אין סתירות במציאות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 811
אין סתירות במציאות
על מלחמה פילוסופית ראויה
עימות – בניגוד לניתוק - הוא מעיקרי המאבק המתאים לשיטה פילוסופית ראוייה לשמה.
זוהי עובדה מטפיסית ברוחה, שאין להתכחש לה או להתחמק ממנה, ששיטה פילוסופית טוענת לכך שהאמת שלה היא זו השולטת במציאות. עובדה זו איננה פתוחה לדיון פילוסופי ולמעשה היא, כשלעצמה, מהווה הכחשה של הרעיון הפוסט-מודרניסטי ש"כל אחד והאמת שלו"; גם אם עשוי אדם להחזיק ברעיון הפוסט-מודרניסטי ובתוקף זה לראות את עמדתו הרעיונית הפרטית כמציגה אפשרות של אמת אחת מתוך שלל אפשרויות של אמת, מהווה עמדתו זו חלק מהגישה הפילוסופית שבה הוא מחזיק – וההגיון של דבר זה משמעו בהכרח שלילה של עמדות אחרות, שונות או מנוגדות, על יסוד ההנחה שאין סתירות במציאות.
פעם, מספרת בזכרונותיה אין ראנד, הפילוסופית האנטי-קומוניסטית, השכירו היא ובעלה חדר בדירתם לצעיר, שהסתבר כקומוניסט. הדרך שבה אין ראנד התייחסה לענין היתה ברוח חדוות המלחמה האינטלקטואלית: "תוך שנה כבר לא תהיה קומוניסט" אמרה לו - וכך אכן היה.
בכך ביטאה ראנד את לוז הגישה הרציונלית בפוליטיקה של גישה פילוסופית ראוייה: את הנכונות לעימות רעיוני עם כל מאתגר שמופיע בשדה הקרב הרעיוני. בנוסף לכך, מצורפת לגישה זו גם אמירה פסיכולוגית; אם היתה ראנד "ברוגז" עם הקומוניסט הצעיר, או אם לא היתה משכירה לו את דירתה, היה הדבר מהווה גם הודאה בחוסר בטחון עצמי מצדה של אין ראנד בעמדתה, ובכך שהיא איננה בעלת בטחון גדול מספיק בתפישתה הרעיונית, עד כדי שתוכל להתמודד עם הרעיון הקומוניסטי. למותר לציין, בהקשר זה, שמבחינה פוליטית הקומוניזם מתאפיין בחיסולם הפיזי של מתנגדיו, מה שהוא ההיפך מעימות רעיוני.
זה צריך להיות ברור שגישה פילוסופית ראויה לשמה שוללת בתוקף את הלגיטימציה של הנסיגה לעמדת אלימות, כמו זו שלתוכן מתכנסות אידיאולוגיות מסויימות, המאיימות לחסל פיזית את מתנגדיהן; חיסול פיזי מסוג זה מוציא את העמדה ממעמד של עמדה רעיונית-אינטלקטואלית ואיננו מאפשר לקחתה בחשבון ברצינות מבחינה פילוסופית.
עם זאת, גישת החיסול יכולה להמשיך להתקיים ברמה הרוחנית, בה היא באה לידי ביטוי בהתחמקות מהתמודדות, שמשמעותה הפילוסופית-אינטלקטואלית זהה: הצהרה על אי צדק עצמי. זהו המצב לגבי האידיאולוגיה השלטת היום בממסד האובייקטיביסטי, ובראשו מוסד אין ראנד. המפעילים ממסד זה ו/או המנהלים אותו אינם מוצאים לנכון להתמודד באופן ישיר, באמצעות הפילוסופיה של ראנד, עם נושאים או סוגיות העולים מן התרבות בכלל ואף מחוגי תלמידי הפילוסופיה עצמה (*). נראה כי תלמידי אובייקטיביזם לא מבינים את תפישת העימות של ראנד, אשר איננה מבטלת או מוציאה אל מחוץ למציאות רעיון מתנגד אלא מתמודדת עימו. העימות הרעיוני הוא דרך הפעולה הבלעדית של גישה הטוענת לאמת.
(*) בעשור האחרון הצטברו עובדות המצביעות על כך שמוסד אין ראנד, המייצג את הפילוסופיה של אין ראנד, ואשר קיומו החמרי מבוסס על תרומות המתקבלות מתלמידי ותומכי אין ראנד, מתחמק מעימות פילוסופי בנושאים עקרוניים מסויימים על ידי ניתוק הקשר בינו לבין תלמידי הפילוסופיה של אין ראנד. אם נכון הדבר, הוא פועל נגד הענין (האינטרס) של פילוסופיה זו, על כל ההשלכות המוסריות של הנושא.
התמיכה בתפישת העימות איננה רק המלצה על יעילות טקטית אלא ענין עקרוני: פילוסופיה איננה טקטיקה אלא איסטרטגיה. יותר מזה – היא האיסטרטגיה המכסימלית שיכולה להתקיים במציאות, שכן הפילוסופיה טוענת לאמת מוחלטת, לכך שמה שהיא גורסת מתאר את המציאות כפי שהיא, באשר היא – וללא יוצא מן הכלל - את כל-כולה!
כפי שיש רק פתרון אפשרי אחד לנוסחה מתימטית, כך הדבר גם לגבי שיטה פילוסופית נתונה; ככזו הטוענת לאמת היא איננה מתירה קיום של אפשרויות אחרות. הפילוסופיה משמעה השקפה רעיונית – תיאוריה הרואה את עצמה כאמת מוחלטת – ובכך כלול הרעיון שהוא נכון לגבי המציאות כולה ואיננו מרשה את קיומו של רעיון מנוגד לו, מה שבא לידי ביטוי גם בעקרון שהוא מתוך לבה של הפילוסופיה של אין ראנד: אין סתירות במציאות.
לא רק שאין במציאות סתירות, ולפיכך לא יכולות להתקיים בה שתי תיאוריות פילוסופיות כוללות מנוגדות, אלא שפילוסופיה מסויימת היא, בהגדרה וגם בשאיפה, מונופול על האמת במציאות. בהקשר זה יש לציין כי כל פילוסופיה המכבדת את עצמה רואה את עצמה, באופן יסודי, כמונופול על האמת; ברוח זו היא שואפת להגיע למצב של מימוש הפוטנציאל המונופוליסטי הזה ולשליטה מונופוליסטית בתחום האמת. לצורך זה מחוייבת שיטה פילוסופית מבחינה מוסרית במלחמת-מגע עם כל מתנגד רעיוני. במלחמה זו שומה עליה להוכיח את נכונות עמדותיה בכל הקשר שבו עולה לעומתה התנגדות (לגיטימית).
הסטורית, מעוכבת ההתפתחות האנושית בשל טקטיקה של השהייה הנקוטה בידי גישות רעיוניות כמו הנצרות או האיסלם, אשר מחד מפעילות כפיה ואלימות כדי להפיץ את רעיונותיהן ומאידך אינן נוקטות בקו של עימות פילוסופי הוגן, אשר יאפשר התמודדות שכלתנית, כפי שמתבקש מטבעה של הפילוסופיה. למעשה, וכפי שמצינו לעיל, גישות אלה מעידות על עצמן ככושלות פילוסופית בתוקף הטקטיקה הזו. לכן, אם במובן מסויים, הפילוסופיה של אין ראנד נמצאת היום במצב דומה, שבו היא נמנעת מהתמודדות מקיפה עם חלק מהסוגיות הבעייתיות העולות אף מתוך תלמידיה שלה, שומה על המחזיקים בה להתנגד לכך מבחינה מוסרית. כאמור לאורך כל מאמר זה, גישה מתחמקת זו איננה ראוייה גם מבחינה מוסרית. פוליטית, יש בכך משום החלשת העמדה של שיטה זו כלפי חוץ, באשר הימנעות מעימות משדרת חולשה, והן מבחינת ההשהייה, שמטבעה מכניסה את העימות העקרוני למסגרת סטטית שאיננה מאפשרת את ראיית הפתרון שקיים בפילוסופיה זו מלכתחילה, בתוקף הצהרתה על כך שאין סתירות במציאות.
ברור כי מבחינתה של מייסדת השיטה, אין ראנד, מתאימה זו להתמודדות עם כל שאלה, סוגיה או בעיה שיוצבו בפניה בעתיד. לפיכך יש במדיניות ההתנתקות או ההתחמקות מעימות, הננקטת היום בידי מוסד האמור לייצג פילוסופיה זו, משום שירות דוב. אם אין הפילוסופיה של אין ראנד – או, ליתר דיוק, אלה המייצגים אותה היום - מסוגלת להתמודדות כזו, עליהם לפנות את מקומם בהנהלתה ובניהול עניניה בתרבות זמננו. בחייה, היה היושר האינטלקטואלי של ראנד מביא אותה לויתור רעיוני לצד המתנגד לה אם לא היתה מסוגלת להעמיד לו התנגדות ממשית מבחינה פילוסופית ולסתור אותו. הקפאתו של עימות כזה על ידי הימנעות מעימות ישיר עימו כמוהו כהצהרה שקיימות סתירות במציאות.
בהקשר זה, יש משום אי מוסריות ובגידה במצב שבו נמנע הממסד המצהיר על עצמו כמשמר את ערכיה של הפילוסופיה של אין ראנד מלהתעמת בצורה ענינית עם שאלות המציגות לה אתגרים רעיוניים. דבר זה נכון במיוחד אם אין שום יסוד עובדתי להניח שיש לחשוד בגורמים המאתגרים אותו שהם עושים זאת מתוך מגמה לא מוסרית כלשהי.