ערכי הנצרות בימינו

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 2050

 

ערכי הנצרות בימינו

הנצרות, אשר הסכימה עם הדחייה האפלטונית של עולם החומר, הצליחה, במשך אלף שנות שליטתה התרבותית, לנתק את הקשר ההגיוני שבין מלחמות להגנה על חיים ורכוש, ובכך פרקה מעל האדם המוסרי את כלי נשקו.

ניתוקו של קשר הגיוני אובייקטיבי זה הביא למצב קבע של חוסר-הגיון חברתי – ולמקבילה החברתית של מה שבפסיכולוגיה של היחיד היה מוערך כקיבעון אי שפיות; בתהליך זה נצבר בחברה זו ניסיון פנימי מתמיד לגבי הדרכים שבאמצעותן ניתן להתחמק עד כמה שאפשר מפעולות מלחמה, לבקר את אנשי המלחמה, בכל הזדמנות, בגלל "אלימות מוגזמת", לפצות את הנפגעים ממלחמה – כולל אלה של הצד התוקפן - ולשקוע בים של נקיפות מצפון על כל ניצחון, ברגשות אשמה על כל הרג או פגיעה בזולת – גם אם מדובר בזולת שהוא אויב תוקפני – ובהאשמה והוקעה של אלה הלוחמים להגנת החברה.

מפני שהתפישה של "מלחמה מוסרית", כזו שמבוססת על זכות ההגנה על חיים ו/או קנין, איננה קיימת בנצרות, ומכיוון שנציגי הדת הנוצרית, מאז הקמתה ועד ימינו אלה (למעט במספר מקרים נדירים כמו מסעי הצלב), מרימים קולם כמעט בכל הזדמנות נגד שפיכות דמים, מבלי להבחין בין תוקפים לבין מתגוננים ובין צודקים לבין פושעים – גורם הדבר לבעיות פוליטיות פנימיות קשות ביותר למנהיגי התרבות המערבית (וגם לכל בני בריתם, כולל ישראל), בשל היטלטלותם מתמיכה במלחמה להתנגדות לה.

מנהיגי התרבות ומנהלי המלחמות בעולם המערבי מוצאים עצמם, פעמים רבות, כבולי ידיים ומנועים מלהשיב מלחמה שערה, בגלל כוחה של הכנסייה המפעילה עליהם לחצים פציפיסטיים, ומכניסה אותם לסד שבו הם צריכים, מחד גיסא, להגיע לתוצאות הרצויות, אך מאידך, הם מנועים מפעולה נחושה. פעולה כזו, אם וכאשר היא מוקעת כ"אלימות", נאסרת על מבצעיה כלא מוסרית, גם אם מטרתה להעניש תוקפנים.

חברות המערב נמצאות, בשנים האחרונות, בתהליך של ויתורים הולכים וגדלים במטרה להשיג שלום; השאיפה המוצהרת לשלום, המבוטאת על ידי התנועה הפציפיסטית העולמית, נושאת בחובה סכנות רבות בשל הסתירה ההגיונית הנסתרת בעצם הצהרתה. את הדברים היטיבה לבטא אין ראנד:

"המסקנה ההכרחית הנובעת מזכותו של האדם לחיים היא זכותו להגנה עצמית. בחברה תרבותית, על השימוש בכוח להיות מבוצע אך ורק כתגובה ואך ורק כנגד אלה שיזמו את השימוש בו. כל הסיבות שעושות את היוזמה לשימוש בכוח פיזי לרוע, עושות את התגובה לשימוש בכוח פיזי למחויבות מוסרית. אם חברה "פציפיסטית" כלשהי תחליט להוקיע את השימוש בכוח לצרכי תגובה, היא תפקיר את עצמה כחסרת ישע לרחמי הנוכל הראשון שיחליט על פעולה לא מוסרית כנגדה. חברה כזו תשיג את ההיפך מכוונתה: במקום לחסל את הרוע, היא תימצא מעודדת אותו ומעניקה לו שכר."

היום, הטעות האידיאולוגית של מדינות העולם החופשי היא במחשבה שהניצחון איננו מוסרי. איש הרוח של העולם החופשי תופש היום כל כוח שתומך בפעולת מלחמה למען ניצחון כלא מוסרי. מאידך גיסא, כל מי שנכנע בפני אלימות יזומה וויתר על חייו ו/או על רכושו, נתפש על ידי האוחז במפתח המוסר הנוצרי כאדם נעלה מבחינה מוסרית - או, לפחות, כמי שיש לסייע לו. זה האחרון הוא מקרה קלאסי של קרבן, אחד האידיאלים הנוצריים והסוציאליסטיים הקולקטיביסטיים הרשמיים: יחיד שויתר על ערכיו למען הכלל.

ההוגים במערב של היום עדיין מתפקדים כשומרי ערכי הנצרות וכמעט כולם מוקיעים את כל מי שנלחם ומצליח במלחמותיו, גם כאשר נכפתה עליו מלחמה זו על ידי תוקפן, וגם אם מגן הלוחם על חיים ורכוש; ההתקפה האינטלקטואלית על מעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם ועל עמדת ישראל בסכסוך הישראלי-ערבי, הן דוגמאות לגישה מוסרית זו. ביחד עם ה"פציפיסטים" מצדיקה הגישה, באורח קבע, את מי שנפגע או הובס במלחמה, ומאשימה את הפוגע או את המנצח, תוך התעלמות מההקשר המוסרי הכולל של המלחמה.

התעלמות זו מהקשר, האופיינית לתמיכתה של הנצרות ברגשות על פני השכל, קושרת את הפציפיזם למטריאליזם; פעולתה של רוח האדם באה לידי ביטוי מובהק בשכל החושב, הזוכר את העבר והמתכנן לעתיד. תודעת היצור האנושי מתבטאת ביכולתה לקשור את העבר וההווה לעתיד. לעומת אלה, ההתנגדות לרוח האדם מוחקת את יכולתו זו ואיננה מאפשרת לו לראות את המכלול ולעשות את הקשר הסיבתי בין העבר להווה ולעתיד, לצורך תכנון מושכל של פעולה: במקום לפעול באמצעות השכל, ממליצים הפציפיזם והמטריאליזם, ברוח אפלטון, לפעול באמצעות הרגש – ובמיוחד רגש הרחמים. במקום לחשוב על העבר והעתיד הם אומרים לך להתמקד בהווה.

סיסמתם מתמקדת במלה "עכשיו".

בהקשר זה מעניין לשים לב כי בשם שאימצה לעצמה התנועה הפציפיסטית "שלום עכשיו", יש למושג "עכשיו" תפקיד גדול לא פחות מאשר למושג "שלום". התביעה הפציפיסטית להתמקד במה ש"כאן ועכשיו" ולשכוח את "מה שהיה" – מחוץ לפרדוכס ולכשל הלוגי שיש בעצם דרישה זו מבחינה פוליטית, כי הרי היא מגינה על תביעות תוקפניות שנשענות על עוולות בנות עשרות אם לא מאות שנים – מבטאת את רמת התמקדות הרוחנית הירודה ביותר שקיימת במציאות. במונחים אנושיים, ה"כאן והעכשיו" הוא תביעתו של ילד מפונק אשר תובע מאמו צעצוע כלשהו תוך התעלמות מכך שהיא איננה יכולה להרשות לעצמה לרכוש אותו. במונחים אפיסטמולוגיים, זוהי תביעה המבוססת על רמתה היסודית ביותר של ההכרה: רמת החושים, האופיינית לילדים, למפגרים ולפראים. אם מי שמציג את התביעה איננו אחד מאלה, אז מדובר במטורף או באדם לא מוסרי במפגיע.

ואכן, ההיסטוריה של האומות האירופאיות מהווה, במיוחד מאז מסעות הצלב, מחזור דיאלקטי רציף של סאדו-מזוכיזם תרבותי, המורכב מכיבושים אכזריים והכאה עצמית על חטא, המובילים זה את זה וזה לזה באופן קבוע. הפציפיזם המודרני מהווה את החלק העכשווי של ההלקאה העצמית, הצומח כעשב שוטה רגשי על הריסות המלחמה, ואין זה משנה אם הייתה מוצדקת או לא.

בתרבות זמננו מועצמת הגישה באמנות ומוצאת את ביטויה באמנות הקולנוע במיוחד. מבחינת המוסר הנוצרי, יש חשיבות גדולה לכך שסרטים על מלחמת וייטנאם, למשל, רחוקים בזמן מהאירוע ההיסטורי כי יש בכך משום הרחקת עדות: כאמנות שפונה אל הרגש החי של הצופים, אשר הצעירים שבהם אינם מודעים להקשר העובדתי המלא של המלחמה, זורים סרטים אלה מלח על פצעי האנשים החיים שסבלו מן המלחמה, ומוסיפה שמן למדורת המחאה הכוללת נגד המלחמה; אלה מבין הפציפיסטים הצעירים אשר נפשם בוערת באש המלחמה הנוצרית כנגד המלחמה באשר היא – ובכלל זה המלחמה הצודקת - הם הקרבנות הרוחניים אשר יוסיפו, בפוליטיקה של העתיד, קרבנות חומריים למצבת הקרבנות של המלחמה כנגד האויב החיצוני.

מעניין, בהקשר זה, לשים לב לכך שטקטיקה זו של הרחקת עדות מיושמת גם בישראל, באמצעות גישה פציפיסטית תועמלנית, אשר מנסה לשכנע את הציבור בצדקת התוקפן הערבי, מתוך התבססות על רגשות הרחמים והחמלה של הצופה. רגשות הם תגובתיים במהותם. מוטיב הקרבן, בכל נקודה שבה הוא עולה, מושך אליו את רגש האמפטיה בצורה כמעט אוטומטית וצריך אדם להיות בשליטה מלאה וחזקה ביותר כדי להתנגד לסחף הרגשי האופף אותו. סחף כזה נוצר בצורה מודעת ומתוכננת בכל פעם שמחליטים גורמים עוינים – האויב הערבי או התקשורתנים השמאלניים – להציג ילד סובל. הדוגמה הרגשנית הנוצרית מבטלת, באמצעות ילד סובל, את כוח השיפוט האנושי; מכיוון שהאדם שיפוטי מטבעו, התביעה העכשווית שלא לשפוט (גם היא, אגב, מבית המדרש הנוצרי) איננה אלא הסטת מיקוד וטשטוש יכולת השיפוט של הצופה. כל החלשה של שכלו של היחיד מחזקת את מקום רגשותיו בחריצת הדין – ומחליפה צדק ברגש. התוצאה היא ביטול פורמלי של השיפוט השלילי לטובת הוקעת האחראים הישירים לסבל הילד.

למותר לציין כי כאשר מבחינה העין הנוצרית בילד המוטל בשדה הקרב, הרי בעיני הנוצרי, האחראי לכך אינו זה אשר הביא את הילד לשדה הקרב אלא זה שפגע בו, אף אם לא התכוון לכך. ידיעת נוסחה זו מאפשרת לחפץ בכך לתכנן מראש את מי שייתפש כאשם בסבלו של הילד.

בצד ההפעלה הרגשנית של בני אדם בעולם על יסוד נוצרי, ביססה הנצרות הרשמית את הפוליטיקה ההסטורית שלה על דחיית העולם הזה ועל מתן תמיכה למשטרים אלימים. מטרה זו שירתו המיתוס הנוצרי והדוגמה שביסוד הנצרות, שחברו לתלכיד רוחני שכולל פילוסופיה, פסיכולוגיה ופוליטיקה, אשר להם משקל מכריע בתרבותנו והם הקובעים את הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והפוליטיקה שלנו. לצורך הבנת ההשלכות ההיסטוריות והפוליטיות המעורבות בה, חשוב לשים לב לטרמינולוגיה הערכית שבה נקטו אבותיה הקדומים של הכנסייה באמצעות כמה מאמירותיהם, המופיעות בספר "הברית החדשה":

1. "אל תאהבו את העולם, אף לא את מה שבעולם. (האיגרת הראשונה ליוחנן ב)

2. "על האדונים להיכנע לעבדיהם בכל, להשביע את רצונם ולא להתווכח", "הזכר להם להיכנע לשליטים ולבעלי סמכויות, לציית, להיות נכונים לכל מעשה..." (איגרת שאול התרסי.)

3. "כל אדם ייכנע לרשויות השלטון, שהרי אין שלטון אלא מטעם אלוהים, והשלטונות הנוכחיים נקבעו מטעם אלוהים. לפיכך כל המתקומם נגד השלטון מתנגד לצו אלוהים." (האיגרת אל הרומיים).

באמירות אלה הציגה הנצרות, בצד דחייתה את עולם ה"חומר", את תמיכתה במשטרי העריצות עלי אדמות. בהקשר זה, הנצרות ביססה את שלטונה באמצעות פיזור הרשאות וכתבי הסמכה לשליטיה הפוליטיים של האנושות מאז קומה ועד היום. מהנקודה ההיסטורית שבה נכתבו דברים אלה, לפני כאלפיים שנה, יכול היה כל מלך באירופה להסתמך עליהם ולטעון כי מעמדו הוענק לו על ידי האל. כפי שאכן התרחש הדבר, אם היה משלם לכנסיה הנוצרית את שכרה, היא גם הייתה מעניקה לו על כך אישור רשמי. שיתוף הפעולה בין איש הדת, השולט ברוחו של הנתין, לאיש האצולה, השולט בגופו, איפשר עריצות שלא היתה כמותה בהיסטוריה האנושית. ניתן, בהקשר זה, להבין מדוע, כאשר אחד ממקורביו של אדולף היטלר לגלג, בהזדמנות מסויימת, על הכנסייה הקתולית, אמר לו היטלר: "אסור לנו לזלזל בארגון שהצליח להחזיק בשליטה על התרבות במשך למעלה מאלף שנה..."

מכיוון שבעל מקצוע יודע לזהות בעל מקצוע דומה, זיהו עריצים סוציאליסטים דוגמת היטלר וסטאלין את משמעותם הפוליטית של מעשי הנצרות ובצורות שונות פעלו כדי להחליש את אחיזתה בארצות עליהן חלשו. עם זאת, ידעו ליהנות מהאפשרויות שפתחה הנצרות לפני שליטים בעולם כולו; כפי שניתן לראות מן הדברים, השיגו מלכי אירופה מן הנצרות סוג מיוחד של חסינות פוליטית, אשר מאפשרת עד היום למנהיגים פוליטיים, עריצים ומושחתים ככל שיהיו, לפעול "בעירבון מוגבל" – כלומר בצורה שמאפשרת להם הגנה מכל פגיעה אישית, בהם או ברכושם.

אין דרך לאמוד את מידת העומק שבו חדורה הפסיכולוגיה של העולם ברעיון נפשע זה, המשחרר מעונש חלק גדול מהאחראים לפשעים כנגד האנושות, אך כדאי לשים לב לכך שכמעט כל מנהיגיו הפוליטיים של העולם, בלי שים לב להבדלי השקפה אידיאולוגיים ולאומיים "קפצו על המציאה" ונכנסו למועדון חברים אכסכלוסיבי זה, אשר דמי החבר בו אינם אלא הסכמה לעקרון הנוצרי, שמשמעו המשך שליטתו העולמי של מפתח המוסר הנוצרי. אם סובר מישהו שמדובר בדברים בעלמא כל מה שהוא צריך לעשות הוא לסקור את תגובות האימה והחרדה שעלו, לאחרונה, בתקשורת המקומית, כשהוצע להרוס את ביתו הפרטי של יאסר ערפאת...

אך ביתו הפרטי של מועמר קדאפי אכן הופצץ על ידי האמריקנים! זה היה, אמנם, לפני שנים רבות – וזה היה, כנראה, אחד מהדברים שבגללם מתחלף שלטון באמריקה (- כפי שראינו קורה לנשיא בוש האב אחרי המתקפה שהפעיל כנגד סדאם חוסיין), אך זה מבטא את מה שהאירופאי רואה כ"חוסר הבגרות" הפוליטי של אמריקה – ואת מה שאחרים רואים כנצנוצי שרידי השכל הישר של תרבותה.

שכן האמריקני, במודע או שלא, הוא אחד המייצגים הראשיים במאה ה20 של תנועת הרוח. מעורבותו בפוליטיקה העולמית היא הביטוי החומרי של מהותו הרוחנית, כי ההישג החומרי-כלכלי העצום של אמריקה הוא ביטוי של כיבוש החומר על ידי רוח האדם. המרכיב היסודי אשר אפשר לאמריקה להגיע למעמד של מעצמת על עולמית תוך פחות ממאתיים שנה הוא החופש. מרכיבים נוספים וקשורים, החשובים לא פחות, הם זכויות האדם והאינדבידואליזם.

תחת מכבש ההיסטוריה הנוצרית גווע ונעלם מושג זכויות היחיד, שזכה לפריחה בעת הקצרה, יחסית, של הדמוקרטיה היוונית בעת העתיקה. באמצה את עקרונות התיאוריה האפלטונית הטיפה הנצרות גם קולקטיביזם. בפועל, תמכה הנצרות במשך מאות שנים בדיכוי הרכוש הפרטי ובהקרבת חיי היחיד והישגיו למען צרכי הקהילה. מורשת אלטרואיסטית-קולקטיביסטית זו קיימת במערב עד היום.

החופש, זכויות האדם והאינדבידואליזם מנוגדים באופן עקרוני לערכי היסוד של המוסר הנוצרי-אפלטוניסטי. מנקודת מבטו של הסוציאליסט-קולקטיביסט-אלטרואיסט אין דבר לא מוסרי יותר מדמותו של האדם האמריקני המבטא במהותו ערכים אלה. האמריקני רואה עצמו "בעל-בית" על חייו ועל רכושו, אשר אינו מתבייש בשאיפת הרווח שלו ואשר המלה "כסף" איננו מהווה במילונו מילה גסה. האמריקני הממוצע הוא יחידאי באפיו, הוא אדם החי למען ערכיו שלו, רואה את עצמו כעולם מלא ולא כאיבר בגוף חברתי – ועם זאת אין הדבר מונע ממנו להיות פטריוט וכשיש צורך בכך גם להציל את העולם, מה שעשה כבר לפחות שלוש פעמים.

בעניין אחרון זה קנה לעצמו האמריקני שם עולם חיובי אצל מרבית עמי אירופה – אך ראוי לציין, בהקשר זה, כי במסורת הדואליות המוסרית שסקרנו, האמריקני נתפש אמנם כ"יפה" אצל האזרח האירופי הפשוט, אשר שוחרר אישית על ידו ממלתעות עריצות זו או אחרת, אך הוא נראה "מכוער" למדי מנקודת המבט של ההנהגה הפוליטית כמעט בכל הארצות שאליהן הגיע.

מנקודת מבט סוציאליסטית-נוצרית, זו האופיינית להנהגה הרוחנית האירופאית ולתנועות השמאל החדש בעולם כולו – כולל אמריקה גופה - האמריקני היה ונשאר "אימפריאליסט נצלן" כמו כל קפיטליסט לפי התיאוריה המרכסיסטית. על הניצול הפסוודו-קפיטליסטי נוסף גם החטא הטכנולוגי של השחתת הסביבה – גרסה עדכנית של יציאה נגד כוח השכל והגנה על התמימות והטבעיות של הטבע – "טרנדים" אשר חיים עימנו עד היום. מוסרית, המאפיין את כל אלה הוא יציאה נגד סבל מקומי זה או אחר תוך הוצאה מההקשר העובדתי האובייקטיבי, התעלמות ממנו והשלכתו לתהום הנשייה.

קשה, בהקשר זה, שלא להיזכר בפרק מספרו הנודע של סויפט "גוליבר", שבו מטיל גוליבר את מימיו על שריפה שפרצה בארמון ועלולה לשרוף את בני משפחת מלך הליליפוטים – ואחרי שאלה יוצאים כבר אל מחוץ לכל סכנה, הם מאשימים אותו בביזיון מכוון מצידו כנגד בית המלכות. בדומה לכפיות טובה זו, מתנהג, מאז מלחמת העולם האחרונה כמעט כל חלק העולם המושפע מנקודת המבט של ההנהגה האירופאית – ושל כל המושפע מהטרמינולוגיה העוינת מבית מדרשו של השמאל העולמי, כלפי האמריקני ברוח האמירה הבלתי מבוטאת שהאמריקני הוא "הכושי שעשה את שלו" – ו"למה הוא לא הולך כבר?"

כפי שראינו בענין יחס החברות הנוצריות ללוחמיהן, "השתמש וזרוק" בבני אדם היה תמיד ממאפייניה של האתיקה הנוצרית. הכנסייה לא הייתה בררנית או גזענית בבחירת משרתיה ועבדיה – אלה יכלו להיות בני מזרח או מערב, שחורים או לבנים, מלכים או אזרחים פשוטים. מבחינת האתיקה הנוצרית, כל עוד נשמרה מסגרת כללי ההסכם לגבי המלחמה, ובעיקרו החוק שהיא ורכושה אינם נפגעים, יכלו המלחמות האירופאיות או העולמיות להתנהל באין מפריע. אנשי דת נוצריים, אשר נתפשו, ברוח הגישה האפלטוניסטית הצופה בעולם החומר ממרחק, כלא נוגעים לענין (כמעט כמו אנשי התקשורת של היום) נהנו מחסינות זהה לזו של מדינאים ואף יותר מהם: מלכים הועלו לגרדום יותר מפעם אחת. אפיפיורים לא.

בימים אלה שבהם נהרגים אזרחים ישראלים על ידי נשק שמומן על ידיהם, ובישראל מתנהל דיון לגבי מי שנתן למי רובים, אין אקטואלי יותר מהשאלה מי משתמש במי ולאיזה צורך, או, במונחים גסים, מי פה הכושי של מי?

לפגיעתה של הנצרות בכוח הקיום של המערב במשך אלף שנות החשיכה של ימי הביניים יש השלכות עד ימינו, והן באות לידי ביטוי באמנות לפחות מאז תקופת התחיה: מרגע שעמדה תרבות אירופה על דעתה, בתקופת הרנסנס, הכירו גדוליה בכך שהיא מסורסת מבחינה מוסרית. דבר זה פתח רצף יצירה שבאמצעותו זעקו כוחות החיים הכבולים על ידי הכנסייה אל החופש.

המיתוס הישועי קבע את הקרבת היחיד למען הכלל כשיטה מטפיסית ונתן השראה לתרבות הקרבה שלמה. כאשר יצא ישו נגד השכל בשם הלב ונגד העולם הזה בשם "מלכות השמיים" הוא מנע מבני האדם להבחין בגבול הדק שבין הקרבת היחיד כעקרון מובנה במציאות לבין סיכון עצמי של היחיד למען ערכיו. זה היה חלק קטן במסה הערכית שבאמצעותה הפעילה הנצרות בהיסטוריה מלחמות גדולות וחובקות עולם, אשר היוו פגיעה בזכויותיהם של בני אדם רבים חפים מפשע, אשר הכנסייה, פעמים רבות, שתקה לגבי הפגיעה הקשה בהם. אחת הדוגמאות הנודעות ביותר של שתיקה נוצרית פושעת היא זו שבה נקטה הכנסייה ביחס להשמדת יהודי העולם במלחמת העולם השניה.

זה יעניין, אולי, את הקורא לדעת שעשרה ימים לאחר יום הפלישה על חוף צרפת דיווח צבא ארה"ב על 3,283 הרוגים ו12,600 פצועים. המספרים הללו חסרי משמעות כמעט לאדם מן החוץ, אך לרוב אין הוא מצויד ביכולת לשיפוט מוסרי חד משמעי של השיטה הפוליטית שמגדירה אותו כרכוש המדינה. המושג "בזבוז" הוא המושג הבולט, בהקשר זה, לעין – ואין מנוס מן המחשבה "האם זו הדרך הטובה ביותר שיכלו לחשוב עליה אנשים שנלחמים?" התשובה הפילוסופית-אתית שלנו היא, קודם כל: "מעבר לכל העובדות, זהו התשלום על החזקה באתיקה נוצרית." ראייתם של אלפי חיילים אשר מרסקים את עצמם בהתנגשות אנושית זו היא תוצר טרגי של חוסר רציונליות.

חוסר רציונליות בקנה מידה כזה יכולה לדחוף אותנו לעמדה הנוצרית פציפיסטית הרוצה לצעוק: אין לי חלק בזה ואינני רוצה חלק בזה – אך זעקה זו אינה אלא זעקת האשם, אשר התעלם מהמציאות, כי מלחמה גדולה מסוג זה היא, כשלעצמה, תוצר של תרבות שאינה מייחסת ערך ייחודי לחייו של אדם יחיד.

הפילוסופיה שאני מחזיק בה - וזו שעבודה זו נעשתה בהתאמה לה - איננה סוברת שיש אמת או צדק בהשקפה שאין אמת וצדק, שזה מוסרי להיות חסר מוסר או לא מוסרי, או שזו אמת מוחלטת שאין אמת מוחלטת. לגישה הפסיכולוגית של אי השיפוטיות, לתפישה הפילוסופית של הפוסט-מודרניזם ולערפל אי הוודאות שהוגי חברתנו מצהירים עליהם, יש, להשקפתי, מקום רק בהצהרותיהם, אך לא בפעולתם - ולמעשה לא בשום פעולה. דבר זה נובע ממה שמקובל לראותו כמוסר הנוצרי, שהמאפיין העיקרי שלו הוא היותו מוסר כפול, אשר המחזיק בו מצהיר על דבר אחד ומתכוון ועושה דבר אחר. לא מדובר רק בטקטיקה אלא בתפישה מוסרית רחבה ועמוקה, המתקיימת זה כבר לפחות לאורך ההיסטוריה של אלפיים שנות הנצרות.

אין זה מתפקידה של עבודה זו להציג נתונים מדעיים אמפיריים לגבי מידת חלחולם של ערכים אלה לנפשם של האנשים הפרטיים שנכללו ועדיין נכללים בגוף אנושי עצום זה. אנו נסתפק בקביעה הברורה שבמינון זה או אחר, יש לאתיקה הנוצרית משפחת רעיונות עשירה התופשת בחזקה בגוף החי של האנושות, במעין מלקחיים שצד אחד שלהם הוא המוסרי וצד אחר המעשי. רעיונות אלה חדורים לעמקים ניכרים בפסיכולוגיה, בהיסטוריה ובפוליטיקה האנושית, והם באים לידי ביטוי גם באמנות על כל ענפיה.

כך גם האתיקה הנוצרית איננה באה לידי ביטוי אך ורק באיזכורים נוצריים מפורשים אלא בצורות רבות של מחוות ערכיות, אשר מבטאות גם את הגושים הרעיוניים הראשיים של הערכים הפילוסופיים הנוצריים בזמננו, קרי: התנועות הפוליטיות של השמאל, החל מהתנועות שביססו את המשטרים העריצים הגדולים של המאה העשרים ובראשם הקומוניזם וכלה בתנועות השמאל השונות הקיימות במדינות המערב ובתוכן התנועות הפציפיסטיות, אשר יונקות את השקפת העימות הפוליטי שלהן ישירות מהצו הנוצרי הרואה את המלחמה כשלילית בכל הקשר.

אחרי שכיסינו רבים מן הנושאים הנוגעים למוסר הנוצרי והשלכותיו, ואחרי שהגענו עד לביטוי המתקדם ביותר של התייחסות אמנותית לבעיותיו של מוסר זה, נשאלת השאלה: מה האלטרנטיבה? האם יש בנמצא שיטה מוסרית שבה לא יתדרדרו הדברים כל-כך בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובפוליטיקה?

מרדכי קרפל כותב: "ערכי המוסר של השמאל הם ערכי המוסר הנוצרי. ...ערכי המוסר שמכתיב לנו השמאל – הבלגה, כניעה, בריחה ותרנות, הפציפיזם – כולם ערכים שמקורם בתרבות הנוצרית-מערבית. העמים הנוצריים-מערביים מעולם לא הפנימו ולא "לקחו ברצינות" את ערכי המוסר הללו ומעולם לא ביססו עליהם את מלחמותיהם.

בדברים אלה מוסר הלוט מעל הרמאות ההיסטורית של הנצרות: המצהירים על הויתור, הכניעה ו"נתינת הלחי השניה" מעולם לא עשו כך עת שנלחמו נגד אויביהם, אך גם לא הצהירו על דואליות מוסרית זו ותמיד כיסוה מפני כל. בכך השיגו שני דברים: א. ביצרו את הישגיהם שלהם. ב. פרקו מעל האחרים את נשקם. הטרגדיה שהנחילה הנצרות לכל מי שנפגע בעטיה בעולם טמונה בכך שאלה שנפגעו היו אלה שהאמינו בעקרון הנוצרי – וככל שהאמינו בו יותר, נפגעו יותר.

לכן, כדי להשתחרר מחביקת המוות של הרעיון הנוצרי יש לחסל את כל הופעותיו ההרסניות בתרבות זמננו, החל מהעקרונות המוסריים המופשטים, המוכרזים השכם והערב על ידי נושאי דברי הנצרות – האפיפיורים, אנשי הרוח והאמנים המטיפים להקרבה עצמית, לאלטרואיזם, לוויתור ולכניעה לרוע – וכלה במשרתיו המודרניים של הנוצרי ומשרתיו בפוליטיקה ובכלכלה העולמיים, אנשי השמאל באשר הוא, היושבים בתפקידי ניהול ומפתח במנגנונים המדיניים של העולם החפשי ובראשי הדיקטטורות הסוציאליסטיות, העקובות ביותר מדם, הקיימות בעולם.

נתונים נוספים