צלילי השתיקה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1173
צלילי השתיקה
האפיפיור כאויבה של ישראל
למיטיבי השמע בינינו ברור כי השתיקה הכלל-עולמית - ובמיוחד היעדר הגינוי המוסרי המלא מצד אירופה ואמריקה למעשיהם הנפשעים של הפלשתינים - מהווים בפועל הסכמה, הרשאה וגיבוי של מעשים אלה.
ומכולם, האשם ביותר הוא האפיפיור.
יש בינינו שלא שכחו כי המלחמה פרצה, ב"צירוף מקרים", זמן קצר לאחר שערך ה"אב הקדוש" את סיורו בארץ הקודש, ושבמסגרת סיור זה לא טמן את ידו בצלחת ודאג להסית את המוסלמי נגד היהודי.
המציאות הפוליטית, מצבה של ישראל ומספר הקרבנות היו היום שונים לחלוטין לו היה האפיפיור אומר אפילו משהו קטן כנגד הרוצחים השפלים הפוגעים בנו מדי יום.
אבל הוא שותק.
אם היה הותיקן מתבטא, נגיד, בגנות העובדה שאיטליה סייעה בהענקת מקלט לרוצחי יהודים, נוזף בפלשתינים על מה שעשו בכנסיית המולד או, אולי, היה מעיר בדרשת יום הראשון המפורסמת שלו שיש במעשי הרצח של אויבינו משום אי אנושיות – היה הדבר מעורר הרבה גלים חיוביים לטובת מדינת היהודים והצדק.
אבל האפיפיור שותק. הוא מקפיד, אם בכלל, לדבר באופן כללי על צערו על הקרבנות ועל שאיפתו לשלום, והוא עושה זאת מתוך התעלמות "דיפלומטית", כזו שאיננה "נושאת פנים" ואיננה נגועה ב"נגיעה אישית"...
כי כשמדובר בלקיחת צד במלחמה, הנוצרים אינם מתערבים. כלומר, לא לטובת הצד הצודק. זאת, מכיוון שהאפיפיור אינו רק אוייב רוחני, עקרוני ומוסרי של היהדות – אלא האוייב המעשי והמסוכן שמכל אויבינו; הוא המחזיק בכוח ההשפעה הרוחני הגדול ביותר בתרבות המערבית.
והוא נלחם נגדנו באמצעות שתיקתו.
כמו המניע שאינו נע, כמו תלמידו, יאסר ערפאת, כמו כל מקיאווליסט טוב, הוא יודע איך לפעול בצורה שאף פעם לא נראה כלפי חוץ כאילו הוא עושה משהו. את שניהם – אותו או את ערפאת, אינך יכול לתפוש "על חם", עם "דם על הידיים" או בשעת מעשה; שניהם אינם אלא חיילים בצבא הרשע הותיק אשר מצביאיו אינם שוגים לעולם בציווי "אחרי!" ודואגים תמיד שאחרים – ולא הם - יפלו בשדות הקרב שלהם. הם דואגים לספר למאמיניהם על מלכות השמיים, אך אינם ממהרים להגיע לשם בעצמם.
זוהי גם המגמה הנוצרית הלא-מוצהרת כלפי היהודים: מבחינת הנוצרים, אין נאה יותר מלשלם בדם יהודי למולך המוסלמי הצמא, הדורש את סיפוקו הרצחני. מבחינת הנוצרי, על היהודים לשלם על צליבת ישו, רצח ילדים או מה שלא יהיה – ומכיוון שקשה למצוא עובדות שמוכיחות שהיהודים באמת אשמים במשהו זולת שימוש בזכות ההגנה העצמית, משמשת ה"עובדה" השלישית כר נוח לתקיעת סיכותיו של איש הוודו שנשלח אלינו מן העבר בדמות הנוצרי.
שני דימויים מעוררי רגשות הביאה הנצרות לעולם האנושי, כדי לקדם את מטרותיה: לצד הצעיר הצלוב, המעורר את רחמיהם של השטחיים והרגשניים שבבני האדם, הביאה הנצרות לעולם את הישיש, שלעתים קרובות הוא גם חולה, ממלמל ומזיל ריר. את הישיש הזה, שאת מקביליו ניתן למצוא, באופן טבעי, בצמרת השלטונית של כל מלכות רשעה שקיימת בימינו – החל מהותיקן, דרך סין, המשך בקובה ועד הדובדבן שבקצפת הרגש המתקתק, הישיש הרצחן ערפאת – קשה מאד לקשור, רגשית, עם זוועה ורצח.
אלא אם כן בודקים את העובדות.
ואז, זה מדהים לראות עד כמה מצליחה אריסטוקרטיה של רצח לשמור על השפעה כלל-עולמית פשוט באמצעות דימוי הזקן הלא-מזיק; בחברה שטופה בחמרנות, אשר מסוגלת לראות רק את המתרחש בחומר, ורק את מה שנראה גלוי לעיניים, איש אינו מעיז לצפצף כנגד הישישים הרצחניים; אלה מציגים כלפי חוץ חזות חייכנית, ממלמלים, מאנפפים ומתנהגים כפי שהיית מצפה מכל ישיש עובר-בטל סנילי, המסתיר טוב לב וחביבות - כי רוב בני האדם נופלים בפח המראה החיצוני.
רק השכל הישר, אשר אינו משוחד על ידי החיוך הרוטט של הישיש, רואה את הקשר בין הישישים המרושעים וקרבנותיהם האומללים.
בין הישישים הרצחניים בולט האפיפיור בעצמתו היסודית, שמאחוריה אלפי שנות נסיון ושיעבוד חלק גדול מן האנושות. עוצמה מסורתית זו היא המאפשרת לו להפעיל "ללא מגע יד אדם" את גלגלי ההשפעה הפוליטית. אי פעולתו – יותר מכל פעולה אנושית אפשרית אחרת - משמעה הפעלת מפתחות ההתנעה הנוצריים המובנים בפסיכולוגיה של הנוצרים והמוסלמים גם יחד. לשניהם, מתיר המסר הטמון בשתיקה את דמם של הקרבנות.
שתיקתו של האפיפיור היא המעניקה לגיטימציה לפשע המתרחש נגד עם ישראל – להרשאה של שתיקה רועמת לכל העולם הנוצרי לעמוד מן הצד בזמן שהמוסלמים טובחים ביהודים. בו בזמן הוא דוחף, פסיכולוגית, את העומד מן הצד לחפש הצדקה לטבח זה – ולעובדה המתמיהה שהנוצרים, אינם מצדדים, אף לא ככתוב במפורש בתורתם, בצד המותקף. התוצר הפסיכולוגי-רגשי ההכרחי של נסיון זה יהיה לרוב ש"אין ספק שהיהודי אשם במשהו – אפילו אם איננו יודעים במה בדיוק". רק מעטים יעשו את ההיקש הלוגי ויגיעו למסקנה שמי שכופה על בני אדם לנסות ולתרץ רוע חייב להיות שותף לו.
כמו בזמן השואה, הכס ה"קדוש" מוצא לנכון לשתוק במשך שנתיים ארוכות שבהן, מדי יום, מטווחים הפלשתים את אזרחיה הלא-חמושים של ישראל הנוסעים בדרכי ארצם. שלא כמו בתקופת השואה, אין ויכוח על העובדות, הפרושות לעין כל מי שחפץ לראותן. היום זה ברור כי העימות הוא בין בני האדם המוסריים לבין אלה שמצדיקים את רוצחיהם. האפיפיור שייך למצדיקים אלה. למעשה, הוא הגדול שבהם.
רבים מבין הישראלים – ובהם תמימים, בורים ורשעים – אינם ממהרים להוקיע את השתיקה הרועמת או את הרוצחים, שלהם היא מסייעת. סיבת הדבר היא שרובם אינו רואה קשר מציאותי חד-משמעי בין עובדת קיומם החי של רוצחים לבין נרצחים – או, ליתר דיוק, שהם סוברים (כטענת הנאצים במשפטי נירנברג) שזה ש"ממלא הוראות" הוא אשם ואילו זה ש"רק נותן אותן" הוא במעמד של חף מפשע. לחלק מהם גם בשיעור בדמות המוות לא יהיה די – וגם אם יירצחו, לא ישמעו את רעם שתיקת מנהיגי מרצחיהם.