סוציאליסטים

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 1043

ס ו צ י א ל י ס ט י ם

או: הנוצרים מבלי דעת

רעיונית, ההבדל העקרוני בין סוציאליזם לקפיטליזם הוא שבזמן שבו הקפיטליזם מבוסס על מושג הקנין הפרטי, מתבסס הסוציאליזם על הכחשת תוקפו של מושג זה ופועל על פי אידיאל השוד.

מעשית, הסוציאליזם הם שודדים מודרניים. ההבדל בינם לבין אבותיהם הוא שהם מתרצים את מעשיהם בצורה שממנה משתמע שהם עושים מעשה מוסרי.

יסודותיו הרעיוניים של הסוציאליזם הם ישועיים-אפלטוניסטיים: עקרונות דתיים המבוססים על עקרונות פילוסופיים.

בניגוד לגישה היהודית של השכר והעונש, שלפיה מה שיש בחזקת האדם מגיע לו בתוקף פעולותיו, מציגה הנצרות מוסריות מנוגדת, שבה אין קשר הכרחי כזה ולעתים אף יש מצב הפכי לכך – שבו אדם צודק סובל בשל פעולותיו הטובות. למעשה, אבי הנצרות, ישו, הוא הדוגמה הראשונית, המושלמת לכך – והוא מבטא בחייו את המוסר ההפוך הזה.

אי המוסריות של ישו באה לידי ביטוי במה שנתפש על ידי הנוצרים כמעלה - בכך שהוא סובל בגלל פעולותיהם של בני אדם אחרים. בכך יוצב הרעיון שאין – וגם לא צריך להיות קשר הכרחי - בין מה שיש לאדם בעולם לבין מה שעשה. המסקנה הזו, הקיימת בסיפור של ישו אשר נצלב בשל חטאי אחרים, היא גם היסוד לגישה הסוציאליסטית המעניקה לאדם אחד את מה שיצרו בני אדם אחרים.

הנצרות – והסוציאליזם בעקבותיה – הנציחו בתרבות האנושית את האידיאל של השודד: את הרעיון שלאדם אין זכות על תוצר פעולותיו – ולכן דרך העולם היא "רשע וטוב לו וצדיק ורע לו": אין קשר הכרחי בין אדם למעשיו – יכול אדם לעשות טוב ושיהיה לו רע ולהיפך: יכול אדם לעשות רע ולהחזיק בידיו את תוצאות עמלו של הטוב.

השיטה הנוצרית ובעקבותיה הסוציאליסטית מבוססת על זיהויו של אי צדק במציאות ויצירתו של מוסר שבאמצעותו אמור האדם להשליט צדק בעולם אך, בו בזמן, להכיר בכך שהעולם מהווה מצב שבו אי הצדק הוא שליט.

זהו למעשה המשותף לרוסיה הסובייטית, לטרור העולמי ולתביעות ל"צדק חברתי" בעולם של היום. זה מה שעומד ביסוד השילוב המנצח (בינתיים) של תביעות המבוססות באופן מעשי על איום באלימות ובאופן עקרוני על פניה לרגש הרחמים; במובן זה מהווים הסובייטים, המחבלים ואנשי ההסתדרות הכללית אחים לאידיאל השוד הסוציאליסטי, או, אם תרצה, זרועות של התמנון הסוציאליסטי.

הנוסחה המשותפת המסוימת שמפעיל התמנון הסוציאליסטי על יצרן הערכים בכל המקרים הללו הוא שוד באמצעות תביעה אלימה המבוססת על איום המתבסס על שילוב של רגשות פחד ורחמים.

את כל מה שמתרחס בעולם בימינו ניתן להבין באמצעות משל: השודד הסוציאליסטי גילה שהוצאת משאבים מן הנוצרי קלה הרבה יותר אם היא מבוססת על רחמים – והוא פועל בהתאם לתגלית זו; כשרוסיה הסובייטית גילתה שהיא יכולה לסחוט מיצרני המערב הרבה יותר משאבים באמצעות ההצהרה על פשיטת רגל כלכלית והפניה לעזרה, היא לא השמיטה מידיה, בתמורה לנדיבות המערב, את האחיזה במערך הגרעיני, את פעולות הסיוע שלה לעריצויות; תביעותיה, למעשה, הפכו לתחינות – והן משיגות את המשאבים הנדרשים לצרכיה כפי שקבצן מאיים משיג את מבוקשו בצורה נוחה יותר מאשר באמצעות איום בלבד.

כך גם ניתן לראות את המתחולל במזרח התיכון באותו מובן: באמצעות מלחמת התביעות המתחוללת בעיצומם של ימים אלה מציפים גלים אדירים של תביעות מבית ומחוץ את מנהיגי ישראל ואלה מתקשים לעמוד בפרץ; הסיבה היסודית לכך – בין אם הם מודעים אליה ובין אם לא – היא שמחוסר אמת-מידה ברורה של צדק, לא ניתן להבחין בין התביעות הצודקות לאלה שאינן צודקות - וכשאין צדק, כל דאלים גבר: האלימות היא השופטת הקובעת מי יקבל ממי – וכמו בימי הביניים עתירי הפיגור, שבהם, מחמת מחסור בידע אובייקטיבי, יצאו בני אדם למלחמות ביניים כדי שיכריע ביניהם "האל" – כלומר כוח הזרוע - בשעת סכסוך, נקבע היום הצדק עפ"י "הפרש הלחצים", כלומר על-פי הלחץ החזק ביותר המופעל על הנתבע על ידי התובע.

נשיאיה של האומה הישראלית, שהיתה מונהגת פעם על ידי רוח האדם וביטויה הגאיוני, השכל, התדרדרו לשפל שבו הם קובעים למי מגיע מה עפ"י רגשות – ויוצרים בכך עיוות צדק.

אין טעות נוראה מפעולה על-פי רגשות במקום על-פי השכל - ובמיוחד כשהרגשות שבידיהם מפקידים את השלטון הם הפחד והרחמים. הפחד והרחמים מבטאים את החשש ממה שיקרה אם לא ימלא הנתבע את משאת נפשו של התובע – וזה, האחרון, מנסר בעוז את הענף שעליו הוא יושב, כמו כל שודד, התלוי – תרתי משמע – בקרבנו.

המצייתים לכוח הרחמים סוברים שהם פועלים למען ערכים נעלים. כשהם יהודים, חלק מהמערכת שפועלת בקרבם מקבלת, ללא ספק, השראה מתפישת החסד המסורתית של היהדות, אך איזה עוול משווע לאמת ולצדק עושה מי שמניח באותו מקום של ערך את הנצרות, שבלמה את התפתחות רוח האדם לאלפיים שנה בדם, אש ותמרות עשן – ולצידה את היהדות, שהיתה האור ששמר את הידע והאמת של האדם.

הסוציאליזם הוכח כסיכוי היחידי לשבור את תחושת הערבות ההדדית היהודית, אשר שמרה על השיתופיות החברתית היהודית כעל ערך תבוני המשמר את ערכיה החשובים של חברה יצרנית. את האהדה, ההזדהות וקשר העזרה ההדדית האמיץ שבתוך החברה היהודית ניתן לשבור רק על ידי החדרת הרעיון הסוציאליסטי לחברה היהודית הדתית, שכן רעיון זה פוגע ישירות ברווחיות ההסכם החברתי היהודי. היום זה כמעט מצליח.

במונחים של הדת היהודית זוהי אלילות כי פירושה לקחת מערכת רעיונית שהתפתחה בתוך היהדות כהיבט חלקי של תפישת עולם, להוציא אותה מההקשר הכולל והמאוזן, ולעבוד אותה באופן דוגמטי תוך כדי התעלמות מהקשר זה. בשילוב עם הכפיה, שהיא, כמובן, ראשונה במעלה בחשיבותה, היא הופכת ידידים לאויבים באופן בלתי נמנע. (גם במקרה שבו זה נעשה על ידי הכנסת "כפיה דתית" כמושג לאמונה הפילוסופית.)

ובמונחים עולמיים, דבר זה הופך, בפועל, את השמאל לאחראי לעוני יותר מכל גורם אחר בפוליטיקה של זמננו ואכן, השמאל הוא הרמאי והגזלן הגדול ביותר בהסטוריה.

כדי לחשוף את המרמה עליך לבדוק את היחס בין אמירותיו לפעולותיו, לפחות כמו שביהדות אתה בודק את היחס בין חכמה למעשים. מעשיו הרעים של השמאל מרובים על הטובים ומעידים לא על יוצא מן הכלל אלא על הכלל. הצהרות על כוונות טובות הן חסרות משמעות כשהן נאמרות מחוץ להקשר הגיוני או בלי קשר לפעולה חיובית – וקל וחומר כשהן מחוברות באופן קבוע לפעולה שלילית.

הבדל נוסף, עצום, שבו נפרד השמאל מן היהדות, הוא שהשמאל מדבר על תיקונו העצמי של האדם אך אינו נותן לאדם כלים לצורך זה. היהדות, לעומת זאת, מציידת את המאמין בכלים לפיתוח אישיותו. בין כלים אלה עקרונות מוסר בלתי ניתנים לפשרה וביניהם קדושת הקנין הפרטי ואיסור חמור על כל צורה של פגיעה בו.

בשל התבססותו של הסוציאליזם – והנצרות לפניו – על סוג כזה של איסור, אין הם יכולים להכריז על עצמם כעל שומרי הקנין או השכל. על אף שהנוצרים מציגים את עצמם כשומרי גחלת היהדות, מטיפים הם לביטול הרכוש הפרטי ולקהילה שיתופית, שבה היחידים מוותרים על רכושם האישי לטובת הכלל.

משמעותו של הדבר היא שכל התקרבות לצורה זו של וויתור עצמי ובמובן זה התקרבות להקרבה עצמית ולמוסר נוצרי הופכת את המבצע אותה לנוצרי. אם הוא יהודי, בפעולות אלה הוא הופך, למעשה, לנוצרי מבלי לדעת על כך.