ביקורת על אובייקטיביזם מאת משה קרוי- חלק א '

משה קרוי המנוח היה לפני כ-30 שנה אחד מתלמידיה המפורסמים ביותר של הפילוסופית איין ראנד. ברם, לאחר שהוציא ספר בשם "חיים על פי השכל" בו הציג באהדה את משנתה, כתב קרוי חיבור אקדמי בשם "ביקורת על אובייקטיביזם", בו הציג כלשונו, הערכה קצרה ומפורטת של הפילוסופיה של ראנד: "להכיר בהישגיה, ולהצביע על כישלונותיה העמוקים". חלק א' להלן מציג את מטרת חיבור, ועוסק בחלקו הראשון בקשר בין הנפש לגוף

הקשר הדברים ומטרת המאמר

התיאוריה הליברטריאנית היא תיאוריה פוליטית כלכלית המבוססת על זיהויו של עקרון אתי יסודי: עקרון אי הפרת זכויות היחיד. אולם, ביסוסו ככזה, גורם להיותו בלתי שלם. ההגנה הרציונלית על עקרון ליברטריאני יסודי זה מצריכה מעבר לעקרונות פילוסופיים יסודיים יותר: לתיאוריה על טבעו של הקיום (מטאפיסיקה), ועל טבעה (ואמצעיה) של ידיעת האדם את המציאות (אפיסטמולוגיה). רוב רובם של ההוגים הליברטריאנים התרכזו בשכלולה המדויק של הפילוסופיה הפוליטית כלכלית, בעזבם את מלאכת ניסוח חלקי הפילוסופיה האחרים (שחלקם קודמים) לאחרים.

כולם, חוץ מיוצאת מן הכלל אחת: איין ראנד.

בספריה העלילתיים ובעבודותיה הפילוסופיות, איין ראנד ניסתה להציג השקפה מאוחדת, עקבית ושלמה על האדם והמציאות שמסיקה את עיקרון זכויות היחיד כמסקנה הכרחית. כידוע, הפילוסופיה שלה נקראה על ידה בשם "אובייקטיביזם", מסיבות שידונו בהמשך.

למרבה הצער, התגובה לעבודתה של ראנד הייתה אחת משתי תגובות קיצוניות: 1) דחייה טוטאלית, לעגנית ע"י פילוסופים מהממסד האקדמי, או, 2) מחויבות עמוקה וטוטאלית ע"י אלו ש"המירו" עצמם לפילוסופיה שלה. כתוצאה מכך, אף לא אחד ממבקריה הצליח לזהות את הסתירות האמיתיות, העמוקות ביותר, אך המוסתרות היטב, בפילוסופיה שלה.

מבקריה הרבים, הן דרך מאמרים פופולאריים במגאזינים או ספרים, או אפילו בצורת פרסומים אקדמיים, חשפו לא יותר מאשר את חוסר הבנתו של המבקר עצמו. כתוצאה מכך, חסידיה של ראנד הגיעו מבחינה פסיכולוגית למסקנה שכל מבקר באשר הוא של ראנד, מבקרה כיון שאינו מבין אותה, דבר שיוחס על ידם, על פי המלל הראנדיניסטי, לכשל מוסרי: "כשלון להכיר בעובדות המציאות". "להבין את ראנד זה לקבל אותה", היא הגישה המשתמעת אצל רבים מאד מחסידיה של ראנד.

מטרתו של המאמר הנוכחי הוא לפצות על החסר בהערכה וביקורת רציונלית. מטרתו היא להראות שלמרות שראנד אכן גילתה כמה תגליות פילוסופיות חשובות ומהפכניות (כגון ההתאמה של שכל האדם לידיעת המציאות, היחס בין ערכי היחיד ושרידות כקנה מידה להערכתם, ועוד), היא נכשלה בהשגת מטרתה השלמה, ולא הגיעה לתיאור אמיתי מוחלט, שלם, עקבי וכולל של טבע היקום והאדם. אלא, כפי שנראה, המערכת הפילוסופית שלה אינה עקבית באופן יסודי, והסתירות שבה אינן מתגלות או נפתרות בקלות. אובייקטיביזם, כמערכת שלמה, אינו יכול להתקבל ע"י אדם החושב (חשיבה) רציונלית, ואשר משתמש ביסודות האפיסטמולוגיים של האובייקטיביזם עצמו (במפורש- עקרון אי הסתירה).

מאידך, אין מטרתו של מאמר זה לטעון כי הפילוסופיה של ראנד היא מוצר משני וחסר ערך. פילוסופיה זו היא ללא ספק פילוסופיה חשובה לפי כל קנה מידה היסטורי-פילוסופי שהוא: היא מקיפה מאד, ברורה (או משתקפת ככזו), עקבית (במובן זה שאפילו סתירותיה הן בעלי זיקה לוגית פנימית), מציאותית ביותר, ושופכת אור על רעיונות חשובים רבים הארוגים בה.

אלא, מטרתי היא להציע הערכה קצרה ומפורטת של הפילוסופיה של ראנד: להכיר בהישגיה, ולהצביע על כישלונותיה העמוקים. ראנד בהחלט עשתה משהו חשוב ביותר: היא ניסתה את כוחה ביצירת מערכת כוללת המשמשת כבסיס לתפישה הליברטריאנית, אינדיבידואלית של הקיום. כישלונה של ראנד אינו תוצאה של אי כשירות, אלא תוצאתה של גודלה וקושיה הרב של המשימה. הנקודות בם נכשלה מצביעות על נקודות בעייתיות מטאפיסיות, שאליהם חייב להיות מודע כל פילוסוף של אינדיבידואליזם.

בנוסף, הערכה רציונלית של המטאפיסיקה והאפיסטמולוגיה של ראנד (הפילוסופיה העיקרית שלה), היא בעלת חשיבות להוגה הליברטריאני המתמקד בעיקר בנושאים פוליטיים וכלכליים. לא זו בלבד שההצדקה המוחלטת של הליברטריאניזם תלויה בכך, אלא, כפי שהצבעתי במאמר קודם, הפרשנות של הדוקטרינה הליברטריאנית כולה וישומה הקונקרטי הם העומדים למבחן. וביתר פירוט: אם הפילוסופיה של ראנד נכונה, אזי הישום הנכון של ליברטריאניזם בחברה האנושית הוא במדינה מינימלית. ואם, מצד שני, היא טעתה בדברים הספציפיים שעליהם אצביע להלן, אזי הישום הנכון של ליברטריאניזם הוא אנארכו-קאפיטליזם (אנרכו-קפיטליזם היא פילוסופיה פוליטית אינדיבידואליסטית שמאמינה בקפיטליזם ללא-מדינה וקוראת לסיפוקם של כל המוצרים והשירותים - כולל אכיפת החוק, השפיטה וההגנה- באמצעות השוק החפשי –וויקיפדיה).

יהיה זה חסר תכלית, כפי שהצבעתי במאמרי הקודם לנסות ולשכנע אובייקטיביסטים בנכונותו של אנארכו-קפיטליזם על בסיס טיעונים אתיים-פוליטים וכלכליים, תוך קבלת הנחותיהם המטאפיסיות והאפיסטמולוגיות. אם תקבל הנחות אלו, אזי תצטרך לקבל את שאר עמדותיהם, שכן הפילוסופיה של ראנד עקבית מאד, אך עם סתירות, וחלקיה השונים קשורים זה לזה בשרשראות לוגיות- דידקטיות.

לכן, הדרך היחידה הראויה ליישב את הנושא השנוי ביותר במחלוקת בליברטריאניזם, נושא ה"ממשלה המוגבלת מול האנארכו-קפיטליזם", היא על ידי הערכה מפורטת של הנחות היסוד במטאפיסיות והאפיסטמולוגיות של שניהם. כך, המאמר הנוכחי רלבנטי לחשיבה הליברטריאנית בפוליטיקה וכלכלה, הגם שבקושי נוגע בנושאים אלו.

פרק 1: תודעה וחומר

(הערת המתרגם: מפאת אורכו היחסי בהקשר אינטרנטי, יפורסם פרק זה, כמו גם החיבור כולו במספר חלקים)

הסתירה הפנימית הבסיסית ביותר באובייקטיביזם נמצאת בתיאוריית האדם האובייקטיביסטית. בהקשר זה, ראנד דוחה את תפישת הדואליזם ("שניות") הקלאסית של פיצול בין גוף לנפש, ומציגה במקומה את תיאורית "שני ההיבטים" או (בשם אחר) תיאורית "שתי התכונות"[1] (double aspect and double attribute theory). תיאוריה זו מוצגת בהקשר של תפישה מטאפיסית חומרנית-מותנית (דטרמיניסטית), אך המנסה באותו זמן, להציע דוקטרינת "בחירה חופשית" בעלת טבע מסוים.

תוך סקירה וניתוח של תיאוריה זו אגן על הטענות הבאות:

1. ביקורתה של ראנד על הפיצול בין גוף לנפש אינה רלוונטית ומוטעה
2. תיאורית "שתי התכונות" של ראנד אינה עקבית ולכן עליה להידחות

פועל יוצא מטענותיי הוא ששתי האפשרויות הבסיסיות (לתיאוריה על האדם), הן באופן עקבי, או, 1) תפישה קרטיזנית (תפישה המבוססת על הפילוסופיה של דאקרט-אי"ל), דואליסטית, של פיצול בין גוף לנפש, או, 2) לחלופין תפישה המבוססת כולה על תפישה חמרנית-ביהביוריסטית של האדם. במאמר נפרד אנסה להראות מדוע האפשרות השניה אינה עקבית. אך מטרת הדיון הנוכחי היא אך לדחות את התיאוריה של ראנד, ולא להציע פיתרון פילוסופי חדש.

חלק א': התקפתה של ראנד על תפישת הפיצול בין גוף לנפש

"הם חתכו את האדם לשנים, ושלחו את החלק האחד ללחום בשני. הם לימוד אותו שגופו ותודעתו הם שני אויבים המעורבים בסכסוך קטלני, שני שונאים בעלי טבע נוגד, דרישות סותרות, צרכים לא מותאמים, שלטפח אחד משמעו לפצוע את האחר, ושנשמתו שייכת לישות על-טבעית אך גופו הוא ככלא אכזר הכולאו בחיבור לעולם..... הם לימדו את האדם שהוא "לא יוצלח" חסר תקווה העשוי משני יסודות, ששניהם סמלים של מות. גוף ללא נשמה הוא גויה. נשמה ללא רוח היא רוח רפאים. כזו היא דמותו של טבע האדם: שדה הקרב למאבק בין גוויה לרוח רפאים". (ראנד, מרד הנפילים, 957)

זהו כל טיעונה של ראנד, (או יותר נכון "טיעונה") נגד התיאוריה הדוגלת בדואליזם (שניות) של גוף ונפש באדם. ומכיוון שאין פה טיעון אמיתי אלא רק גידופים, יהיה זה חסר טעם לחפש אחר הפרכת טענות ראנד במקרה זה. אך ההצהרות בפסקאות המצוטטות, כוללות בתוכן את ההטעיות הבאות:

1. ראנד מזהה את תיאורית ה"פיצול" בין גוף ונפש עם תיאורית ה"טינה ההדדית" בין גוף ונפש[2]: .(soul body dichotomy theory vs. soul body enmity theory) אכן, התיאוריה השנייה הגיונית רק אם אתה מקבל את הראשונה. רק אם גוף ונפש הם ישויות נפרדות, אזי יכולה שאלת התאמתם או טינתם לעלות. אך אין זה אומר ששתי התיאוריות זהות. בהחלט אפשרי לקבל את תיאורית פיצול הגוף והנפש כאשר הטענה היא שהנפש היא הנהג, והגוף הוא המכונית.
   
   תהיה זו גרסא מודרנית למשלו של אפלטון. וכשם שלעולם אין נהג המתבלבל בינו לבין מכוניתו, ספק רב אם נהגים רבים רואים עצמם כאויבים של מכוניותיהם: ואם שקלו זאת, בודאי היו מוכרים את המכונית. רק נהגים גרועים ביותר, או כאלו הנוהגים במכוניות גרועות ביותר, יכולים להיות עוינים למכוניותיהם, אך זהו היוצא מן הכלל ולא הכלל.
   
   אכן, גם הנצרות והפלטוניזם אימצו את שתי התיאוריות: את תיאורית השניות, והטינה ההדדית. אך אין אלו שתי המסגרות הפילוסופיות היחידות המבוססות על תיאורית ההפרדה בין גוף לנפש, ובשום אופן אין הם קשורות בהכרח. לזהותם יחדיו, משמעו בפשטות לחשוף חסרון בכושר הניתוח.
2. ראנד מניחה שתפישת הפיצול בין גוף ונפש רומזת, או מניחה בהכרח תפישת עולם כפול: עולם "טבעי", ועולם "על טבעי". מטאפיסית, (ראנד) היא אשת "עולם אחד". אך אפילו מבלי לטעון כנגד תפישת "העולם האחד" שלה, חשוב שוב להיווכח שראנד בילבלה בין שתי דוקטרינות נפרדות, או ניתנות להפרדה. המחזיק בתפישת השניות יכול בקלות להניח קיומו של יקום אחד שבו שוכנות ופועלות הישויות הרוחניות והחומריות, ושהנפש, כשנפרדת סופית מהגוף בו שכנה (הניתוח הדואלי של מיתה), עוברת לגוף אחר.
   
   ואכן מזווית היסטורית בלבד, תיאורית גילגול הנשמות קשורה בתפישת השניות זמן רב יותר, ועל פני אזורים תרבותיים רבים יותר מאשר תיאורית "ארץ-גן עדן" שהיא (לתפישתו- אי"ל) המצאה נוצרית מאוחרת. זה לא שאני מתכוון לסטות לדיון ארוך ומלומד על מסורות פילוסופיות. ברצוני אך להדגיש אפשרות מטאפיסית שממנה מתעלמת ראנד: האפשרות להחזיק בתפישה דואליסטית על האדם ולדחות את תיאורית שתי העולמות. ראנד מניחה שזה בלתי אפשרי, והיא, בפשטות, טועה.
3. ראנד מניחה שדואליזם מתייחס ל"מוות" כמצבו הטבעי של האדם. זהו למעשה עיוות חשיבות התפישה הדואליסטית. רוב המסורות הדואליסטיות (כמעט כולן), מניחות כי הנפש אינה ניתנת להעלמה (נצחית[3]) והינה מה שמניע (מחיה) את הגוף. הנפש היא מקור החיים והמודעות. הפרדתה מהגוף אין משמעה מותו של האדם, אלא מותו של הגוף בלבד (על פי תיאוריות אלה- אי"ל). יתירה מזאת, התפישה שהיחיד, כשחי, יכול לצאת מגופו ולשלוט בו בשלט רחוק, הינה חלק הכרחי מאותם מסורות אוריינטליות אותם שנאה ראנד בתוקף כה רב. בהקשר הנוכחי, איני מתכוון לטעון שתפישה זו אמיתית או שקרית. כוונתי למשוך את תשומת לב הקורא לעובדה שראנד פירשה שלא כהלכה את תיאורית הפיצול גוף-נפש, כדי להפכה למטרה נוחה להתקפה נמרצת.
   
   תיאורית הפיצול גוף-נפש מאפשרת יחס הרמוני בין הגוף לנפש כאשר הנפש שולטת בגוף מבחוץ. ראנד מרמזת שבמסגרת הדואליסטית הנפש יכולה לצאת מחוץ לגוף, רק במוות. שוב, זה נכון רק בנצרות.

לסכום הנקודות הנ"ל, ראנד מבלבלת בין שתי העמדות הבאות:

1. בין התפישה האחת:- שהאדם הוא יצור מורכב מ- נהג-נפש, ומכונית-גוף

2. לבין התפישה השניה:

a. האדם הוא שילוב של גוף ונפש

b. הנפש שייכת לגן עדן ורוצה לשוב לשם, והגוף חפץ ב"ארציות"

c. לנפש יש רצונות וצרכים הפוכים מאשר לגוף, ולכן, הפרדתם האולטימטיבית והבלתי ניתנת לשינוי היא מצבו האידיאלי של האדם

שתי הנקודות, 1 ו 2 , קשורות היסטורית לנצרות. אין ביניהן קשר לוגי (מלבד לעובדה שנקודה 2 מכילה חלק מנקודה 1). ראנד מתקיפה את נקודה 2 (על כל סעיפיה), במספיק צדק, ומניחה בכך שנפטרה גם מנקודה 1.

למעשה, בלבולה של ראנד אינו יכול להיתפס כתמים. שני הציטוטים הבאים מצביעים בצורה חזקה על כך שראנד הייתה מודעת לאפשרות קיומה של תיאוריה דואלית על האדם שאין לה דבר עם נקודה 2, ושמיישמת את נקודה 1, בצורה עקבית ומושלמת עם הצגתה הספרותית את ה"אדם כפי שיכול וצריך להיות".

"חזונו, כוחו, ואומץ ליבו בא מרוחו שלו. אולם, רוחו של האדם היא עצמו. היא הישות המהווה את תודעתו. להרגיש, לחשוב, לשפוט ולפעול הן פעולות של האגו. היוצרים לא היו חסרי תודעה עצמית. זהו כל סודה של עצמתם: יעילות עצמאית, בעלת מוטיבציה פנימית, המונעת מתוך עצמה. סיבה ראשונית, פרץ של אנרגיה, כח חיים, מניע ראשוני..." (ראנד, "לאינטלקטואל החדש" ע"מ 78).

לא ראיתי הצהרה טובה יותר של התיאוריה הדואלית שאינה מרמזת למשמעות של "אנטי חיים". הצהרה זו נהיית שלמה על ידי ההצהרה הבאה (שראנד, באופן מסקרן רואה כסותרת את הדואליזם וכתומכת בתיאורית "שתי התכונות" הרשמית שלה): "הם חיים היא חשבה, מכיוון שהם הצורה הפיזית של פעולת כח החיים של השכל, שיכול היה לתפוש את שלמותה של מורכבות זו, להציב לה מטרה, ולתת לה צורה... הם חיים, היא חשבה, אך נשמתם מפעילה אותם בשלט רחוק... כחו של שכל חי, כוחם של מחשבה, בחירה, ותכלית (ראנד, "מרד הנפילים" ע"מ 234-235 באנגלית).

כך, "אחדות הפעולה והתכלית", אשר כפי שנראה אחר כך, מהווה את התמיכה העיקרית לתיאוריית "שתי התכונות" של ראנד, מתאימה למעשה לתיאוריה דואלית של קשר בשלט רחוק (בין גוף ונפש –אי"ל). מדוע לא המשיכה ראנד בעקבות פסקאות אלה? מדוע דחתה בתקיפות כה רבה את הדואליות ובחרה בתיאוריית "שתי התכונות"? התשובה לשאלות אלה תעשה ברורה להלן.

הבחן שעד לנקודה זו, עדיין לא הנחתי את הבסיס לטענה שישנן סתירות בתיאורית ראנד על האדם. כל מה שעשיתי עד כה היה להראות שהתקפתה על תיאוריה נוגדת מבוססת על בלבולים גסים, ועל טעויות היסטוריות ומושגיות, שיתכן ואינן תמימות, מבחינה זו שנראה כי ראנד הסופרת מודעת למציאותן של אפשרויות מטפיסיות רחבות יותר של התיאוריה הדואלית, בעוד שראנד הפילוסופית מעמידה פנים שאינם קיימות ("התעלמות מהמציאות", אם נשתמש במונח ראנדיסטי).

החלק הבא של פרק זה יעסוק בתיאורית שתי התכונות (או שני ההבטים) ובתיאורית ראשוניות המציאות של ראנד.