אי אלימות - האידיאל והפוליטיקה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 916

 

אי אלימות – האידיאל והפוליטיקה

 

האידיאל הפוליטי שלנו הוא יחסי אנוש נטולי אלימות.

אי אלימות חייבת להיות חלק מהפתרון הסופי. או, יותר מדוייק, הפתרון האמיתי של בעיות בין בני אדם אסור שיהיה אלים; אך בדיוק מכיוון שהאלימות היא הבעיה, אינך יכול לפתור את הבעיה באמצעות הבעיה.

וזו הבעיה עם כל תנועות השלום למיניהן, המאפשרות, בפועל, מידה עצומה של אלימות כחלק מדרכן.

מלחמה כנגד המדינה העריצה, למשל, צריכה להיעשות בצורה לא אלימה, כלומר בצורה של הידברות, במאבק אינטלקטואלי, רעיוני.

האלימות היא מחלתה של חברה שיחידיה חונכו לאלימות; תופעת האלימות, התופעה החמורה ביותר בחברה, מבוססת על בורות לגבי ההבחנה המדעית המדוייקת בין הפעלת כוח לבין אלימות.

בורות, כפי שאמרו חכמים, היא היסוד לכל מכאובינו. דבר זה נכון במיוחד לגבי נגע האלימות, שכן רבים הם המפעילים כוח – אך מספרם אינו שווה למספר בני האדם האלימים. הסיבה לכך היא פשוטה: אדם שמתגונן אינו אדם אלים ופעולת התגוננות – אפילו אם היא התקפתית, איננה פעולה אלימה אלא כזו שנוגדת את האלימות ולעתים קרובות היחידה היכולה לחסל את האלימות.

שכן האלימות מופצת על ידי תנועות לוחמניות המכסות עצמן במסווה של שאיפה לאי אלימות וקוראות לעצמן תנועות של אי אלימות, תנועות של שלום או תנועות של התגוננות לא אלימה.

אלימות איננה הפעלת כוח – כפי שלא כל הפעלת כוח היא "כוחניות". אלימות היא יזמה להפעלת כוח בניגוד לזכויות האדם – והמושג העקרוני ביותר בהגדרה הוא "יזמה", שכן, כאמור, זה שמתגונן בפני אלימות ואינו זה שיוזם אותה איננו אלים, אפילו אם הוא פועל בכוח. בד"כ גם אין לו יותר מדי אפשרויות נוספות לבחור מהן.

ההבדל בין אלימות להתגוננות מוגדר על ידי השאלה מי פתח במעשה המלחמה – שהוא האלים היחידי מבין השניים. עם זאת, סוברים רבים בחברתנו כי האלימות של המצב הנוכחי היא דוקא פעולתם של המתגוננים ואלה שפותחים בה אינם אלימים. דבר זה נובע מכך שהחברה של היום אלימה במבנה היסודי שלה – וככזו היא מחזיקה באפשרות להתנות את יכולת השיפוט של בני האדם שבתוכה על ידי קביעת יכולתם התודעתית ותכניה גם יחד:

בכך שהיא מהווה מסגרת כפייתית מלכתחילה, שולטת ממשלתה של חברתנו במערכות החינוך, התקשורת והעברת המידע באופן מלא. אלה קיבעו במשך חמישים שנות השליטה המטריאליסטית-סוציאליסטית-בולשביקית ערכים אלה בתודעת הציבור וזה, קרבנם, נמצא היום במצב שבו הוא אינו מסוגל להבחין, אפיסטמולוגית, בין מתקיף למתגונן. הסיבה הישירה לכך היא חוסר יכולתו לשפוט אל מעבר לרגע הנתון, המיידי, חוסר יכולתו לזכור כמות גדולה של מידע – מה הוביל למה – ולכן מי פותח באלימות, איך היא מתבצעת - ומתוך מי אלים ומי איננו כזה. כמו ילד, בור או פרא, ניצב היום האזרח הממוצע של מדינתנו במצב שבו עליו לשפוט בין מחזיקי פרחים למחזיקי רובים – ובודאי שבהקשר של תודעה מרוסקת וחסרת-אונים אין הוא מבחין בכך שהרובים חסרי תחמושת והפרחים הם הרעילים! וכך הוא סובר שהמחזיקים בפרחים – אלה הנוהגים לשיר "פרחים בקנה" הם האלימים שבתמונה.

מסגרת חברתית כפייתית – כמו חברה שבה אין זכויות האדם מוגנות באופן מעוגן בחוקה – איננה אלא אלימות ממוסדת, המסווה את עצמה בניירת משרדית: כל המדינות המודרניות אינן אלא כנופיות גדולות ומאורגנות בתאים של פשיעה מבודדת, שחלק נכבד מהמאיישים אותם חוטא מדי יום בפגיעה בזכויות האדם של האזרחים היחידים הכלולים בן מבלי לחשוב או לדעת על כך.

שני ההבדלים העקרוניים היחידים בין מדינות העריצות הגסות מן הסגנון העתיק לבין החדשות הם המידה שבה מודעים אזרחיהן לנעשה בתוכן ומידת הגסות הפיסית המופעלת על היחיד הסרבן – אך בכל קצה של טווח האפשרויות מוצא עצמו האזרח שאינו בשלטון נפגע על ידי אלימות, כלומר נתון למרותם של חוקים הפוגעים בזכויות האדם שלו.

בחברתנו צורות רבות של אלימות אשר אינן נתפשות ככאלה – כמו, למשל, הנזקים העצומים והחמורים אשר נגרמים על ידי שביתות; כשגורם חברתי מסויים נתפש כלגיטימי – עובדים, סטודנטים, "מקופחים" וכיו"ב – הוא יכול לבצע מעשי אלימות חמורים ביותר כמו הכאה, הרס, ביזה – מבלי שהדבר ייתפש כאלימות כלל - ולא זאת בלבד אלא שהוא גם עשוי לקבל שכר על אלימותו (וזו, למעשה, הסיבה לאלימותו).

מאידך – וזה כנראה החמור מכל – מי שאינו זוכה לחסינות כזו ומנסה להתגונן כנגד אלימות, עלול להיתפש כאלים אף אם כל מה שביצע היה פעולת הגנה עצמית בלבד. במדינה כמו ישראל, שבה חברו יחד אלימות המשטר עם תחכום השמאל המציג עצמו כלא אלים, ייחשב כאלים מי שיגן על עצמו מפני אלימות הממשל הפוגע בזכויותיו. בימים אלה ממש שומעים אנו על מה שקורה למי שמנסה להתארגן ולהגן על רכושו וחייו באופן פרטי: אם הוא מצליח להישאר בחיים אחרי האלימות הישירה שמופעלת נגדו על ידי האוייב מבחוץ, הוא זוכה לחוש בנחת זרועה של האלימות מבית: הוא מוקע, נתבע ומושם בכלא.

ואין מסוכן יותר מלהיות אזרחים הנתונים לשבטה של מפלצת מדינית אלימה ומטורפת, המצהירה על עצמה שהיא לא-אלימה – ואף מאמינה בכך.

נתונים נוספים