סליחות

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1110

 

סליחות

קורא נכבד, מה היית חושב על אדם שמאשים אותך ברצח על לא עוול בכפך? ומה היית חושב, קורא נכבד, אם היה אדם זה אומר, לאחר מכן, כי בהשראת עקרון הסליחה, שהוא רואה כעקרון נאצל ומקודש, הוא סולח לך על חטאך כביכול? ומה היית חושב אם היה אדם זה – שהאשים אותך ואחר-כך סלח לך – מפרסם בעתון מודעה קבועה ובה תמונה מזוייפת שבה אתה נראה עם כלי הרצח בידך ליד גופת הנרצח? ושאלה אחרונה ומסכמת: האם היית רואה קשר כלשהו בין פעולותיו של אדם זה לכך שאנשים רבים מבזים אותך, קוראים לך "רוצח", שונאים אותך ומתנכלים לך?

יש אדם כזה. למעשה, יש יותר מאדם אחד כזה – יש דת כזו, דת המקיפה מליונים ברחבי העולם: הנצרות.

כן, הנצרות, דת הסליחה, אשר חרתה על דגלה באותיות קידוש לבנה את עקרון הסליחה, הסלחנות, ההבלגה והויתור – זו אשר הכריזה בחלל העולם כי על המותקף להגיש את לחיו השניה לתוקף – היא זו אשר האשימה, מאשימה וממשיכה להוקיע בפועל את העם היהודי, באמצעות תמונת הצלוב ומליוני פסיליו המפוזרים ברחבי העולם כולו.

כמה פעמים ראית בסרטי הקולנוע את חדרו של המאמין הנוצרי ובו, על הקיר, דמות אדם מעוותת, מעונה וגוססת, כשבגופה שותת הדם תקועים חיצים וחניתות?

אתה חושב שיכול אדם שפוי לראות נרצח מבלי לשאול "מי רצח"?

לא. השאלה – והתשובה המובנית – קיימת כבר בדמות עצמה; הגוסס שעל הקיר הוא התגלמות אמנותית של רעיון הסבל, הפשע והאשמים בו גם יחד. במפורש או לא, יש בדמותו של הקדוש המעונה כתב אשמה כנגד היהדות. העובדה שהדברים אינם נאמרים במפורש מותירה אותם ברובד הפסיכולוגי, הלא מודע.

הלא מודע, האצור ברמה התחושתית-רגשית, הוא הגיס החמישי של האישיות, אשר מגלה את עצמו, לעתים קרובות, במצבי עימות, באופן המנוגד למודעות, לשכל ולהגיון.

באמצעות השקעה נכבדה בתמלילים וביצירות אמנות ממוקדי סבל, יצרו אבות הנצרות תשתית רגשית של תחושת קיפוח ורצון סמוי מתמיד לנקמה.

והרי תרגיל בדמיון מודרך: תאר לעצמך שאתה נכנס לבית כנסת ואתה רואה כי כל תקרתו וקירותיו מלאים בתמונותיהם של קדושיו המעונים של העם היהודי, שסבלותיהם העל-אנושיים מומחשים בצבעים בהירים של דם ואש כיד הדמיון האמנותי המזעזע והמרגש ביותר, כולל פסל ענק הממחיש איך סורקים הרומאים את בשרו של רבי עקיבא, ציורים בהם מותחים פקידי האינקוויזיציה הספרדית יהודים עטורי זקן על מכשירי עינויים, תמונה עצומת מימדים בה רואים איך בני אירופה רודפים ומשמידים יהודים בשואת אירופה - והולוגרמה ריאליסטית ובה רואים את חדוות הסדיזם של ערבי חברונאי הקוצץ את אצבעותיו של פעוט יהודי. עכשיו נסה להשיב על השאלות: מה זה היה עושה לך מבחינה אמונית? במה זה היה ממקד אותך? איזה סוג של אדם דתי היה יוצא ממך?

דבר כזה היה גורם לך לחשוב, בין היתר, על שלושה נושאים: א. שהעולם הוא רע ביותר ואין בו אלא סבל, שנאה, שוד ורצח. ב. שכל מה שיהודי יכול להיתקל בו בעולם אינו אלא כאב, זוועה ורוע. ג. שיש לנקום בכל מי שפגע בעם היהודי לאורך ההסטוריה.

משמעותן הפילוסופית-יישומית של מחשבות אלה מסתכמת ברעיון הנוצרי שגורס כי בעולם הרע אותו ברא אל זעם אכזרי, יש לאדם רק שתי אפשרויות – ושתיהן רעות: להתנתק מן העולם או לשתף עמו פעולה; להינצל מהסבל בעולם על ידי התנזרות ובריחה ממנו - או להיות שותף עם מי שמפעיל את האכזריות והרוע שבו. חייו של הנוצרי משתרעים בטווח שבין הנזיר לאינקוויזיטור.

אך הטווח שבין שתי מסקנות אלה, שנמצאות ביסוד הפילוסופי של הדוגמה הנוצרית, מנוגדות מכל וכל לגישה היהודית. היהדות, בניגוד לנצרות, היא דת של חיים – והחיים אינם אוהבים מוות, סבל ועינויים. לכן, על אף שהיהדות היא הסובל האמיתי בעימות עם הנצרות ליהדות, אין היהדות עוסקת בהיבט הכואב של תולדותיה.

הסיבה הראשית לכך היא שלפי התפישה היהודית, הסבל – ואין זה משנה מה גדולה מידתו – איננו המאפיין המהותי של העולם. העולם, לפי היהדות, אינו מקום רע: הוא נברא על ידי האלוהים לצורך הטוב ולא לצורך הרע. ההנאה מזוהה על ידי היהדות כערך חיובי וכמאפיין יסודי יותר של החיים מן הסבל.

עיסוק בסבל משמעו כניעה לו. היהדות איננה נכנעת לסבל. עיסוק בשאיפה לנקמה איננה ענין עיקרי ליהודי המאמין ולכן, על אף שליהודי יש את כל הסיבות וההצדקה לשנוא, לנטור ולנקום את אויביו שגרמו לו סבל במשך הדורות – הוא אינו עושה זאת.

מדוע?

ראשית, היהודי הוא יחידאי. בניגוד לגישות הקולקטיביסטיות השולטות בעולם הגדול, גישות המצדיקות פגיעה ביחיד בשל השתייכותו הגזעית, לאומית, דתית, מינית וכיו"ב – היהדות אינה מצדיקה פגיעה ביחיד אלא בגין פעולתו שלו.

היהדות רואה את האחריות האישית כפועל יוצא של יכולת הבחירה האנושית. בנושאת הצדק בעולם, אין היהדות מסכימה עם הענשת יחיד כלשהו על עוול שלא ביצע. אין זו דרכו של היהודי לפגוע באדם כלשהו רק מכיוון שהוא משתייך לקבוצה שהעקרון שעומד ביסודה הוא מוטעה.

כפי שניתן לצפות בו מפעולות כמו פיגועי הטירור, הערבי המוסלמי יראה כלגיטימית פגיעה ביהודי יחיד ללא שום קשר למה שעשה - די לו בכך שהנפגע, כיהודי, משתייך לקבוצה אתנית-דתית שהוא שונא ככלל – וזה נכון גם לגבי נוצרים, נאצים או כל מי שהוא קולקטיביסט בגישתו.

והקולקטיביזם הנוצרי הוא המקיף ביותר: הוא מושך האשמה קבוצתית לא רק על פני השטח העולמי אלא על פני ההסטוריה: כאמור לעיל, היהודי היחיד, בכל אתר וזמן צריך לשלם על פשע שכביכול קרה לפני אלפי שנים – פשע שכביכול בוצע על ידי אבות אבות אבותיו. מנקודת המבט של הקולקטיביזם הנוצרי, אין סליחה ואין מחילה לאף יהודי – ולעולם! – ובכ"ז הוא קורא לעצמו בשם הסליחה...

מחוץ למקרה הנדיר של מתקפה קולקטיבית, שבה מוצדקת התגוננותו של המותקף בשל מחוייבותו המוסרית הראשונית להגנה עצמית, הפעלת צדק היא יחידאית. הצדק הוא יחידאי, כלומר מתרחש ומבוצע בהקשר חייו של יחיד. בבית משפט ראוי לשמו שופטים את היחיד שביצע פשע ונותנים זיכוי או עונש ליחיד/ים. כשמדובר בצדק, היחיד הוא "גופו של ענין". מכך, תחושה של שנאה או נקמה כנגד עם שלם, גם אם יש לה הצדקה, אינן, עבור היהודי, בעלות אופי מעשי; המשפט היהודי אינו מאפשר לשפוט או להעניש אדם אך ורק בגלל שהוא רע (שלא לדבר על כך שללא מעשים אין לי, בעצם, יסוד ודאי להניח כך). רוע של יחיד – או עם – אינו ענין ליחיד אחר או לעם אחר לעסוק בו מתוך נקודת מוצא של אחריות זרה: לשום רופא אין זכות מוסרית לרפא אדם כנגד רצונו. בדומה לכך, אין גם אפשרות מעשית לבצע צדק אמיתי בהקשרים קולקטיביסטיים.

שנית, היהדות ממקדת את מאמיניה במטרות עשיה חיובית הנמצאות בד"כ בעתיד וביחס בין האדם היחיד לאלוהיו. פתרון בעיות המאמין אינו מבוסס על בני אדם אחרים ובניגוד גמור לנצרות או לאיסלם אין ליהודי מטרה המוגדרת ככפיית דרך חייו או תפישת העולם שלו על הלא-מאמינים. ביהדות, מיקוד המאמץ בהשגת תכלית החיים באמצעות קיום המצוות שהוטלו עליו על ידי האל, דורשת מהיהודי היחיד להתמקד בעיקר במה שמוטל עליו לעשות בחייו.

ושלישית – שהוא החשוב ביותר בהקשר הנוכחי - היהדות היא דת הסליחה האמיתית.

הנצרות היא שהפקיעה את מושג הסליחה מן היהדות וזייפה את משמעותו במשך אלפיים שנה; מושג הסליחה הוא, במקורו – ובפעולה אובייקטיבית – יהודי. ככזה, הוא הופעל תמיד – ועדיין מופעל על ידי היהדות, כחלק אינטגרלי, יסודי וחשוב בחשיבה היהודית.

הסליחה בעולם היהודי, הבאה לידי ביטויה המובהק בתפילות הסליחות של הימים הנוראים, היא הביטוי המעשי של חופש הבחירה, השמור ליחיד, לפי השקפת היהדות, במשך כל ימי חייו. עובדה זו מאפשרת לכל יחיד לחזור בתשובה בכל נקודה על ציר חייו – ואז לקבל סליחה. לפי היהדות, יכול האדם לקבל סליחה על חטאיו – גרועים וחמורים ככל שיהיו – גם רגע לפני מותו.

מציאותית, הגיונית ומוסרית דבר זה ממחיש את מחוייבותה האמיתית של היהדות ליכולת הבחירה של היחיד ואת מידת הרצינות שבה היא רואה אותו כעולם מלא. על רקע הדוגמאות השליליות והנגדיות של רוח אי-הסליחה הנושבת מן הנצרות, זה צריך להיות ברור מי, מבין השתיים (או, אם נוסיף את האיסלם, השלוש) היא דת הסליחה האמיתית.

"סליחה אמיתית" היא ביטוי בעל משמעות עמוקה: הוא מניח שלצורך סליחה יש צורך באמת (זהו, אגב, גם היסוד לאמירה "שלום אמת" בניגוד ל"שלום" סתם). העובדה היא שהיהודי, שתורת הסליחה שלו מבוססת על אמת וצדק, הוא היחידי שמסוגל לסלוח כהלכה. סליחה, כמו כל פעולה, מצריכה את ידיעת התנאים האמיתיים הנדרשים לצורך יישומה. זו כנראה גם אחת הסיבות לכך שהנוצרי – גם אם הוא רוצה לסלוח (והכוונה היא לנוצרי המאמין הפשוט) – אינו מסוגל להגיע לסליחה אמיתית. על הסליחה הנוצרית יש לומר כי גם במקרה הטוב "הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות"...

סליחה לא נכונה תבוא לידי ביטוי באי צדק. הנצרות – ושפיכת הדמים העצומה שהביאה לעולם (עד היום, כפי שניתן לצפות במלחמות המתחוללות באירופה בין נוצרים) – היא, למשל, הדוגמה הסטורית הגדולה ביותר לנקיטה בסליחה דוגמטית, גורפת ולא אמיתית, שמשמעה, בסופו של דבר, חוסר צדק משווע. חוסר זה לא בא לידי ביטוי רק בחנינה למי שאינו ראוי לה – אלא, הרבה יותר מכך, בפשעים חמורים של אלימות כנגד חפים מפשע.

איך יתכן היפוך יוצרות כזה? בגלל אבדן אמת-המידה האובייקטיבית לפעולת צדק: אבדן מסוג זה משמעו ניתוק מהמציאות וניתוק כזה גורם נזק מקיף למערכת השיפוט כולה. כשמערכת כלשהי, האמורה לטפל במציאות, "משתחררת" מקשר עם המציאות – ובמקרה הזה מדובר במערכת של חמלה חסרת ביקורת – מתחולל הניתוק גם בהקשר הכולל של חוסר היכולת להבחין באיזו פעולה יש לנקוט בהקשר של בעיה מסויימת. במלים פשוטות יותר, יש כאן מקרה עצום המבוסס על העקרון שאומר ש"הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות"...

לכן, בין היתר (ולדאבון הלב), אנו סובלים היום מסליחתם של אלה מבין היהודים אשר אינם יכולים להתכחש לנטיית הלב היהודי לסלוח – אלא שבשל בורותם הם אינם יודעים את תנאיה האמיתיים של הסליחה הנכונה; תוצאתו של דבר זה היא היותם סולחים לכאלה שאין לסלוח להם – וכמו הנוצרים, אי סליחתם לכאלה שלא רק ראויים לסליחה אלא שמעולם לא חטאו.

הסליחה – סליחת האמת – לאנשי האמת היא. ואין איש אמת כמו היהודי. סליחתו של היהודי – הסליחה הנכונה – היא, על כן, גם ביטוי של צדק. במוקדם או במאוחר ילמד העולם את היסוד האמיתי לסליחה הנכונה – ויודה ליהדות על הרעיון הנשגב של הסליחות – וקודם כל הסליחות האישיות, שבהן היחיד מבקש סליחה מבוראו על חטאיו ובוראו – לא בני חברתו – הוא האדון הממונה שלפניו שופך האדם את לבו.

ורק כשחברה אנושית נמצאת במצב שבו מכירים בניה את הסליחה מנסיון אישי ויחידאי, היא קונה את הזכות גם לשפוט אחרים ולסלוח להם – או לא. מבין חברות האנוש הטוענות לסליחה, היהדות, אשר הציבה את הסליחה על יסוד מציאותי מוצק, היא גם היחידה המפעילה אותה באורח מוסרי.

נתונים נוספים