נצרות בתחפושת
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1108
נצרות בתחפושת
ערכי השמאל במדיניות
מחנה השמאל הפוליטי אינו רואה את עצמו כדתי ולעתים קרובות ניתן למצור בו אף מתנגדים לדת. אך אף על פי כן, נושא השמאל הפוליטי עימו משא ערכים ששייך, במקורו וביסודו של דבר, לנצרות. לפיכך, מהווה מחנה השמאל בפוליטיקה – על אף אי הכרתם בכך של רבים מתומכיו - צורה של מסיונריות, העוסקת, למעשה, בהפצת ערכי הנצרות במדיניות.
בניגוד למיתוס הישראלי, מה שעומד מול מחנה השמאל המקומי איננו הימין. ההבדל המקובל והמוסכם על ידי ההרגל הציבורי בין השמאל לימין אינו נוגע באמת לרעיונות פוליטיים אלא מהווה, ביסודו של דבר, מלחמה בין ערכיה של הנצרות לבין כל מי שכופר בהם. כאמור לעיל עושים רוב האנשים המעורבים בעימות זה רק לעתים רחוקות את הקשר בין השמאל לנצרות. בצד היותו של השמאל פעיל בתחום הפוליטי ולא הדתי, הסיבה המרכזית לאי זיהויו של קשר זה נובעת בעיקרה מההנחה המוטעית שהנצרות, כדת, פועלת רק בצורה האופיינית לדת, כלומר מסתפקת בהטפה לערכיה הדתיים במסגרת כנסיות, כינוסים, פגישות וטכסים דתיים. למעשה, בנוסף לפעולות אלה, פועלת הנצרות באמצעות איסטרטגיה שונה, "חילונית", המבטאת עצמה בעולם הפוליטי כמחנה השמאל.
כל הפעילות הפוליטית של העולם המערבי רווייה בערכים נוצריים – מה שמהווה, למעשה, תחפושת מושלמת לערכיה. מתחת למעטה של טיעונים מעשיים ערכים אלה מקדמים את מה שהוא, למעשה, השקפת העולם היסודית שלה; זו רואה את "העולם הזה" כמקום רע המנוגד ל"העולם הבא", שההגעה אליו היא תכלית האדם. לאור זה היא תומכת בערכים הומניסטיים-לכאורה, שלכאורה מסייעים לחיי האדם, אך משמעותם המעשית מנוגדת לכל פעולה אנושית בונה ויצרנית. במונחים ישראליים, הדבר נעשה בשני תחומים עיקריים: כלכלה ובטחון. בכלכלה מדובר בסוציאליזם ובבטחון בפציפיזם.
הסוציאליזם מציג את עצמו כמסייע לשכבות החלשות בחברה וכמפיץ "צדק חברתי", המבוסס על רעיונות כגון "חלוקה צודקת של העוגה הכלכלית". למעשה מהווה פעולה זו שלו הקמה, החזקה והפעלה של שוד וחמס ממסדיים הפוגעים נגד יצרניה של החברה, והמחבלים בכל רצון לבנות ערוצים של רווחה, קיום ושיתוף פעולה בין בני החברה. במדינת ישראל הריכוזית הסוציאליזם שולט באופן מלא בכל תנועת החיים הקיימת וקובע למעשה את תנועת המשאבים בה כך שהיצרנות נבלמת, העוני מונצח ובלון עצום של פקידות, המתיימר לסייע לאזרח, יורד לחייו באמצעות מוסדותיו הערמומיים, הפועלים כחלק מובנה של הממשל.
ישראל, שהוקמה כדיקטטורה סוציאליסטית, משעבדת, למעשה, את משאבי כלל אזרחיה לטובת רעיונות שמאלניים; תוך שהוא מנצל בדרך ניהולו את הרווחה, האוצר, המיסוי, הבריאות, החינוך, הרישוי, התרבות ועוד שדות רבים אחרים, דוחף השמאל לערכים המנוגדים לזכויות היחיד, ובמיוחד לזכות הקנין הפרטי, לעושר ולחומר, המוצהרים במפורש בספר היסוד הנוצרי "הברית החדשה". בספר זה יוצא אבי הנצרות נגד הקנין הפרטי ונגד ההון, מטיף בעד קנין חברתי ומסייע לפגועי-גורל. סוכניו הרוחניים בממשל הסוציאליסטי מאחדים את השלושה: בתירוץ הנצחי של סיוע לחלשים הם בוזזים את משאבי האזרחים הן באופן ישיר באמצעות מיסוי דרקוני והן באופן עקיף על ידי קביעה ריכוזית של ערך המטבע שבו הם שולטים.
כאמור לעיל, כפי שרעיונות נוצריים אלה בולמים את התפתחותו הכלכלית של העולם היצרני באמצעות הסוציאליזם, מכשיל רעיון נוצרי יסודי את העולם גם בהגנה העצמית שלו באמצעות הפציפיזם; ביסודו של הפציפיזם נמצא העקרון הנוצרי הידוע כהמלצה להושטת הלחי השניה לאויב. המדיניות הפציפיסטית איננה אלא המלצה לוותרנות מופלגת כלפי התוקפן המוצגת כשאיפה הפוליטית למען השלום. גישה זו, המהווה בעולם המערבי כבר מזה דורות כוח פעיל בשירות אויביו, מעלה על נס את השלום כערך הפוליטי העליון במקום ערך הנצחון. ברוח הסיסמה ש"השלום הגרוע ביותר עדיף על המלחמה המוצלחת ביותר" הביא הפציפיזם את העולם החופשי להימנע פעמים רבות ממלחמות מוצדקות ולפעול, במקום זה, כדי להשיג "שלום בכל תנאי". כך, במסווה של שאיפה לפתרון בין אומות מסוכסכות הביא הפציפיזם הדוגמטי להנצחת סכסוכים בשל ויתורים לא מוצדקים למשטרים דיקטטוריים.
אחת מההמלצות המוסריות-פוליטיות המפלצתיות ביותר הקיימות בנצרות היא כיבוד מוסדות השלטון החילוניים. ההמלצה "תנו למלך את אשר למלך" מופיע ב"ברית החדשה" כהגנה על זכות המלך לעשות במשאבי נתיניו כרצונו. בעולם המודרני היה, כנראה, רעיון זה, ליסוד הרגשני שהביא את מדיניותו של המערב להשאיר על כנם ללא הפרעה שליטים פושעים. בכך תרם השמאל, עם הפציפיזם הדוגמטי, להיותו של העולם של היום מלא בדיקטטורות. בכך הנציח השמאל, למעשה, את פגיעתן של ממשלות באזרחיהן בתיתו להן מעמד לגיטימי כבעלות זכות על רכוש האזרחים. בכדי לעמוד על היקף הנזק שבו מדובר די אם נתייחס למידת ההכנעה והאמונה שבה מרשים אזרחי העולם החופשי לממשלותיהם לבזוז את משאביהם ללא תלונה או ביקורת.
ואם מתרחש עוול זה בעולם החופשי קל וחומר שיש בכך משום מתן רשות עקרונית של המערב גם לעולם המדינות שלא קיבלו עליהם מעולם את עקרונות הליברליזם. כך, בחסות השמאל העולמי, לא רק שמשטרי העריצות המחרידים הקיימים בעולם של היום מתאנים לנתיניהם ללא כל חשש מהתערבות "מפריעה" של העולם החופשי, אלא שהם זוכים גם לתמיכתו המשאבית. זו מתבצעת דרך ארגונים בינלאומיים המתיימרים להגן על זכויות האדם, המפיקים, בעזרת אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה שמאלניים, את הצדקתם לביזת היצרנים המקומיים באמצעות טיעונים מודרניים, סוציאל-הומניסטיים באופיים, המשלבים עזרה לנחשלים עם "אפלייה מתקנת" של מקופחים. כמעט למותר לציין כי כל אלה מהווים תמיכה וחיזוק לעולם פושע, המאיים על העולם החופשי כולו.
היום מובל העולם החופשי, כשידיו כבולות לטובת עולם הבוזזים, בנתיב שנסלל על ידי יורשי הנצרות מן השמאל כדי לסייע לאויביו ולפגוע בידידיו. מאז מלחמת העולם השניה שבה נוצח הסוציאליזם הלאומי הגרמני מכשיל השמאל העולמי כל נסיון משמעותי של כוחות החופש בארה"ב ובאירופה להשיב מלחמה שערה נגד אויביהם ובכלל זה הדיקטטורה הקומוניסטית, הסוציאליזם של מזרח אירופה, מדינות האיסלם והדיקטטורות המפגרות של אפריקה, דרום אמריקה ואסיה. במקביל, השליט השמאל את הסוציאליזם בעולם באמצעות הנחלתו אותו למדיניות, לתרבות ולאקדמיה במערב. ההכרה בכוח הרעיוני ששיחררה הנצרות תסייע להבנה איך קרה שבמשך מחצית המאה האחרונה הואץ התהליך שבו יצא העולם החופשי למאבק נגד בת בריתו במזרח התיכון, ישראל.
כשמדובר בישראל, הצליחה הנצרות העולמית להחדיר לתוך הציונות את הסוציאליזם כגיס חמישי. מגמה פוליטית זו, שהחלה את דרכה בקשר עם בריה"מ הקומוניסטית, הלכה והתפתחה עד שהתגבשה בשנות השבעים והשמונים והיתה לשמאל המקומי, השותף בכלל ערכיו לשמאל העולמי, אשר דחף את ישראל לפציפיזם קיצוני. ברוח הנצרות כלל זה לא רק התעלמות מוחלטת מרצחנותם של אויביו, תוך התעלמות מאכזריותם הבוטה, המופנית כלפי ישראלים וערבים גם יחד, אלא גם תמיכה כלכלית וצבאית בו תוך ויתורים על שטחי ארץ, אתרים איסטרטגיים ועמדות מוסר עקרוניות.
הדבר מסתכם בכך שמעבר לערכי הסוציאליזם והפציפיזם שותף השמאל המקומי עם הנצרות גם בערך מובהק שקיים בה: האנטישמיות. למי שקורא את תמליל היסוד הנוצרי ברור כי אף שאין הדבר מוצהר במפורש בספר "הברית החדשה", שזורה לכל אורך יצירת היסוד הנוצרית הזו התנגדות ל"יהודים" (המוזכרים בו כך, כנראה, בפעם הראשונה בהסטוריה). בהתנגדות ליהודים מדגישה האנטישמיות הנוצרית, בהתאם לכתוב בספר היסוד שלה, את הקשר בין היהודים לכסף, לקנין פרטי ולבקשת עושר – ובכך, כמובן, הם חוברים להתנגדות הסוציאליזם לבעלי ההון. בענין אחרון זה שותפים בהתנגדותם הרעיונית והעקרונית להון הפרטי ולעושר הן מייסד הנצרות והן נביא הסוציאליזם – ושניהם ממליצים על ביטול הקנין הפרטי לטובת הקהילה.
מתווה יסוד רעיוני זה קושר בין הנצרות לשמאל כה חזק שגם פעילים שמאלניים שהם בני העם היהודי ימצאו עצמם חשים, על יסוד הזדהות עם הפרולטריון המדוכא על ידי ההון, רגש אנטישמי. לפיכך מתבטאת התנגדותו של השמאל לעם היהודי – בין אם מדובר במדיניות ישראל ובין אם במסורת ישראל – בכל פעולותיו הפוליטיות, המכוונות נגד מדינת ישראל והעם היהודי גם יחד. לכן מאוחדים אנשי השמאל העולמי והמקומי במלחמתם הן נגד הענין הישראלי-לאומי והן נגד הדתי-יהודי, החל מפעולתם מחוץ נגד מדיניות ישראל במזרח התיכון וכלה בפעילות הסוציאליסטית התוך-מדינית, הנוגעת למדיניות השלטון כלפי אזרחיו. כך או כך, הפעולה המבוססת על רעיונות השמאל יוצרת מצב שבו נתונה ישראל בין הפטיש לסדן גם מבחינת מאבקיה הלאומיים מחוץ וגם לגבי המתחים הפנימיים שיש בה.
למעשה, מהווה השמאל גורם מגביר סכסוכים, המלבה אש של ניגודים פוליטיים בכל הזדמנות; יש, בהקשר זה, קשר בין העימותים המתוארים ב"ברית החדשה" בין יהודים דתיים לנוצרים מאמינים, בין עשירים לעניים לבין המאבקים הקיימים בחברה הישראלית העכשווית בין "בעלי הון" ל"פועלים", בין גברים לנשים, בין מעמדות, בין מיעוטים אתניים, בין שכבות כלכליות ובין דתיים לחילוניים. בכל אלה מורגשת נגיעתם של ידיים שמאלניות, הבוחשות בקלחת.
נכון שאין פעולותיהם של אנשי השמאל דומות לפעולותיהם הדתיות של נוצרים בוטים, מוסלמים קיצוניים או אנטישמיים גסים ואנרכיסטים ברבריים, אך כל אלה פועלים, למעשה, יחדיו, כי הם מסתכמים במגמה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית מאוחדת; בהקשר זה, נוהגים אנשי השמאל להאשים את ישראל המדינית בפגיעה בזכויות האדם של ה"עם הפלסטיני", בהשפלת הערבים החיים ב"שטחים הכבושים" ובהפרת חוקים בינלאומיים במלחמתה נגד ארגוני הטרור, את ישראל הדתית ב"כפיה דתית" ואת הישראלי הלאומי בפשיזם ושוביניזם. אך ברור שכל טיעוניו אלה של השמאל אינם אלא מעטפת של תירוצים להתנגדות יסודית יותר. כי יהיו אשר יהיו פשעים-לכאורה אלה של ישראל, הרי אפילו אם יש בהם מן האמת, הם קטנים ביחס לזוועות המובצעות מדי יום על ידי הדיקטטורות הפושעות הקיימות עלי אדמות, שחלק מהן שוכן מעבר לגבול עם ישראל.
לאור התעלמות זו מפשעיהן של הדיקטטורות העולמיות נגד האנושות – ובכלל זה מפגיעתן הנפשעת של אויבות ישראל לא רק בה אלא גם בנתיניהן, לא ניתן לראות את התנגדותו של השמאל למדיניות ישראל בגדר הסבירות ההגיונית. עובדה היא שעוינותו זו של השמאל למדינות ישראל, אשר איננה נתמכת בעובדות, מוצגת כלפי חוץ – ואף נתפסת על ידי הציבור – כנושא פוליטי. יש בכך משום חוסר הגיון כה גדול שדי בו כדי להעיד על כך שמדובר במשהו אחר, הקרוב יותר לרגשנות לא-רציונלית, שאיננה זקוקה לבסיס עובדתי כלשהו. למעשה, חוסר היחס העצום הזה, הקיים בגישה השמאלנית המפלה בין הדיקטטורה העולמית הפושעת לבין ישראל הוא כה גלוי לעין, שיש בו כדי לחשוף את העובדה ששרשי הסיבה האמיתית של שנאת השמאל את ישראל קיימים, כנראה, כבר באנטישמיות הנוצרית היסודית. זו, הנלחמת מאז היווסדה נגד ערכים מסוימים המנוגדים לערכיה, מוצאת ערכים אלה מגולמים היום בעולם על ידי ישראל והעם היהודי, המאחדים בתוכם, כישות, הצהרה על היות הנצרות רעה.
מבחינה מעשית, נעזרת האיסטרטגיה הנוצרית בגישה השמאלנית האנטי-יהודית. בחלל התקשורת הישראלית או העולמית איננו שומעים כמעט לעולם אמירה מפורשת בגנות הנצרות או הסוציאליזם, ולא מעט בגלל היותה של התקשורת הממלכתית בישראל בידי השמאל. אך גם בגלל העובדה שעצם השם שיצא לערכיה של ישראל מבטא התנגדות למיוצג על ידי ערכי הנצרות והשמאל, כפי שעצם היותה של היהדות הדתית מהווה התנגדות לנצרות גם ללא הצהרה יהודית-דתית מפורשת. הדבר נובע מהצלחתם היחסית של ישראל והעם היהודי בתחומים הנוגעים לשימוש במיומנויות העולם הזה, כמו כלכלה ובטחון. בכך מהווה עצם קיומה של ישראל היהודית אמירה המנוגדת לערכים המשותפים לדת הנוצרית ולרעיון הפוליטי הסוציאליסטי – ולכן גם את האיום הקיים הגדול ביותר בעולם של היום על נצחונם.
באופן כמעט סותר, על אף השליטה החזקה שיש לשמאל בחוגים מסויימים בישראל, היהדות הקיימת בעולם, ביחד עם קיומה של מדינת ישראל ומדיניותה עדיין מהווים, כשלעצמם, קריאת תגר על ערכי השמאל והיהדות כאחד. התמקדותה של היהדות בחיים עלי אדמות, תוך שמירה על זכות הקנין, יצירת עושר והחזקה בזכות ההגנה העצמית, מהווים, מנקודת המבט המשותפת לנצרות ולשמאל, ביטויים של רוע מעשי שיש לסלקו מן העולם ודי בכך כדי להסביר את שותפות הערכים שבאיבתם הדתית-פוליטית נגד ישראל. בהקשר זה יש משום עדות לשותפות זו בכך שהעולם הנוצרי-קתולי אינם זוכים לעולם לביקורת שלילית מצד השמאל הפוליטי.
שנים רבות מתנהלת בישראל מלחמה נגד מסיונריות, שראש החץ שלה מורכב בעיקר מחובשי כיפות, אשר מצידם, אינם מודעים כלל לערכים הנוצריים המתבטאים ברעיונות פוליטיים. כך נוצר מצב שבו ארגונים נוצריים מנסים בדרכים רבות לעשות לעצמם נפשות בישראל ולעומתם פועלים ארגונים של יהודים שומרי מצוות הפועלים כדי להכשיל אותם, אך לא תמיד מכירים את סימני הדרך המסיונריים. בנוסף למסיונריות, קיימת בישראל פעילות רבה של נצרות "שגרתית" המתבצעת דרך נוצרים מאמינים, שחלק מהם מקיימים פעולות דתיות שגרתיות בכנסיות. רק חלק מאלה מעורבים בתהליכים פוליטיים באופיים של תמיכה בפעילות המקובלת עליהם כקרובה לרוח הנצרות, אך יש לא מעט המעורבים בפעולות תמיכה בעניני הכנסיה בישראל כמו תיירות דתית או רכישת אתרים ומקומות שיש להם נגיעה למסורת הנוצרית.
אל מול כל הפעילות הנוצרית החוקית, הברורה והמוצהרת שמתבטאת בדברים אלה קיימות מתחת לפני השטח הגלויים תנועות המבוססות על הנחות היסוד של התפיסה הדתית-רעיונית הנוצרית, אשר אינן ניתנות לגילוי בעין בלתי מזויינת, ואלה מגבירות את השפעתה של הנצרות בישראל בתחומים שאינם דתיים מוצהרים. מדובר בנצרות מחופשת, הפועלת בפוליטיקה כבר במשך זמן רב ביותר, שהוא ארוך יותר מזה של קיום מדינת ישראל. האיסטרטגיה של הנצרות, בהקשר הישראלי, היא חלק מהשפעה נוצרית כלל-עולמית הממוקדת בעולם האידיאולוגי, ובמיוחד בתחום הפוליטי, כדי להשפיע לא רק על מדינה זו או אחרת אלא על העולם כולו.
בתהליך שהחל מאז הרנסנס והגיע לשיאו בעידן התבונה החדירה הנצרות לעולם ההגות הפוליטית "סוסים טרויאניים" רעיוניים, אשר, במסווה של החזקה ברעיונות ליברליים, דאגו להטמיע בהכרת האדם המודרני רעיונות פוליטיים העולים בקנה אחד עם המוסר הנוצרי. בהקשר זה ניתן להבחין בכך שהנחות היסוד של המדינה המודרנית – הכוללות את עצם הרעיון שלפיו אין הדת מתערבת בממשל – הן למעשה ביטוי של השקפות פוליטיות שלא התנתקו מרעיונות הנצרות. אך הרעיון המרכזי, הגדול והחשוב, המשותף לנצרות ולכלל הפילוסופיה הפוליטית של המערב הוא הרעיון הסוציאליסטי, שהוא, היום, רעיון היסוד של כל מדינות העולם המערבי.
הסוציאליזם שולט היום בכל מדיניות הפנים והחוץ של העולם המערבי והשפעתו זו מתבטאת בשני התחומים הגדולים והראשוניים של הפוליטיקה במערב – הכלכלה והבטחון. הצורה בה מתבטאים ערכי הנצרות בפוליטיקה היא שבשניהם היא עושה זאת באמצעות ההקרבה: בראשון היא עושה זאת באמצעות הסוציאליזם ובשני באמצעות מדיניות הפיוס, שהמשותף להם הוא מסירתם של משאבי אזרחיו היצרנים של העולם החופשי לידי בני אדם שאין בידם זכות עליהם, החל מאזרחים עניים במדינותיהם הם וכלה במדינות מושחתות של העולם השלישי.
אין הבדל עקרוני בין ערכי הנצרות לבין הסוציאליזם, המפקיע מ"העשירים" ונותן ל"עניים" ובין המדיניות הפייסנית כלפי האויב, המהווה יישום של "הושטת הלחי השניה". הדבר בולט במיוחד במקרה של ישראל, שבו היא מסייעת הן לאויבי תרבותה מבית והן לאויביה מחוץ באמצעות מימון ואספקה של צרכים חיוניים. דבר דומה קורה גם ביחס שבין העולם החופשי לעולם העריץ, כשנציגי האחרון זוכים ממנו לכבוד ולכיבודים גם יחד. בהקשר זה, נדיבותו של המערב כלפי ממשלי האויב הדיקטטוריים אינו אלא גרסה של מדיניות חוץ למדיניות הפנים הסוציאליסטית, כי בשני המקרים משתמשים מחלקי המשאבים בכספי המסים של אזרחי המדינות היצרניות כדי להיטיב עם בני העמים "נפגעי הגורל".
במקרה של ישראל אין רעיונות הסוציאליזם מוגבלים לשמאל הפוליטי בלבד. גם במחנה הלא-שמאלי קיימת חמלה וסימפטיה כלפי השכבות החלשות – אך בשל חוסר אבחנה רעיוני אין אנשי המחנה הלא-שמאלי מבחינים בהבדל שבין הכפיה שמטיל השמאל על בני אדם לתת לבין הרצון הטבעי לסיוע שחש בעל היכולת כלפי הדל ממנו. התוצאה העגומה של מחדל זה היא תמיכה שמעניקים, לעתים מזומנות, גם שומרי מצוות לשמאל העריץ מבלי להבחין בכך שביסודו קיימת הכחשת הקנין הפרטי. בעולם הפוליטי של ישראל עוורים העוסקים בפוליטיקה מכל הזרמים לכך שהמאבק שמתקיים במדינת ישראל בין הפוליטיקה ה"חילונית" לדתית הוא מאבק דתי ביסודו –שהפוליטיקה הלא-דתית מייצגת בו, לעתים קרובות, את ערכי הנצרות. כל עוד יימשך כשל הבחנה זה ימשיכו ערכי השמאל לשלוט בתרבות המקומית ולקדם את מה שמבחינתה של הכנסיה העולמית אינו אלא נצחונה של הנצרות.
נצרות בתחפושת
ערכי השמאל במדיניות
מחנה השמאל הפוליטי אינו רואה את עצמו כדתי ולעתים קרובות ניתן למצור בו אף מתנגדים לדת. אך אף על פי כן, נושא השמאל הפוליטי עימו משא ערכים ששייך, במקורו וביסודו של דבר, לנצרות. לפיכך, מהווה מחנה השמאל בפוליטיקה – על אף אי הכרתם בכך של רבים מתומכיו - צורה של מסיונריות, העוסקת, למעשה, בהפצת ערכי הנצרות במדיניות.
בניגוד למיתוס הישראלי, מה שעומד מול מחנה השמאל המקומי איננו הימין. ההבדל המקובל והמוסכם על ידי ההרגל הציבורי בין השמאל לימין אינו נוגע באמת לרעיונות פוליטיים אלא מהווה, ביסודו של דבר, מלחמה בין ערכיה של הנצרות לבין כל מי שכופר בהם. כאמור לעיל עושים רוב האנשים המעורבים בעימות זה רק לעתים רחוקות את הקשר בין השמאל לנצרות. בצד היותו של השמאל פעיל בתחום הפוליטי ולא הדתי, הסיבה המרכזית לאי זיהויו של קשר זה נובעת בעיקרה מההנחה המוטעית שהנצרות, כדת, פועלת רק בצורה האופיינית לדת, כלומר מסתפקת בהטפה לערכיה הדתיים במסגרת כנסיות, כינוסים, פגישות וטכסים דתיים. למעשה, בנוסף לפעולות אלה, פועלת הנצרות באמצעות איסטרטגיה שונה, "חילונית", המבטאת עצמה בעולם הפוליטי כמחנה השמאל.
כל הפעילות הפוליטית של העולם המערבי רווייה בערכים נוצריים – מה שמהווה, למעשה, תחפושת מושלמת לערכיה. מתחת למעטה של טיעונים מעשיים ערכים אלה מקדמים את מה שהוא, למעשה, השקפת העולם היסודית שלה; זו רואה את "העולם הזה" כמקום רע המנוגד ל"העולם הבא", שההגעה אליו היא תכלית האדם. לאור זה היא תומכת בערכים הומניסטיים-לכאורה, שלכאורה מסייעים לחיי האדם, אך משמעותם המעשית מנוגדת לכל פעולה אנושית בונה ויצרנית. במונחים ישראליים, הדבר נעשה בשני תחומים עיקריים: כלכלה ובטחון. בכלכלה מדובר בסוציאליזם ובבטחון בפציפיזם.
הסוציאליזם מציג את עצמו כמסייע לשכבות החלשות בחברה וכמפיץ "צדק חברתי", המבוסס על רעיונות כגון "חלוקה צודקת של העוגה הכלכלית". למעשה מהווה פעולה זו שלו הקמה, החזקה והפעלה של שוד וחמס ממסדיים הפוגעים נגד יצרניה של החברה, והמחבלים בכל רצון לבנות ערוצים של רווחה, קיום ושיתוף פעולה בין בני החברה. במדינת ישראל הריכוזית הסוציאליזם שולט באופן מלא בכל תנועת החיים הקיימת וקובע למעשה את תנועת המשאבים בה כך שהיצרנות נבלמת, העוני מונצח ובלון עצום של פקידות, המתיימר לסייע לאזרח, יורד לחייו באמצעות מוסדותיו הערמומיים, הפועלים כחלק מובנה של הממשל.
ישראל, שהוקמה כדיקטטורה סוציאליסטית, משעבדת, למעשה, את משאבי כלל אזרחיה לטובת רעיונות שמאלניים; תוך שהוא מנצל בדרך ניהולו את הרווחה, האוצר, המיסוי, הבריאות, החינוך, הרישוי, התרבות ועוד שדות רבים אחרים, דוחף השמאל לערכים המנוגדים לזכויות היחיד, ובמיוחד לזכות הקנין הפרטי, לעושר ולחומר, המוצהרים במפורש בספר היסוד הנוצרי "הברית החדשה". בספר זה יוצא אבי הנצרות נגד הקנין הפרטי ונגד ההון, מטיף בעד קנין חברתי ומסייע לפגועי-גורל. סוכניו הרוחניים בממשל הסוציאליסטי מאחדים את השלושה: בתירוץ הנצחי של סיוע לחלשים הם בוזזים את משאבי האזרחים הן באופן ישיר באמצעות מיסוי דרקוני והן באופן עקיף על ידי קביעה ריכוזית של ערך המטבע שבו הם שולטים.
כאמור לעיל, כפי שרעיונות נוצריים אלה בולמים את התפתחותו הכלכלית של העולם היצרני באמצעות הסוציאליזם, מכשיל רעיון נוצרי יסודי את העולם גם בהגנה העצמית שלו באמצעות הפציפיזם; ביסודו של הפציפיזם נמצא העקרון הנוצרי הידוע כהמלצה להושטת הלחי השניה לאויב. המדיניות הפציפיסטית איננה אלא המלצה לוותרנות מופלגת כלפי התוקפן המוצגת כשאיפה הפוליטית למען השלום. גישה זו, המהווה בעולם המערבי כבר מזה דורות כוח פעיל בשירות אויביו, מעלה על נס את השלום כערך הפוליטי העליון במקום ערך הנצחון. ברוח הסיסמה ש"השלום הגרוע ביותר עדיף על המלחמה המוצלחת ביותר" הביא הפציפיזם את העולם החופשי להימנע פעמים רבות ממלחמות מוצדקות ולפעול, במקום זה, כדי להשיג "שלום בכל תנאי". כך, במסווה של שאיפה לפתרון בין אומות מסוכסכות הביא הפציפיזם הדוגמטי להנצחת סכסוכים בשל ויתורים לא מוצדקים למשטרים דיקטטוריים.
אחת מההמלצות המוסריות-פוליטיות המפלצתיות ביותר הקיימות בנצרות היא כיבוד מוסדות השלטון החילוניים. ההמלצה "תנו למלך את אשר למלך" מופיע ב"ברית החדשה" כהגנה על זכות המלך לעשות במשאבי נתיניו כרצונו. בעולם המודרני היה, כנראה, רעיון זה, ליסוד הרגשני שהביא את מדיניותו של המערב להשאיר על כנם ללא הפרעה שליטים פושעים. בכך תרם השמאל, עם הפציפיזם הדוגמטי, להיותו של העולם של היום מלא בדיקטטורות. בכך הנציח השמאל, למעשה, את פגיעתן של ממשלות באזרחיהן בתיתו להן מעמד לגיטימי כבעלות זכות על רכוש האזרחים. בכדי לעמוד על היקף הנזק שבו מדובר די אם נתייחס למידת ההכנעה והאמונה שבה מרשים אזרחי העולם החופשי לממשלותיהם לבזוז את משאביהם ללא תלונה או ביקורת.
ואם מתרחש עוול זה בעולם החופשי קל וחומר שיש בכך משום מתן רשות עקרונית של המערב גם לעולם המדינות שלא קיבלו עליהם מעולם את עקרונות הליברליזם. כך, בחסות השמאל העולמי, לא רק שמשטרי העריצות המחרידים הקיימים בעולם של היום מתאנים לנתיניהם ללא כל חשש מהתערבות "מפריעה" של העולם החופשי, אלא שהם זוכים גם לתמיכתו המשאבית. זו מתבצעת דרך ארגונים בינלאומיים המתיימרים להגן על זכויות האדם, המפיקים, בעזרת אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה שמאלניים, את הצדקתם לביזת היצרנים המקומיים באמצעות טיעונים מודרניים, סוציאל-הומניסטיים באופיים, המשלבים עזרה לנחשלים עם "אפלייה מתקנת" של מקופחים. כמעט למותר לציין כי כל אלה מהווים תמיכה וחיזוק לעולם פושע, המאיים על העולם החופשי כולו.
היום מובל העולם החופשי, כשידיו כבולות לטובת עולם הבוזזים, בנתיב שנסלל על ידי יורשי הנצרות מן השמאל כדי לסייע לאויביו ולפגוע בידידיו. מאז מלחמת העולם השניה שבה נוצח הסוציאליזם הלאומי הגרמני מכשיל השמאל העולמי כל נסיון משמעותי של כוחות החופש בארה"ב ובאירופה להשיב מלחמה שערה נגד אויביהם ובכלל זה הדיקטטורה הקומוניסטית, הסוציאליזם של מזרח אירופה, מדינות האיסלם והדיקטטורות המפגרות של אפריקה, דרום אמריקה ואסיה. במקביל, השליט השמאל את הסוציאליזם בעולם באמצעות הנחלתו אותו למדיניות, לתרבות ולאקדמיה במערב. ההכרה בכוח הרעיוני ששיחררה הנצרות תסייע להבנה איך קרה שבמשך מחצית המאה האחרונה הואץ התהליך שבו יצא העולם החופשי למאבק נגד בת בריתו במזרח התיכון, ישראל.
כשמדובר בישראל, הצליחה הנצרות העולמית להחדיר לתוך הציונות את הסוציאליזם כגיס חמישי. מגמה פוליטית זו, שהחלה את דרכה בקשר עם בריה"מ הקומוניסטית, הלכה והתפתחה עד שהתגבשה בשנות השבעים והשמונים והיתה לשמאל המקומי, השותף בכלל ערכיו לשמאל העולמי, אשר דחף את ישראל לפציפיזם קיצוני. ברוח הנצרות כלל זה לא רק התעלמות מוחלטת מרצחנותם של אויביו, תוך התעלמות מאכזריותם הבוטה, המופנית כלפי ישראלים וערבים גם יחד, אלא גם תמיכה כלכלית וצבאית בו תוך ויתורים על שטחי ארץ, אתרים איסטרטגיים ועמדות מוסר עקרוניות.
הדבר מסתכם בכך שמעבר לערכי הסוציאליזם והפציפיזם שותף השמאל המקומי עם הנצרות גם בערך מובהק שקיים בה: האנטישמיות. למי שקורא את תמליל היסוד הנוצרי ברור כי אף שאין הדבר מוצהר במפורש בספר "הברית החדשה", שזורה לכל אורך יצירת היסוד הנוצרית הזו התנגדות ל"יהודים" (המוזכרים בו כך, כנראה, בפעם הראשונה בהסטוריה). בהתנגדות ליהודים מדגישה האנטישמיות הנוצרית, בהתאם לכתוב בספר היסוד שלה, את הקשר בין היהודים לכסף, לקנין פרטי ולבקשת עושר – ובכך, כמובן, הם חוברים להתנגדות הסוציאליזם לבעלי ההון. בענין אחרון זה שותפים בהתנגדותם הרעיונית והעקרונית להון הפרטי ולעושר הן מייסד הנצרות והן נביא הסוציאליזם – ושניהם ממליצים על ביטול הקנין הפרטי לטובת הקהילה.
מתווה יסוד רעיוני זה קושר בין הנצרות לשמאל כה חזק שגם פעילים שמאלניים שהם בני העם היהודי ימצאו עצמם חשים, על יסוד הזדהות עם הפרולטריון המדוכא על ידי ההון, רגש אנטישמי. לפיכך מתבטאת התנגדותו של השמאל לעם היהודי – בין אם מדובר במדיניות ישראל ובין אם במסורת ישראל – בכל פעולותיו הפוליטיות, המכוונות נגד מדינת ישראל והעם היהודי גם יחד. לכן מאוחדים אנשי השמאל העולמי והמקומי במלחמתם הן נגד הענין הישראלי-לאומי והן נגד הדתי-יהודי, החל מפעולתם מחוץ נגד מדיניות ישראל במזרח התיכון וכלה בפעילות הסוציאליסטית התוך-מדינית, הנוגעת למדיניות השלטון כלפי אזרחיו. כך או כך, הפעולה המבוססת על רעיונות השמאל יוצרת מצב שבו נתונה ישראל בין הפטיש לסדן גם מבחינת מאבקיה הלאומיים מחוץ וגם לגבי המתחים הפנימיים שיש בה.
למעשה, מהווה השמאל גורם מגביר סכסוכים, המלבה אש של ניגודים פוליטיים בכל הזדמנות; יש, בהקשר זה, קשר בין העימותים המתוארים ב"ברית החדשה" בין יהודים דתיים לנוצרים מאמינים, בין עשירים לעניים לבין המאבקים הקיימים בחברה הישראלית העכשווית בין "בעלי הון" ל"פועלים", בין גברים לנשים, בין מעמדות, בין מיעוטים אתניים, בין שכבות כלכליות ובין דתיים לחילוניים. בכל אלה מורגשת נגיעתם של ידיים שמאלניות, הבוחשות בקלחת.
נכון שאין פעולותיהם של אנשי השמאל דומות לפעולותיהם הדתיות של נוצרים בוטים, מוסלמים קיצוניים או אנטישמיים גסים ואנרכיסטים ברבריים, אך כל אלה פועלים, למעשה, יחדיו, כי הם מסתכמים במגמה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית מאוחדת; בהקשר זה, נוהגים אנשי השמאל להאשים את ישראל המדינית בפגיעה בזכויות האדם של ה"עם הפלסטיני", בהשפלת הערבים החיים ב"שטחים הכבושים" ובהפרת חוקים בינלאומיים במלחמתה נגד ארגוני הטרור, את ישראל הדתית ב"כפיה דתית" ואת הישראלי הלאומי בפשיזם ושוביניזם. אך ברור שכל טיעוניו אלה של השמאל אינם אלא מעטפת של תירוצים להתנגדות יסודית יותר. כי יהיו אשר יהיו פשעים-לכאורה אלה של ישראל, הרי אפילו אם יש בהם מן האמת, הם קטנים ביחס לזוועות המובצעות מדי יום על ידי הדיקטטורות הפושעות הקיימות עלי אדמות, שחלק מהן שוכן מעבר לגבול עם ישראל.
לאור התעלמות זו מפשעיהן של הדיקטטורות העולמיות נגד האנושות – ובכלל זה מפגיעתן הנפשעת של אויבות ישראל לא רק בה אלא גם בנתיניהן, לא ניתן לראות את התנגדותו של השמאל למדיניות ישראל בגדר הסבירות ההגיונית. עובדה היא שעוינותו זו של השמאל למדינות ישראל, אשר איננה נתמכת בעובדות, מוצגת כלפי חוץ – ואף נתפסת על ידי הציבור – כנושא פוליטי. יש בכך משום חוסר הגיון כה גדול שדי בו כדי להעיד על כך שמדובר במשהו אחר, הקרוב יותר לרגשנות לא-רציונלית, שאיננה זקוקה לבסיס עובדתי כלשהו. למעשה, חוסר היחס העצום הזה, הקיים בגישה השמאלנית המפלה בין הדיקטטורה העולמית הפושעת לבין ישראל הוא כה גלוי לעין, שיש בו כדי לחשוף את העובדה ששרשי הסיבה האמיתית של שנאת השמאל את ישראל קיימים, כנראה, כבר באנטישמיות הנוצרית היסודית. זו, הנלחמת מאז היווסדה נגד ערכים מסוימים המנוגדים לערכיה, מוצאת ערכים אלה מגולמים היום בעולם על ידי ישראל והעם היהודי, המאחדים בתוכם, כישות, הצהרה על היות הנצרות רעה.
מבחינה מעשית, נעזרת האיסטרטגיה הנוצרית בגישה השמאלנית האנטי-יהודית. בחלל התקשורת הישראלית או העולמית איננו שומעים כמעט לעולם אמירה מפורשת בגנות הנצרות או הסוציאליזם, ולא מעט בגלל היותה של התקשורת הממלכתית בישראל בידי השמאל. אך גם בגלל העובדה שעצם השם שיצא לערכיה של ישראל מבטא התנגדות למיוצג על ידי ערכי הנצרות והשמאל, כפי שעצם היותה של היהדות הדתית מהווה התנגדות לנצרות גם ללא הצהרה יהודית-דתית מפורשת. הדבר נובע מהצלחתם היחסית של ישראל והעם היהודי בתחומים הנוגעים לשימוש במיומנויות העולם הזה, כמו כלכלה ובטחון. בכך מהווה עצם קיומה של ישראל היהודית אמירה המנוגדת לערכים המשותפים לדת הנוצרית ולרעיון הפוליטי הסוציאליסטי – ולכן גם את האיום הקיים הגדול ביותר בעולם של היום על נצחונם.
באופן כמעט סותר, על אף השליטה החזקה שיש לשמאל בחוגים מסויימים בישראל, היהדות הקיימת בעולם, ביחד עם קיומה של מדינת ישראל ומדיניותה עדיין מהווים, כשלעצמם, קריאת תגר על ערכי השמאל והיהדות כאחד. התמקדותה של היהדות בחיים עלי אדמות, תוך שמירה על זכות הקנין, יצירת עושר והחזקה בזכות ההגנה העצמית, מהווים, מנקודת המבט המשותפת לנצרות ולשמאל, ביטויים של רוע מעשי שיש לסלקו מן העולם ודי בכך כדי להסביר את שותפות הערכים שבאיבתם הדתית-פוליטית נגד ישראל. בהקשר זה יש משום עדות לשותפות זו בכך שהעולם הנוצרי-קתולי אינם זוכים לעולם לביקורת שלילית מצד השמאל הפוליטי.
שנים רבות מתנהלת בישראל מלחמה נגד מסיונריות, שראש החץ שלה מורכב בעיקר מחובשי כיפות, אשר מצידם, אינם מודעים כלל לערכים הנוצריים המתבטאים ברעיונות פוליטיים. כך נוצר מצב שבו ארגונים נוצריים מנסים בדרכים רבות לעשות לעצמם נפשות בישראל ולעומתם פועלים ארגונים של יהודים שומרי מצוות הפועלים כדי להכשיל אותם, אך לא תמיד מכירים את סימני הדרך המסיונריים. בנוסף למסיונריות, קיימת בישראל פעילות רבה של נצרות "שגרתית" המתבצעת דרך נוצרים מאמינים, שחלק מהם מקיימים פעולות דתיות שגרתיות בכנסיות. רק חלק מאלה מעורבים בתהליכים פוליטיים באופיים של תמיכה בפעילות המקובלת עליהם כקרובה לרוח הנצרות, אך יש לא מעט המעורבים בפעולות תמיכה בעניני הכנסיה בישראל כמו תיירות דתית או רכישת אתרים ומקומות שיש להם נגיעה למסורת הנוצרית.
אל מול כל הפעילות הנוצרית החוקית, הברורה והמוצהרת שמתבטאת בדברים אלה קיימות מתחת לפני השטח הגלויים תנועות המבוססות על הנחות היסוד של התפיסה הדתית-רעיונית הנוצרית, אשר אינן ניתנות לגילוי בעין בלתי מזויינת, ואלה מגבירות את השפעתה של הנצרות בישראל בתחומים שאינם דתיים מוצהרים. מדובר בנצרות מחופשת, הפועלת בפוליטיקה כבר במשך זמן רב ביותר, שהוא ארוך יותר מזה של קיום מדינת ישראל. האיסטרטגיה של הנצרות, בהקשר הישראלי, היא חלק מהשפעה נוצרית כלל-עולמית הממוקדת בעולם האידיאולוגי, ובמיוחד בתחום הפוליטי, כדי להשפיע לא רק על מדינה זו או אחרת אלא על העולם כולו.
בתהליך שהחל מאז הרנסנס והגיע לשיאו בעידן התבונה החדירה הנצרות לעולם ההגות הפוליטית "סוסים טרויאניים" רעיוניים, אשר, במסווה של החזקה ברעיונות ליברליים, דאגו להטמיע בהכרת האדם המודרני רעיונות פוליטיים העולים בקנה אחד עם המוסר הנוצרי. בהקשר זה ניתן להבחין בכך שהנחות היסוד של המדינה המודרנית – הכוללות את עצם הרעיון שלפיו אין הדת מתערבת בממשל – הן למעשה ביטוי של השקפות פוליטיות שלא התנתקו מרעיונות הנצרות. אך הרעיון המרכזי, הגדול והחשוב, המשותף לנצרות ולכלל הפילוסופיה הפוליטית של המערב הוא הרעיון הסוציאליסטי, שהוא, היום, רעיון היסוד של כל מדינות העולם המערבי.
הסוציאליזם שולט היום בכל מדיניות הפנים והחוץ של העולם המערבי והשפעתו זו מתבטאת בשני התחומים הגדולים והראשוניים של הפוליטיקה במערב – הכלכלה והבטחון. הצורה בה מתבטאים ערכי הנצרות בפוליטיקה היא שבשניהם היא עושה זאת באמצעות ההקרבה: בראשון היא עושה זאת באמצעות הסוציאליזם ובשני באמצעות מדיניות הפיוס, שהמשותף להם הוא מסירתם של משאבי אזרחיו היצרנים של העולם החופשי לידי בני אדם שאין בידם זכות עליהם, החל מאזרחים עניים במדינותיהם הם וכלה במדינות מושחתות של העולם השלישי.
אין הבדל עקרוני בין ערכי הנצרות לבין הסוציאליזם, המפקיע מ"העשירים" ונותן ל"עניים" ובין המדיניות הפייסנית כלפי האויב, המהווה יישום של "הושטת הלחי השניה". הדבר בולט במיוחד במקרה של ישראל, שבו היא מסייעת הן לאויבי תרבותה מבית והן לאויביה מחוץ באמצעות מימון ואספקה של צרכים חיוניים. דבר דומה קורה גם ביחס שבין העולם החופשי לעולם העריץ, כשנציגי האחרון זוכים ממנו לכבוד ולכיבודים גם יחד. בהקשר זה, נדיבותו של המערב כלפי ממשלי האויב הדיקטטוריים אינו אלא גרסה של מדיניות חוץ למדיניות הפנים הסוציאליסטית, כי בשני המקרים משתמשים מחלקי המשאבים בכספי המסים של אזרחי המדינות היצרניות כדי להיטיב עם בני העמים "נפגעי הגורל".
במקרה של ישראל אין רעיונות הסוציאליזם מוגבלים לשמאל הפוליטי בלבד. גם במחנה הלא-שמאלי קיימת חמלה וסימפטיה כלפי השכבות החלשות – אך בשל חוסר אבחנה רעיוני אין אנשי המחנה הלא-שמאלי מבחינים בהבדל שבין הכפיה שמטיל השמאל על בני אדם לתת לבין הרצון הטבעי לסיוע שחש בעל היכולת כלפי הדל ממנו. התוצאה העגומה של מחדל זה היא תמיכה שמעניקים, לעתים מזומנות, גם שומרי מצוות לשמאל העריץ מבלי להבחין בכך שביסודו קיימת הכחשת הקנין הפרטי. בעולם הפוליטי של ישראל עוורים העוסקים בפוליטיקה מכל הזרמים לכך שהמאבק שמתקיים במדינת ישראל בין הפוליטיקה ה"חילונית" לדתית הוא מאבק דתי ביסודו –שהפוליטיקה הלא-דתית מייצגת בו, לעתים קרובות, את ערכי הנצרות. כל עוד יימשך כשל הבחנה זה ימשיכו ערכי השמאל לשלוט בתרבות המקומית ולקדם את מה שמבחינתה של הכנסיה העולמית אינו אלא נצחונה של הנצרות.