלוי בשימוש שהוא עושה בשכלו בכדי ליצור את התנאים הנדרשים כדי לאפשר את קיומו, באמצעות ייצור. החברה, כפי שהראיתי בחלקים הקודמים, מספקת אפשרויות להצטברות ידע, התמחות ומסחר המגבירים את היעילות היצרנית של כל אדם ע"י הקטנת זמן ההשקעה הנדרשת לצורך רכישת כל דבר ערך מסוים.

אך החברה אינה תמיד רווחית מבחינת האדם. קיומו של האדם מניח מראש מספר תנאים קבועים דרושים ואם החברה גורמת לפגיעה בתנאים אלו, אזי אין היא שווה את זמנה. הקרבת חיי האדם, חירותו או אחדותו בכדי להרוויח ערך מסוים אינה רציונלית כלל וכלל. ללא סיפוק תנאים מסוימים מאבדים החיים את משמעותם, או הופכים לבלתי נסבלים. תנאים הללו הם:

1. חיי האדם הינם אחדות פיסית: אם קיום חברתי עלול להיות המקור או הסיבה לאבדן חייו של האדם, בריאותו ושלמותו הפיסית, החברה אינה ראויה עבורו. אם החברה בנויה כך שהיא מאפשרת אובדן כזה ליחיד כלשהו, חברה כזאת אינה ראויה לאיש.

2. רכוש האדם: קיומו של האדם תלוי בבעלותו ובשימושו בדברי ערך. קיום חברתי עשוי לתת את האמצעים לתהליך רכישת דברי ערך. אך אם קיום חברתי מערב, בו בזמן, את הסכנה התמידית של אובדן הרכוש, של אובדן חפצי הערך שהאדם ייצר או רכש אזי החברה אינה ראויה.

3. זמנו של אדם: המשאב היסודי ביותר של האדם, שאותו מאפשרת החברה לנצל ביעילות רבה יותר, הוא הזמן. אך אדם הוא בעלים לעתותיו רק כאשר הוא משתמש בזמנו כדי לעשות את אשר הוא מחליט לעשות: כאשר הוא חופשי לפעול כרצונו. אם קיום חברתי מערב את האפשרות של גזילת זמנו של אדם ממנו, של אילוצו, ע"י אמצעים של איום בכוח פיסי, לפעול שלא ע"פ תוכניותיו והחלטותיו אלא ע"פ תוכניות והחלטות של מישהו אחר, אזי אין החברה ראויה לו.

כך, בכדי שחברה תהיה ראויה, חייב קיומו של האדם להיות מוגן כנגד פגיעה בזכויותיו הבסיסיות: הזכות לחיים, הזכות לרכוש, הזכות לחירות. זכויות האדם אינן אלא התנאים האובייקטיביים המאפשרים את קיומו, שעלול, אך אסור לו, להיהרס ע"י פעולות האחרים. מעבר לכך, יש רק דרך אחד שבה אדם אחד יכול להתערב בזכויותיו של אחר: ע"י יזימה של שימוש בכוח פיסי נגדו (או, בהקשרים מסוימים, ע"י שיטות רמיה: ההתאמה שבין הפעלת כוח לרמיה תוכח בהמשך).

המשמעות המטפיסית של עובדה זאת חייבת להיות מובנת לחלוטין. כמו גם השתמעויותיה המעשיות. קיום האדם תלוי בפעולה רציונלית. פעולה רציונלית משמעה: פעולה פיסית המכוונת ע"י האמצעים של תכנון רציונלי ומכוונת למטרה רציונלית נבחרת. האחדות של גוף ורוח מתגלה דרך הפעולה הרציונלית ע"י הקשר בין פעולה (שהינה פיסית, ומערבת שחרור אנרגיה פיסית) ותכלית; הפעולה היא הגשמה מרוכזת של תכלית. פעולה ללא תכלית אינה פעולה אנושית, אלא עיוורת בלבד, שחרור אלים של אנרגיה פיסית. תכלית ללא פעולה היא אימפוטנטיות, שתיהן מגלות נסיון להפריד את שתי התכונות הבסיסיות - רוח וגוף, ולהתיחס אליהם כמהויות עצמאיות. הפעלת כוח פיסי כנגד אדם אחר מערבת את ההפרדה של פעולה ותכלית רציונלית.

מכך, מאחר שקיומו של האדם מניח מראש אחדות של המערכת הפסיכו-פיסית של האדם, קיומו יכול להיהרס ע"י אחרים בנסיון לפרק את המערכת - להפריד את רוחו מגופו, את שכלו מקיומו. כוח ורמאות הם שני האמצעים לעשות זאת. הם פשעים מוסריים, מכיוון שהם מנסים לשלול את האקסיומות הבסיסיות של המטפיסיקה ואת ההגדרה של מהות האדם.

כך, שום אדם אינו יכול להרוויח מהחברה אם הוא אינו מוגן כנגד האפשרות שזכויותיו - זכותו לחיים (הכוללת את אחדותו הפיסית) לרכוש ולחופש ייפגעו ע"י יזימת כוח פיסי (או רמאות). זכויות האדם מבססות מרכיב נוסף של תנאי הקיום של האדם - ומשום כך הן יכולות ועליהם להיות מזוהות ע"י שכלו כערך. ערכים אלו חייבים להיות מוגנים כנגד פגיעה, וחברה שאינה מספקת להם הגנה היא חברה לא מוסרית, ואינה מתיישבת עם דרישות הקיום האנושיות. אסור לה להתקיים. כל חברה שבה אין לאדם הגנה כנגד הפגיעה בזכויותיו היא חברה שבה עליו להתייצב מול סכנה מתמדת של התקפה לא צפויה מצד שודדים. חברה של אנרכיה איננה חברה שבה ראוי לחיות. באנרכיה, על כל אדם להפעיל את משאביו לא בכדי לייצר - אלא כדי להגן על עצמו כנגד הרס. אין בנמצא השקעה כלשהי שתוכל להבטיח את בטחונו כנגד אפשרות כזאת.

המוסד החברתי היחיד שחייב, משום כך, להתקיים, הוא הממשלה. תפקידה, וזהו תפקידה הנכון היחיד, הוא לשמור על היחידים מפני פגיעה בזכויותיהם ע"י כוח המופעל ע"י יחידים אחרים. התכלית היחידה של ממשלה היא מניעת פשע. כאשר פשע מוגדר (אובייקטיבית) כהפרה של זכויות האדם.

בכל מקרה, בחברה שבה הממשלה משתמשת בזכות לשימוש בכוח - המוענקת לה ע"י האזרחים עבור המטרה היחידה של הגנתם מפני כוח פיסי - בכדי לפגוע בזכויות האדם, הפגיעה בזכויות האדם גרועה בה בהרבה מאשר במצב של אנרכיה. באנרכיה, כל אדם חשוף לסכנת פשע, וכל אדם נותר כשבידו האפשרות להגן על עצמו. בחברה שבה נטלה הממשלה את תפקיד הפושע, במקום את תפקיד השוטר, והיא משתמשת במונופול שלה על הכוח כדי להפר את זכויות האדם, אין האדם יכול להגן על עצמו והוא קורבן לא חמוש של כפיה.

זאת היא עובדה היסטורית, שבשום אופן אינה הכרחית, כי כל החברות המתקיימות בימינו, וכל החברות ההסטוריות, להוציא את ארה"ב של המאה ה-18-19, הינן והיו חברות כפייתיות. הממשלות בכל אחת מהן ובכולן גם יחד, ניצלו לרעה את הכוח שהוענק להן עבור מטרה מסוימת, ובמקום להגן מפני פשע הפכו להיות הפושעות המשמעותיות ביותר. מטרת ספר זה היא להציג בפירוט את עקרונות הפעולה של מדינה נכונה - מדינה המתאימה לתפקידה ואינה פוגעת בזכויות האדם.

באופן פרטי, אדם המפר את זכויותיהם של אחרים, הורס את זכויותיו שלו. זכויות האדם הן ערכים מטפיסיים. הן יכולות להישמר - או להיהרס. כאשר אתה הורס אותן ע"י פעולתך, אתה מאבד את הגנתן. עובדה אחרונה זאת הינה בעלת משמעות גדולה ביותר, היא מראה כי זה מוטעה לגמרי לטעון כי חיי אדם, כשלעצמם, הינם "ערך מקודש". ליתר דיוק, חיי הם בעלי הערך הגדול ביותר עבורי - בהיותם התנאי המוקדם לכל ההישגים של כל ערכי, של שמחתי ואושרי. אך בהיותי אדם רציונלי, אני אגואיסט: חייך אינם עניני. רק זכותך לחיים היא בעלת חשיבות רבה עבורי - בהיותה אותה זכות כמו הזכות שלי לחיים. בעולם שבו אתה עלול לאבד את חייך בשל אלימות לא נשלטת, אני חשוף לאותה סכנה. כך, בעת שאני עשוי לסכן את חיי בכדי להגן אל זכותך לחיים כנגד פגיעה ע"י פעולה פושעת, אני עשוי להיות חסר יחס לחלוטין לעובדה שאתה מורעב למוות (אלא אם אתה, מסיבה זו או אחרת, בעל ערך פוטנציאלי עבורי, שמשמעו שאוכל לזכות בדבר מה מחייך). חייך אינם ערך עבורי (וחיי אינם ערך עבורך). רק זכותך לחיים הינה ערך עבורי.

באופן דומה, זכותך לרכושך אינה אומרת כי יש לך זכות להיות, אוטומטית, בעל רכוש. זכות כזאת תהיה סתירה עצמית. אם הזכות לרכוש תערב הבטחה אוטומטית להיות בעל רכוש, אזי, מכיוון שרכוש חייב להיות מיוצר ע"י מאמצי האינטיליגנציה האנושית, אתה יכול להיות בעל רכוש ללא מאמץ, באופן אוטומטי הנובע מזכותך, רק על חשבון מישהו אחר: רק אם רכושו שלו מועבר אליך – ללא תשלום (אוטומטית). אך דבר זה משמעו כי זכותו להיות בעל הרכוש שהוא רכושו, מופרת - כך, לפי פירוש זה, הזכות לרכוש הינה סתירה עצמית.

מעבר לכך, זכותך לרכוש משמעה בדיוק הדברים הבאים: כל רכוש שנמצא בבעלותך, אסור שיילקח ממך בכוח. רק לך יש את הזכות לתת אותו (כמתנה, או במסחר). שוב, בעת שאני עשוי לסכן את חיי על מנת להגן על זכותך לרכוש כנגד פגיעה פושעת (ע"י שודד). לא נוגע לי אם לא יהיה לך כל רכוש (ואי לכך, אוטומטית, תרעב). רכושך, כמו גם חייך, הינם ענינך שלך, לא שלי. קיום חברתי אינו אומר כי קיומך הופך להיות עיסקי שלי. זה רק אומר כי אני יכול לצאת נשכר ממך - בהסכמתך, כיוון שאתה יכול להרוויח ממני באותה העת. (במסחר, שני הצדדים יכולים להרוויח - אחרת העסקה לא תתבצע - או לפחות, לא ראוי שתתבצע - אלא אם אחד הצדדים הוא שוטה).

לבסוף, בעת שזכותך לזמן משמעה כי לאיש אין את הזכות לכפות עליך לעבוד עבורו תוך איומי רובה - עבדות מכל סוג הינה לא מוסרית לחלוטין. אין משמעות הדבר כי זכותך להיות אוטומטית בעל זמן חופשי. אם אתה נזקק, בגלל נחיתות אינטלקטואלית מורשת, עוניים של הוריך או חוסר היוזמה אותו ירשת, לעבוד 16 שעות ביום במכרה על מנת להרוויח את לחמך - אין זה ענינו של איש מלבדך. אני אסכן את חיי להגן עליך מפני שודד המאיים עליך כדי שתעבוד עבורו באיומי רובה - משום שאז אני מגן על חירותי, אך לא יהיה לי חשוב כלל אם אין לך כל זמן חופשי וכי אתה עובד קשה במשך היום. זמנך החופשי אינו מעניני, ואין זה מענינו של איש מלבדך. החברה מספקת לכל אדם הזדמנויות לחיים טובים יותר מאשר בקיום על אי בודד. אך אסור לה להיחשב כהבטחה אוטומטית לקיום בכל תנאי.

לאיש אין את הזכות להתקיים על חשבון האחר - על חשבון עבודתו, זמנו, מאמציו ורכושו. כל חברה המבטיחה לאדם את ה"זכויות" האלה של קיום טפילי, יכולה לעשות זאת רק על חשבון אנשים אחרים - אלה המייצרים את הדברים בעלי הערך הנחוצים לקיום הטפילים.

כך, בעת שחיי האדם מקודשים, ויש להגן עליהם מפני פגיעה אין הדבר כך לגבי הקיום כשלעצמו: כל אדם יכול ועליו לדאוג לעצמו; עליו לחזור ולבדוק את הקיום החברתי, לשנות את יעילותם של האמצעים השונים להגשמת מטרותיו הקיומיות היסודיות. כל אדם רציונלי צריך לשקול בדעתו את האפשרות של קיום בודד, קיום של אדם אינדבידואלי המתעמת ישירות עם הטבע, שעליו לדאוג, בעצמו, לכל הבעיות שיש לפותרן על מנת לאפשר את הקיום. זאת צריכה תמיד להיות אפשרות פתוחה - על מנת לשקלה ברצינות בהשוואה לקיום בחברה של דיכוי. רק אם זכויות האדם נשמרות, יש ערך לקיומו החברתי.

כך, אל לו לאיש להיות מסוגל להרוויח מקיום חברתי על יסוד ביזת תוצריהם של אנשים אחרים, זמנם או חייהם. אדם יכול להשיג את תוצריהם של אנשים אחרים על יסוד החלפת ערכים מרצון, באמצעות שימוש בכוח הקניה אותו ייצר באמצעות מומחיותו היצרנית על מנת לרכוש מוצרים של אחרים. הבסיס לחילופין אלו, הצורה הכללית ביותר שלהם הוא מחוייבות חוזית.

בחוזה, מקדיש אדם את עצמו לבצע התחייבות מסוימת כלפי אדם אחר, על מנת לזכות מהאדם האחר בביצוע של התחייבות מסוימת כלפיו. עתה, אם "A" מתחייב להעביר ל"B" את הטובין "G" בזמן "T", ואם הוא לא מכבד את מחוייבותו, הוא מפר על ידי כך את זכותו של "B" לרכוש. זכות זו, ליתר בירור, לא הופרה ע"י שימוש ישיר בכוח: הרכוש המעורב, למרות שהוא שייך ע"פ זכות לB) "A הסכים להעביר את הבעלות על "G" ל"B" בזמן "T"), עדיין אינו בהישג ידו של "B". חייב "A" להעבירו, ולא עמד בדרישה לעשות זאת. לפיכך, יחסים חוזיים מאפשרים להפר את זכויות האדם ללא שימוש בכוח אלא ע"י שימוש ברמאות: ע"י האמצעי של אי העברה לאדם של רכוש ששייך לו בזכות. לפיכך, רמאות ויזימת כוח אינן שותפות רק בתפישה המטפיסית המערבת חלוקת גוף-רוח, אלא גם בתפישה המוסרית של הפרת זכויות האדם. את שניהם, לפיכך, יש לחסל בחברה רציונלית, ובמיוחד בחברה בה כל יחיד יכול לבחור להתקיים באופן רציונלי. חיסולם הינו התפקיד הראוי של הממשלה.

פרק 7: פשע ודיכוי

זכויות האדם מגדירות את התנאים שחייבים להישמר בחברה אם על אדם רציונלי להעדיף קיום חברתי על קיום בודד. הפרה של תנאים אלה היא פשע. הפרתם ע"י הממשלה, כלומר המוסד שבידו המונופולין על כח, היא דיכוי. מטרת פרק זה היא למנות צורות שונות של פשע - עבור התיחסות נוספת בפרק הראשון של החלק הבא, ושל הצורות השונות של דיכוי. האחרונים הם חשובים, בכדי להדגיש אילו פעולות פושעות ננקטות ע"י כל הממשלות הקיימות בימינו והמקובלות על בני אדם מודרניים כ"מובנות מאליהן". אכן, הפלתם של כל המשטרים הקיימים וייסודה של חברה חופשית, חברה המושתתת על מוסר מציאותי (אוביקטיבי) והגנה על זכויות האדם, הוא הכרח מוסרי. מאחר וספר זה מספק סקיצה של חברה חופשית כזו, התפישה הבהירה של טבעה הפושע של החברה המדכאת המודרנית היא חיונית להערכה נאותה של ספר זה.

א. פשעים.

בסעיף זה, פשוט אמנה פעולות הננקטות ע"י יחידים כנגד זכויותיהם של יחידים אחרים. פשעים יסווגו, קודם כל, במונחים של הזכות האנושית שהם מפירים. אך גם קטגוריות אחרות יוזכרו (כמטרתו של הפושע). לקטגוריות אלה אין כל משמעות מוסרית. אם אדם הפר את זכותו של אדם אחר הוא האחראי לפעולה זו - כוונותיו אינן נלקחות בחשבון. אבל יש להן משמעויות חוקיות, ואלה יילקחו בחשבון מפורט כאשר חוק מציאותי (אובייקטיבי) יהיה מיושם מאחר וחוק מציאותי משקף לא רק מוסר חברתי אלא פילוסופיה תבונית. לפיכך, הן מוזכרות בהגדרות שלהלן לצורכי התייחסות עתידית.

1. רצח: רצח הוא הרג מכוון של אדם אחר, כאשר אדם זה אינו פושע (ולפיכך מחזיק בזכותו לחיים).

2. הרג: זוהי פעולה בה אדם אחר מאבד את חייו - ובה הקורבן אינו פושע. (תאונות מכונית נופלות לתוך קטגוריה זו לעתים).

3. תקיפה גופנית: זוהי פעולה של אדם אחד היזומה כנגד אחדותו הגופנית של אדם אחר, אבל שאינה מובילה למותו.

4. גניבה: זוהי פעולה של לקיחה פיזית של רכוש אדם אחר, בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

5. שוד: זו פעולה בה אדם אחד מכריח אחר, תןך איום פיזי, לתת לו את רכושו. לפיכך, הרכוש נלקח בידיעת הקורבן אבל כנגד רצונו.

6. שיעבוד: זוהי פעולה בה אדם אחד מכריח אדם אחר, באיום פיזי, לפעול באופן מסויים שהוא מכתיב.

שלושת הפשעים הראשונים הם נגד זכותו של אדם לחיים, השניים הבאים - נגד זכותו לרכוש. האחרון - נגד זכותו לחופש. כל הפשעים שנמנו עד כה מתייחסים ליחסים בין פושע לקורבן בהקשר בו לא התקיימו כל יחסים חוזיים קודמים, הרלוונטיים לפשע. מצד שני, הפשעים הבאים יכולים להתרחש רק בהקשר של יחסים חוזיים מסויימים:

7. מרמה: זהו מחדל בביצוע מחוייבות חוזית של צד אחד כלפי צד אחר, המתוכנן בזמן הקודם לחתימת החוזה.

8. מחדל-חוזי: זוהי הפרה של מחוייבות חוזית כלפי אדם אחר שלא תוכננה בזמן שבו החוזה נחתם (ואשר עשויה לנבוע מנסיבות בלתי צפויות).

שני פשעים אלה מכוונים כנגד זכותו של אדם לרכוש, מאחר והם מערבים כשלון לספק לו רכוש אשר הינו כבר שלו בזכות, למרות שאינו תחת שליטתו הפיזית.

ב. דיכוי.

מידות מדכאות הן כל סוגי הפעולות הפושעות הרגילות הננקטות ע"י ממשלה (המיוצגת ע"י פקידיה) כנגד הקורבנות הכבולים, הלא-מוגנים: האזרחים. מידות מדכאות ננקטות הן בעריצויות והן בדמוקרטיות - אם כי בראשונות אולי במידה רבה יותר מאשר בשניות.

נובע מכך כי גם עריצויות וגם דמוקרטיות הן חברות מדכאות, ואין כל שוני מוסרי ביניהן - רק הבדל מעשי (מומלץ לברוח ממדינה מדכאת - ולברוח מהר יותר ככל שהיא יותר מדכאת. עריצויות הן המדכאות מכל - והן גם חוסמות בד"כ בריחה מהן באמצעות נשק).

1. חקיקה לא-מציאותית (אובייקטיבית): החוק קובע, במונחים של מושגים כלליים, את התנאים לפיהם הממשלה אמורה להשתמש בכוחה בפעולה עונשת, והאופן המוגדר של שימושה בכוחה.

כעת, חוקים חייבים לתאום את זכויות האדם. אין הממשלה רשאית, מוסרית, להפר את זכויות האדם יותר מאשר כל יחיד. נובע מכך כי החוקים צריכים להיות מוקשים שכלית מהגדרת זכויות האדם, וניתן להרשות את השימוש בכוח רק במקרה בו פשע בוצע, וזכויות אדם הופרו. כל חוק הדורש מאדם פעולה מסויימת כלשהי (כגון שירות בצבא, או תשלום מסים) הוא לא מוסרי. כל חוק האוסר פעילויות אותן אדם מבצע בלי כל השפעה על אנשים אחרים (לקיחת סמים) או שאדם נוקט בהסכמתם המלאה של שותפיו (סטיות מיניות) הוא לא מוסרי.

כעת, עובדה זו הוסתרה מן העין בשל חוסר ההכרה במוסר מציאותי, תבוני, על יסודותיו המטפיסיים. רוב ההוגים המדיניים האמינו כי ההבחנה בין חוק מוסרי לבין חוק לא מוסרי אינה תלויה בתוכנו, אלא בהליך שעשה אותו לחוק. כך, בעוד החלטתו החוקית של עריץ נחשבה לבלתי מוסרית, הצבעת רוב נחשבה למוסרית.

אולם הבחנת זו של הליך הינה בלתי רלוונטית לחלוטין. לרוב של 99.99% מאוכלוסיית העולם אין כל זכות לקחת ממני אגורה אחת, או לאסור עלי להשתמש בסמים, או לכתוב, לפרסם או לקרוא ספרות מגונה. פשוט מאחר ופעולות אלה (ככל שיהיו בלתי נבונות על פי נקודת השקפתי), הינן בתחום של חירותי האישית, ושלילת זכותי לבצע אותן היא מעבר לכוחה של איזשהי הצבעת רוב: בדיוק כפי ששום הצבעת רוב אינה יכולה לשנות את העובדה כי 2 ועוד 2 מסתכמים ב-4. זכויות האדם הן עובדות מטפיסיות מציאותיות, הנובעות ממטפיסיקה אמיתית. אין הן יכולות להיות מוגבלות ע"י כוח כלשהו: כל נסיון להגבילן הוא פשע, ואם ננקט על בסיס של הצבעת רוב, הינו פשע-של-רוב. בבירור, חקיקה לא-מציאותית (רודנית או דמוקרטית) היא שורש כל שאר המידות המדכאות. אולם לצורך הבנה בהירה של מושג זכויות האדם, אמנה אותן בנפרד.

2. הגבלות חופש: לשום ממשלה אין זכות להגביל את החופש שלי: זוהי זכותי לעשות כל דבר שאינו מתערב בזכותו של אף אחד אחר. זכותי להרוס את עצמי - ועלי האחריות (המטפיסית, לא האחריות החברתית) לתוצאות. אם אני מעדיף שלא לעבוד, לשוטט סתם, להשתמש בסמים, לעסוק בסטיות מיניות עם שותפים שמסכימים לכך, לקרוא ספרות מגונה ולצייר תמונות פורנוגרפיות - שום משטרה בעולם אינה רשאית לעצור אותי. לעצור אותי משמע להפר את זכותי לחופש, והשוטר העושה זאת הוא פושע מוסרי.

כמובן, אם בשל לקיחת סמים אני רוצח, יש לעצור אותי ולטפל בי כרוצח. העובדה שלקחתי סמים לא צריכה להיות בעלת כל משמעות חוקית: אין זו סיבה להחשיב את אחריותי לרצח כגדולה יותר או פחות. אך אם אני לוקח סמים, אוכל עשב ומתקיים בלא להזיק לאחרים הרי שבמידה שאני מתקיים בדרך זו, אף אחד אינו בעל הזכות להתערב.

3. מיסוי: מיסוי הוא השימוש בכוח פיזי ע"י הממשלה ללקיחת רכוש השייך ליחידים עבור המטרה המוצהרת של מימון פעילויותיה. מיסוי הינו שוד חוקי (כלומר, חוקי על פי חוק בלתי מציאותי), והוא מהווה זוועה מוסרית מאחר וכאן המשטרה אינה יכולה להיות מזומנת להגן על הקורבן מפני תוקפו: המדינה.

אני יודע כי רוב הקוראים יתנגדו כאן, על בסיס ההנחה שמיסוי הינו רע הכרחי, ושהמדינה אינה יכולה להיות מוחזקת בלעדיו. זוהי טעות. מטפיסית - רוע לעולם אינו הכרחי. מעשית, בפרק בחלק הבא, אראה כיצד ממשלה יכולה לממן את שירותיה בלי כל מיסוי כפוי - על בסיס של תשלומים מרצון, הניתנים ע"י אנשים לרווחתם האישית. אולם בצומת זה די להצביע על כך שמיסוי, מהיותו הפרה של זכות האדם לרכוש, הוא פשוט פשע.

4. גיוס: רוב המדינות המודרניות מחזיקות צבא שירות-חובה. כעת, לגייס אדם זה להשתמש בכוח כדי לשעבד אותו. שירות-גיוס ממלא את כל התנאים המגדירים עבדות: נשללת מן האדם לחלוטין הזכות לפעול עבור האינטרסים שלו, והוא מוכרח, למול קנה רובה, לפעול על פי הוראות הניתנות ע"י אחרים. עבדות מפירה את זכות האדם לחופש, רכוש וחיים: ע"י שלילת חירותו של אדם, זכות בעלותו על חייו אינה מוכרת. גיוס הוא עבדות למדינה, והזוועה המוסרית של עבדות אינה תלויה בזהותו של אדון-העבדים.

5. חינוך חובה: ילדיו של אדם, כל עוד הוא תומך בקיומם, הם בשיפוטו. בזכותו לקבוע את צורת חינוכם, ואם בכלל יחונכו. חינוך ע"י המדינה מפר את זכותו של האדם לחופש, למול קנה רובה. דבר זה איננו מוסרי כגיוס כפוי, מאותן סיבות.

6. פיקוח כלכלי: חירותו של אדם לפעול (מחוץ, כמובן, לפעולה פושעת) היא החירות לייצר, למכור ולקנות בכל תנאים בהם יחפוץ - כל עוד שותפיו מסכימים עימם (אחרת, עסקות נהיות בלתי אפשריות בחברה חופשית). כל התערבות ממשלתית בשדה של פעילות כלכלית היא פשע: זוהי הפרה של זכויות האדם לחופש, לרכוש, ובסופו של דבר, לחיים.

צורות של התערבויות כלכליות:

א. מונופולים מדיניים: אם המדינה חורגת מן התחום הנאות של פעולותיה, זה של הגנה על זכויות האדם, ומתחילה לספק, באופן מונופוליסטי, תחום של פעילות כלכלית (כגון שידורי רדיו וטלויזיה, חינוך, שירותי דואר, רכבת, תעופה, מכרות, ענפים תעשייתיים) זהו ניצול פושע של כוחה. הדבר שולל את זכויות האדם לחופש, למול איום ברובה.

ב. רישוי מדיני: אם המדינה אוסרת הקמה של מוסד כלכלי כלשהו ללא רשיון מן המדינה - זוהי התערבות בזכות האדם לחופש: הוא ייאסר בשל ייצור, או בשל מכירה, בלי רשיון; משמעות הדבר היא כי האדם חי לא בזכות אלא בחסד: זה סותר את זכותו של אדם לחיים.

ג. שליטה בתחרות: כל נסיון להתערב בתהליכים של תחרות בשוק החופשי – אם ע"י חקיקה (כמו חוקי האנטי-טרסט בארה"ב, אשר הרסו את התחרות החופשית ואת הבסיס המוסרי של מערכת החוק האמריקאית בשם ה"תחרות החופשית") או ע"י הענקת מונופולים (שהיא מקרה פרטי של רישוי) הוא הפרה של זכות האדם לחופש. לעתים, כאשר חברות קיימות נהרסות באמצעות התערבות ממשלתית, זוהי הפרה של זכות האדם לרכוש ולחיים.

ד. מדיניות שכר ומחיר: משכורות ומחירים, דהיינו קביעת הערך הכספי שישולם ע"י צד אחד לאחר תמורת הענקת שירות (עבודה) או מכירת מוצר כלשהו (מסחר), הינן דבר שצריך להיקבע ע"י ההסכמה החופשית של שני הצדדים. אם הם אינם מגיעים להסכם, אין עסקה. אם הם מגיעים, הסכמם מפרט את הערך שישולם (דהיינו המשכורת או המחיר). לקבוע משכורות ומחירים דרך פעולת המדינה משמעו להפר את זכות האדם לחופש - וכן את זכותו לרכוש (מאחר והוא מחויב למכור בתנאים בהם אינו חפץ למכור).

ה. מכס: להגביל את התעבורה של מוצרים, בכל צורה שהיא, או לדרוש כסף עבור מימוש הזכות הטבעית לשאת את הרכוש האישי מעבר לגבול בין שתי מדינות, זוהי הפרה בכוח של זכויות האדם לרכוש ולחופש. לדרוש דמי מכס, כמו לדרוש מסי הכנסה, זה לדרוש כסף בדרך שעושה כנופייה - ע"י "פרוטקשן". לשתי הדרישות יש בדיוק אותו מעמד מוסרי: רק שדרישת המדינה היא זוועתית יותר, מאחר והאדם חסר הגנה לחלוטין כנגדה.

ו. פיקוח על הכסף: כסף הינו אומדן מציאותי של ערך. לבני-אדם הזכות לבחור בצורת הכסף בו ברצונם להשתמש, וקיומם של זהב וכסף עושה את הבחירה השכלית לקלה. איסור על המסחר בזהב, והשימוש בכסף ממשלתי מודפס הינם הפרה של זכות האדם לרכוש ולמסחר חופשי (הרכוש המדובר בו הוא זהב, ומסחר חופשי הוא מסחר של זהב).

כעת, כל המידות המדכאות הללו הינן סטנדרטיות ברוב הממשלות הקיימות. חלקן מוסיפות לאלו שליטה בעיתונות ובדיבור, דרישות קבלה דתיות או אידאולוגיות, איסור מוחלט על רכוש פרטי ושאר זוועות שכאלה. בד"כ, מעשים פושעים אלה "מוצדקים" בהתייחסות ל"רווחת הכלל" - כלומר, בהתייחסות לשד המודרני הבלתי-קיים - "החברה" - עבורו אתה מצופה לעבוד, לסבול ולמות. אבל לא קיים כל שד כזה, ואל לאף אדם שפוי להכיר בקיומו. מידות מדכאות אינן רק רעות - אין בהן כל צורך על פי טבעה ותפקידה הנאות של הממשלה. הבסיס לאפשרות של ממשלה לא מדכאת ייחקר בחלקים הבאים.

חלק II: הממשלה

אם אדם מרוויח מהחברה, זכויותיו חייבות להישמר מפני פגיעה ע"י כוח. תפקידה הנכון של הממשלה הוא להגן על על זכויות האדם מפני אלימות. הממשלה אוחזת, בשל כך, במונופול היחיד האפשרי בחברה חופשית: מונופול על שימוש בכוח פיסי. היא מחזיקה במונופול זה לצורך מטרה מסוימת מאד: המטרה של שימוש בו בתגובה כנגד יזימת כוח פושעת (או מקבילתה: רמאות) לפגיעה בזכויות האדם. בחלק הבא, הבהרתי, בעקבות אין ראנד, את היסודות הרציונלים לקיום חברה, והיסודות האובייקטיביים לקדושת זכויות האדם. תפקיד החלק הנוכחי הוא להראות כיצד יכולה להיות מאורגנת ממשלה באופן המבטיח את זכויות האדם. לפיכך, החלק הנוכחי הינו נסיון בהנדסה חברתית: הוא מספק תכנון מוסדי - תכנון לממשלה צודקת.

התיאור הנכון של כל ממשלה, רציונלית או לא רציונלית, צודקת או פושעת, דורש תשובה לשאלות הבאות:

1. מהם העקרונות המנחים של השיטה המדריכים את אישי הממשל הנדון? (תמיד ישנם עקרונות מסויימים. אפילו הפרגמטיסטים המתיימרים ל"חוסר עקרונות" הינם בעלי עקרונות - כמו העקרון של פשרה בין עקרונות, אשר אותו אין הם מעונינים לנסח).

2. מהו הבסיס הכלכלי של הממשלה? כיצד היא משיגה כסף בכדי לממן את ממלאי התפקידים השונים ובכדי לכסות את פעולותיהם הרשמיות?

3. מהו המבנה המוסדי של ממשלה זאת? אילו תפקידים הוא כולל? מהו תיפקודם? כיצד תיפקודים אלו פועלים באופן משולב?

4. באיזה אופן נבחרים בעלי התפקידים למשרותיהם? כיצד הם מוחלפים ע"י אחרים?

השאלה הראשונה נוגעת לבסיס החוקי של הממשלה. השני לבסיס הכלכלי. השלישי - למבנה המוסדי. הרביעי - לבסיס הנבחר.

ממשלות כפייתיות מאופיינות ככלל בבסיס חוקי שרירותי שאינו אובייקטיבי (וחוק שאינו אובייקטיבי משמעו, כפי שהראתי זה מכבר, מערכת של חוק ללא בסיס פילוסופי יציב - יהיה הליך החקיקה שלה אשר יהיה), ע"י היותן בעלות בסיס כלכלי של מיסוי חובה, בהיותן בעלות מבנה מוסדי היררכי, שבו מוסדות ממשלתיים גם קשורים זה לזה (ובפירוש, מוסד "א" נשלט ע"י "ב" ולעיתים להיפך) ושבהן בעלי תפקידים כפופים זה לזה, ובהיותן, בסופו של דבר, דיקטטורות או שהן נשענות על בסיס של בחירות דמוקרטיות (מה שמשמעותו, ביסודו של דבר, כי בכמה מהן בעלי התפקידים נבחרים על בסיס של בחירות כלליות, ובאחרות הם נבחרים על בסיס החלטה של ועדה מצומצמת מאד). שלושת האפיונים הראשונים מקובלים בימינו כהכרחיים, ונושא היחס שבין חירות לדיכוי מוצג ונטען בטעות כיחס שבין בחירות על בסיס דמוקרטי לבין בסיס בחירה דיקטטורי.

בכל אופן, אף אחד משלושת האפיונים הללו איננו הכרחי, לא דמוקרטיה (במובן המקובל היום של המלה) וגם לא דיקטטורה הינן בעלות צורת בחירה נכונות מבחינה מוסרית. מתוך הבנת טבעה של ממשלה של חברה חופשית, מוצעות תשובות שונות לחלוטין לארבע הבעיות שהועלו לעיל. חלק זה מראה כיצד ממשלה בעלת בסיס חוקי אובייקטיבי, המבוססת כלכלית על תשלומים מרצון, שמבנה המוסדי אינו היררכי, ושבה בחירות נערכות באופן המרשה לחוק השוק החופשי - החוק של היצע וביקוש - לפעול אפילו בהקשר של בחירות: כך שאנשי הממשל הטובים ביותר מושגים במחיר הנמוך ביותר; וזאת המהות של ממשלה צודקת ויעילה.

המבנה של החלק הנוכחי משקף את ארבעת השאלות העיקריות שנוסחו מעל, מכיוון שההצהרה לגבי הבסיס החוקי קודמת, באופן לוגי, לכל הנושאים האחרים, היא מטופלת בפרק 1. המבנה המוסדי של הממשלה, והציון המפורט של משרות הממשל השונות ויחסיהם ההדדיים, הינו הכותרת לפרק 2. פרק 3 מתרכז בבחירות. פרק 4 - בשיטת מימון הממשלה. פרקים 5 עד 8 מתיחסים בפירוט לכל אחת ממשרות הממשל המסוימות בחברה חופשית: תפקיד השופט, ראש המשטרה, מפקד הצבא ושר האוצר. כמובן, הזיהוי של תפקידים אלו כתפקידים הנדרשים היחידים, וההצרה על היחסים ההדדיים ביניהם היא מטרתו של פרק 2.

פרק 9 מסיק מן הניתוח של הפרקים הקודמים את טבע "החיים הפוליטיים" בחברה חופשית - ובעולם חופשי. מכיוון שהמטרה העיקרית של קיום חברתי, עבור אדם השומר על מהותו הרציונלית ע"י שימוש נכון ביכולתו לבחור הינה התמחות ומסחר של ערכים ומוצרים. למסחר באמצעות כוח, שהינו מהות הפוליטיקה במדינות הכפייתיות הנוכחיות, אין מקום בעולם רציונלי. הפירוט של משמעות עובדה זאת הינה המשימה הנכונה לפרק 9.

פרק 1: הבסיס החוקי של חברה חופשית

התפקיד הנכון של ממשלה בחברה חופשית הינו להגן על זכויות האדם של אזרחיה כנגד פגיעה בהן בכוח. הכלי העיקרי שלה בביצוע תפקיד זה הינו המונופול שלה על הכוח. מערכת העקרונות המנחה את פעולותיה, מגדירה את האירועים המסויימים שבהם על הממשלה לנקוט פעולה, ואת טבע הפעולות שאותן עליה לנקוט, היא המערכת המשפטית. בחברה חופשית, המערכת המשפטית מבוססת בפירוש על בסיס אובייקטיבי תבוני (רציונלי): על הניתוח המטפיסי של טבע האדם, על התנאים לקיום אנושי, ועל הבסיס הרציונלי של קיום היזון חוזר הדדי חברתי בין האנשים: ובפירוש, על האפשרות לרווח הדדי באמצעות התמחות, מסחר וצבירת ידע. מעבר לכך, היא מיישמת יסודות אלה על מנת לכסות את ההקשר המסויים שבו חייבת הממשלה לפעול, ומהקשר זה נובע האופי המסויים של פעולות הממשלה.

מטרתו של פרק זה היא להציג את המבנה של מערכת חוקית תוך תיאור חלק ממרכיביה. מרכיבים אחרים יטופלו בפרקים הבאים (מכיוון שהמערכת המשפטית מכסה את כל ההיבטים של פעולות הממשלה, ובכך מתייחסת לנושאים המגדירים את תפקיד הפרקים הבאים). בו בעת הוצגו כבר מרכיבים אחרים בחלק המקדים (המסד הפילוסופי של קיום חברה רציונלית והממשלה הנכונה).

1.המבנה של המערכת המשפטית.

המערכת המשפטית, אם עליה לספק את המסד לכל הפעולות של אנשי הממשל, חייבת לכלול את המרכיבים הבאים:

א. נביעה מטפיזית מזכויות האדם כתנאי האובייקטיבי ההכרחי לרציונליות של קיום אנושי בהקשר חברתי.

ב. הגדרה של התפקיד הנכון של ממשלה: הגנה על זכויות האדם.

ג. הגדרה של טבע וסוג הפעולות הפוגעות בזכויות האדם: ובפירוט הגדרה של פשע ושל עבירה.

ד. הגדרה של התנאים הנאותים לפעולת הממשלה בהקשר הפגיעה בזכויות אדם - בפירוט, של התנאים שהם ניתן לוודא כי גוף מסויים הפר את זכויות האדם. אלו ניתנים לביצוע ע"י חוקי העדויות בבית המשפט. חוקים אלו מנחים את אנשי הממשל המתאימים (השופט) בהגדרת החפות או האשמה של יישות מסוימת הנאשמת בפשע מסוים או בעבירה.

ה. הגדרת המטרות של פעולות אישי הממשל במקרה שבו הופרו זכויות האדם - כשמטרות אלו עוקבות אחר חוקי המדינה: למען הגנת זכויות האדם. מטרות אלו הינם עקרונות של הכרעה לגבי ענישה או הכרעה לגבי תגמול.

ו. הצהרה של האופי המסויים בו הממשלה פועלת על מנת להגן על זכויות אדם כנגד פשע. הצהרה זו מערבת את תפקידי אנשי הממשל המסויימים, ואת האחריות הנאותה שכלולה בכל תפקיד.

ז. הצהרה לגבי הבסיס הכלכלי של הממשלה - במונחים של סוגי התשלומים מרצון שהיא מקבלת עבור שירותיה.

ח. יישום מסויים של העקרונות התחוקתיים המוצגים תחת א-ז, ובפירוט:

1. מערכת (או כפי שייראה מאוחר יותר, מערכות) של חוקים פליליים.

2. מערכת של חוק אזרחי.

3. הצהרה לגבי תעריפי ממשלה.

4. הצהרה לגבי מדיניות הגנת המדינה.

בעת שהמסד התחוקתי של המערכת המשפטית נובע כולו מהנחות פילוסופיות, ומכך מכונן אחת ולתמיד ע"י חוקתה של המדינה החופשית, שהיא היסוד של עקרונות אלו.

הריכוז של עקרונות אלו, תחת סעיף ז, ניתן להתאמה ע"פ תהליך מסויים (אשר, כשלעצמו, הינו פרט בחוקה). בכל אופן, החוק האזרחי, כפי שגם יוכח בהמשך, נקבע לחלוטין ע"י יסודות החוקה, ובעקבות כך גם הוא אינו ניתן לשינוי.

2. פגיעה בזכויות האדם.

זכויות האדם הינן תנאי לקיום אנושי חברתי. הם כוללות את הזכות לחיים, רכוש וחירות. למעשה, כל שלושת הזכויות מבטאות היבטים של זכות יסודית אחת - הזכות לקיום.

זכויות אדם יכולות להיפגע בשני הקשרים אפשריים. באחד מההקשרים, הפוגע והקרבן אינם קשורים חוזית בשום אופן עניני לעבירה. הם עשויים להיות (וזה מקרה טיפוסי) זרים גמורים. בהקשרים אלו, פגיעה משמעה שהפוגע משתמש בכוח בכדי לנשל אדם מחייו (כלומר להרגו), להתקיף את אחדותו הפיסית (לתוקפו באלימות) או לגזול חלקים מרכושו (לגנוב ממנו או לשדוד אותו) או לאיים עליו, בכוח, שיבצע את פקודותיו (לשעבדו). פגיעות מסוג זה הינן פשעים. ומכך, פשע הינו פעולה המבוצעת ע"י אדם אחד שתוצאותיה משפיעות על אדם אחר, כאשר הפעולה אינה מתיחסת לשום יחסים חוזיים בין שני אנשים אלה, כאשר הפעולה מערבת הפרה של זכות האדם היסודית של האדם השני, וכאשר מבצע הפעולה מערב יזימת כוח נגד הקרבן. למעשה, בהתחשב בכך שאין יחסים חוזיים בין הפושע לקרבנו, הסעיף המאפיין פשע כהפרה של זכויות הקרבן הינו מקביל לסעיף המאפיין פשע כפעולה של יזימת כוח כנגד אדם אחר.

כל יזימת כוח כלפי אדם אחר מערבת הפרה של זכויותיו, והאמצעי היחיד להפרה של זכויותיו של אדם אחר היא יזימת הפעלת כוח נגדו. הראיתי כבר כי הטעות המוסרית של יזימת כוח משקפת את הטעות המטפיסית: בכוח יש להשתמש למען מטרות יצרניות - מכיוון שכוח, בהיותו מאפיין של פעולותיו הפיסיות של האדם, חייב להיות מודרך ע"י מטרה, שהיא הביטוי המלא של שכל האדם. השימוש בכוח שלא למטרה יצרנית אלא נגד אדם אחר מערבת הפרדה בין גוף לרוח - ומכך פירוק של האדם כישות מאוחדת.

יש הקשר נוסף, שבו זכויות האדם עלולות להפגע, וזהו ההקשר של יחסים חוזיים. חוזה הוא מערכת של מחוייבויות הדדיות, המתקבל בהסכמתם של שני צדדים למען המטרה של רווח לשניהם. כאשר צד א' סיפק את הסחורה אותה הבטיח להעביר בחוזה, הוא רכש בכך זכות רכוש על הסחורה שצד ב' הבטיח להעביר לו ע"י תשלום עבורה. זה המקרה לגבי רכושו של אדם, שהוא תוצרתו הישירה או שאותו קנה מאדם אחר. אך אם צד ב' אינו מספק את הסחורה אותה הבטיח, הוא מפר את זכות הרכוש של א'. האמצעי שבו הוא משתמש כדי לבצע הפרה זו אינו כוח אלא רמאות. הוא הבטיח הבטחה ולא קיימה. בעקבות כך, הוא גרם נזק לקיומו של הצד השני שסמך על דברתו. אדם יכול להרוויח מהחברה באמצעות מסחר, אך מסחר מניח מראש החלפה של רכוש על בסיס חוזי, ואם חוזים אינם מכובדים, המסחר הופך לבלתי אפשרי, והמסד העיקרי לרווחיות הקיום החברתי נהרס.

הטעות המוסרית של רמאות משקפת השחתה מטפיסית. רמאות מערבת אי-מילוי הבטחה. הבטחה הינה הצהרה על כוונה. עתה, כוונה שלא הוגשמה בפעולה הינה מפלצת מטפיסית ממש כמו פעולה שאינה מגשימה שום כוונה: היא מערבת הפרדה בין רוח (הכוונה המקורית) וגוף (הגשמת הכוונה בפעולה) ומכך פירוק מטפיסי.

מרמה, כמו הפעלת כוח, הינה הפרה של זכויות האדם. פעולה שבה אדם אחד מפר את הזכות של אחר בעריקתו מהתחייבות חוזית כלפיו, ע"י אמצעי מרמה, היא עבירה אזרחית. שוב, בהתחשב בקיום יחסים חוזיים, ההפרה של זכות ע"י נטישת מחוייבות חוזית וההפרה של זכות ע"י מרמה הינם אותו דבר ומשמעותו אחת.

בעקבות זאת, כל הפרת זכויות הינה עבירה אזרחית או פלילית (פשע). דבר זה נובע מהעובדה כי פעולתו של אדם אחד יכולה לפגוע בזכויותיו של אדם אחר ע"י שבירת מחוייבות חוזית או ללא תלות בקיום חוזה קודם כלשהו. הדרך היחידה לפגיעה בזכויות אדם היא ע"י יזימת הפעלת כוח פיסי נגדו או שימוש במרמה. התפקיד הנכון של ממשלה הוא, לפיכך, מניעת פשעים ועבירות והגנה כנגד תוצאותיהם.

3. עקרונות העדות.

אם על הממשלה להגן על זכויות האדם מפני פשעים ועבירות פליליות, היא חייבת להיות מסוגלת לזהות פשעים ועבירות כאלו בהקשר המסויים והמדוייק שבו הם מתרחשים. זיהוי פשעים, וזיהוי הפושעים האחראיים להם, הינו תנאי מוקדם לפעולה נכונה. שים לב כי פעולות הממשלה כרוכות בשימוש בכוח בתגובה. אם הממשלה תשתמש בכוח שלא כנגד צד אשם אלא כנגד אדם חף מפשע, אין היא מגינה על זכויות אדם מפני פשע אלא הופכת, בעצמה, לפושעת.

לפיכך, כל פעולות הממשלה חייבות להתבצע על בסיס הכרה רציונלית של איש הממשל האחראי המחליט אם יש לנקוט בפעולה, ואת סוג הפעולה הנדרשת. הכרה רציונלית כזאת תלויה ביכולתו להבטיח בודאות את עובדות המקרה באמצעות העדות הזמינה עבורו, ע"י יישום מערכת של עקרונות אפיסטמולוגיים לצורך עדות זאת.

אפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) הינה השיטה העוסקת בציון מדוייק של התנאים לרכישת ידע ואת האופנים להשיגו. השופט, פקיד הממשלה שתפקידו המיוחד הוא לקבוע מתי, היכן וכיצד תשתמש הממשלה במונופול הכוח שלה להגנת זכויות האדם, חייב לפיכך לבסס את החלטותיו על יישום נכון של אפיסטמולוגיה, באופן הרלוונטי לטיפול בעדות החוקית. באופן זה, עקרונות אפיסטמולוגיים הופכים עקרונות לעדויות ודאיות.

בהיות עקרונות אלה מקבילים של הנחות פילוסופיות, הם ממשיכים את החלק המתאים של החוקה, מרכיב ההמשך של הבסיס החוקי של חברה חופשית, מכיוון שהתפקיד של החוקה הינו לתרגם מסד פילוסופי מופשט לעקרונות הפעולה הנכונים של ממשלה.

העקרונות האפיסטמולוגיים הבאים מבססים מסד רציונלי לתהליך אימות העובדות של כל מקרה של פגיעה בזכויות:

א. חוק הסיבתיות: כל אירוע הינו פעולה של זהות כלשהי, מכך, בהתחשב בעדות הנוגעת להתרחשות אירוע מסויים, סיבתו, המהות האחראית להתרחשותו חייבת להיות מזוהה.

ב. עקרון האחריות: אם זהות היא הסיבה לאירוע כלשהו, היא אחראית לאירוע בתנאי שהפעולה שיצרה את האירוע היתה פעולה שנקבעה באופן חופשי, כלומר, היתה זאת פעולה שהזהות הפועלת הנדונה היתה חופשית לפעול או לא לפעול. מכך עולה שבמעקב אחר סיבת אירוע, התהליך צריך ויכול להתבצע רק כאשר מזוהה זהות בעלת אחריות: כלומר, זהות שיצרה פעולה שבסופו של דבר הביא לידי ביטוי את האירוע הנדון, כאשר הזהות הנדונה היא בעלת היכולת לבחור אם לפעול את הפעולה או לא.

ג. רק לאדם יכולה להיות אחריות חוקית רלוונטית (ענינית) לפעולות.

ד. חוק אי-הסתירה: סתירות אינן קיימות במציאות. מכך, אם הנחה מסויימת הנוגעת לאחריות סוכן מסויים לפעולה מסויימת מובילה לסתירה (משמע, הוא אינו יכול להסביר עובדות הקשורות לענין), עליה להידחות כבלתי-נכונה.

ה. ההנחה הבסיסית של הפיסיקה: כיוון שכל פעולה היא פיסית, וכיוון שכל זהות פועלת הינה מהות פיסית, עליה להיות ממוקמת בחלל ובזמן באופן ייחודי, אין זה אפשרי שאותה מהות תהיה בשני מקומות שונים באותו הזמן (הנחה זאת וחוק אי-הסתירה הינם הבסיס הרציונלי של מושג האליבי). מעבר לכך, לא ניתן להניח לגבי סוכן של פעולה כלשהו כי הוא יכול לפעול באופן הסותר את חוקי הטבע.

ו. ההנחות היסודיות של פסיכולוגיה רציונלית:

א. פעולותיו של אדם משקפות את הנחותיו היסודיות.

ב. חושי האדם הם הכלי באמצעותו הוא מסוגל לקלוט את העצמים במציאות.

המשתמע מהנחות אלו הוא, למשל, שאין להניח שאדם שחייו מעידים על בסיס-אתי יציב יבצע פשע. עם זאת, אם אדם מצליח להוכיח בבית-המשפט, באמצעות עדים, מסמכים וכל עובדה אחרת שהוא מסוגל להביא, כי הוא בעל מערכת של הנחות-יסוד פילוסופית רציונלית יציבה, הוכחה זאת מספיקה בכדי להבטיח כי אין הוא יכול לבצע פשע. (אלא בלא ידיעה, ומכך באופן שאינו מאפשר לו להיות אחראי לכך). אם, מצד שני, עדויות נסיבתיות מראות את אשמתו, מובטח שקיימת בכך סתירה עם ההנחה כי הוא אשם. הסתירה יכולה להפתר רק על ידי הנחות חלופיות (כגון הנחת ניסיון הפללתו).

ההנחה השניה מספקת, באופן מיוחד, את הבסיס הרציונלי לשימוש בעדויות. אכן, עד עלול לשקר - אך אז ההוכחה שהוא משקר כוללת גם את ההוכחה לשחיתות המוסרית המאפשרת לו לשקר. שאם לא כך יש לקבל את עדותו כאמיתית - מכיוון שעדותו היא תיאור של מה שהוא שמע או ראה, וחושי האדם הם הכלי לידע של האדם על העולם. (המקרה של אשליות תפיסה איננו רלוונטי כאן, כיוון שאלו הן תחבולות מלאכותיות, ברוב המקרים - תחבולות אלו רלוונטיות כמציינות כוונת הפללה).

עקרונות אלו אינם מקובלים במערכת החוק הקיימת שאיננה מבוססת על יסודות תבוניים (רציונליים) ברורים, ומכיוון שכך אינה מחזיקה בתפישה בהירה של טבע האדם. אכן, אחת הבעיות החוזרות ונשנות של הבלשים גיבורי הספרים היא איך להוכיח באמצעות עדות פיסית את חפותו של האדם שהם האמינו בקיומה באופן רציונלי מלכתחילה - באמצעות הידע על טבעו כאדם: כלומר, דרך ידיעת הנחות היסוד שלו. אולם היותם משוכנעים בנוגע לחפותו של האדם החשוד, איננה בעלת רלוונטיות משפטית בימינו, אפילו אם ניתן יהיה להוכיחה באופן מפורש. הסיבה לכך היא שהחוקים בימינו מכירים בפסיכולוגיה רק כבמדע של אי-רציונליות האדם, המספק בסיס למציאתו של אדם חף מפשע בשל אי-שפיות (שהיא, במערכת רציונלית, אבסורד בלתי-נתפש), ולא כמדע של רציונליות האדם. אולם, בחברה רציונלית, המבוססת על הזיהוי הפילוסופי של טבע האדם וטבע המציאות, פילוסופיה רציונלית הינה חלק ממסד הידע שעל בתי-המשפט לקבל כמובן מאליו, במידה שאינה פחותה מזאת שבה הם מקבלים את חוקי הפיסיקה.

השיטה של עקרונות אפיסטמולוגיים שנסקרה עד כה הינה הכלי ששופטים, כלומר נציגי הממשלה הרשמיים שתפקידם לוודא את האחריות לפשעים ועבירות ולקבוע את פעולת הממשלה בהתייחס לנושא, תוך אינטגרציה של עובדות המקרה והגעה לפסק-דין.

הטבע המסויים של פסקי-דין (verdict), והיחס ביניהם לעונש (sentence) הנקבע על ידי השופט, יטופל בפרק בנושא בתי-המשפט.