מוסר נוצרי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1774
מוסר נוצרי
מוסר נוצרי הוא מוסר המנוגד לדרישות החיים עלי אדמות, ומצווה על התאמה לעולם שלאחר המוות, כשהוא תובע ויתור על תענוגותיו של העולם הזה, אותו הוא רואה כ"עולם החומר" ודורש, בין היתר, לא להגיב בשום צורה כוחנית להפעלת כוח נגדו.
מכיוון שמפתח המוסר הנוצרי אינו מתאים למציאות, משמעותו היא אי מוסריות ו/או אי מעשיות. לכן, כשהיו העמים הנוצריים ניצבים מול הברירה הקבועה שמולה היתה האידיאולוגיה הנוצרית מעמידה אותם – מוסריות או חיים – והיו רוצים לבחור בחיים, הם היו נאלצים לפעול בצורה המנוגדת לרעיונותיהם המוסריים ולקבוע עובדות בשטח, מבלי לגלותן, להודות בהן ובודאי שלא להצהיר עליהן.
לאור זה, היו הנוצרים עוסקים, לאורך כל ההסטוריה הארוכה שלהם, בפעולות של הרג, כפיה וכיבוש, המנוגדות רשמית לתפישה המוצהרת של אמונתם. האדם הנוצרי למד לקבוע עובדות, אף אם הן מנוגדות לתפישתו האידאית, ולחיות בפיצול שבין פעולות החיים והרעיונות המנוגדים להם. את "בעיית המלחמה" הנוצרית, הקובעת שמלחמה איננה מוסרית, פתרו אומות אירופה באמצעות הפרדה שעשו בין פעולותיהם בשדה הקרב לבין ידיעתו של ציבור אזרחיהן. כך נוצר במערב מצב של קבע, לטוב ולרע, שבו נותק הציבור מלדעת על פרטיהם הישומיים של מבצעים צבאיים – ואל מול האלטרנטיבה של חיסול עצמי של העולם המערבי, בנתה המדיניות המערבית שיטת התנהלות התואמת את המוסר הנוצרי, שביסודו בורות ציבורית, כלומר מצב שבו אין רוב הציבור יודע במדוייק על מעשי נבחריו, כשחלק גדול מכך נוצר בבחירתו המודעת.
כך, במשך כל הדורות האחרונים, הותוותה ההסטוריה של העמים הנוצריים, כהסטוריה של אי התאמה בין הפעולות שעשו מנהיגי האומות במערב למה שהאמין בו ציבור אזרחיהן; אומות המערב נבנו כביטוי מעשי של פיצול בין מוסר לפעולה – כעמים שיש בהם מחד אנשי דת ומאידך לוחמים, הפועלים באופן מנוגד זה לזה.
ברוח זו, הנחת היסוד של המנהיג הנוצרי – ומה שמכשיר אותו להנהגה – היא שבפועל הוא מציית לעקרונות פרגמטיים אך מסווה אותם בערמומיות מעינו הבוחנת של הציבור, תוך כדי כך שהוא משלם מס שפתיים לגורמים הנוצריים הדתיים.
בעולם המודרני בא המוסר הנוצרי לידי ביטוי חזק בתפישת השמאל, אשר מחד עומדת ביסודן של מדינות שהפוליטיקה שלהן אכזרית ופוגענית בזכויות האדם של אזרחיהן ושל אזרחי המדינות האויבות להן – ומאידך הן מצהירות על גישה סלחנית וותרנית במאבקיהן. תעמולת השמאל ניצלה, מאז ומתמיד, את העובדה שבעולם המערבי אין הציבור מבקר את פעולותיהן של ממשלותיו ומעניק להם "המחאה פתוחה" של אמון, כשחלק מהדבר מבוסס על אמונו בנציגיו – וחלקו האחר על הבנתו שעדיף שלא לדעת על מעשים לא מוסריים שנעשים בשמו (מה שמאוחר יותר נוצל על ידי פוליטיקה שמאלנית אנטי מערבית).
ברוח זו פעלו מדינות אירופה כאשר משכו בחוטים כדי לבסס את שליטתן הכלכלית במדינות העולם השלישי, מאז תקופת התחיה, אך היום הן מנערות את חצנן מכל מעורבות במה שעלול להיתפש בדעת הקהל העולמית כ"ניצול קולוניאליסטי" של עמים נחשלים (על אף העובדה שהדבר משמש עד היום ככלי רעיוני במלחמתם של מתנגדי העולם החפשי).
ערכים אלה מנחים היום את עמי המערב, שתפישתם המוסרית המוצהרת נוצרית, לנקוט במדיניות כפולת פנים: מחד בפעולה מעשית המצייתת לדרישות המציאות, כאשר היא מציבה התנגדות צבאית לאויב המערב ומאידך לשלול, באופן מוצהר, פעולה מסוג זה, הנתפסת על ידי הנצרות כמנוגדת למוסריות. גישה זו הופעלה, למשל, בנושא העימות בין ארה"ב לעירק, כאשר מחד קיבלה ארה"ב את תמיכתן של מדינות רבות ביציאתה לפעולה נגד משטרו של חוסיין אך בו בזמן הותקפה על ידי מתנגדים למלחמה, המגבירים את לחצם עליה עד היום. בדומה לכך סופגת מדיניות ההגנה העצמית של ישראל, אשר פועלת נגד מתקיפיה, לעתים קרובות, בצורה בלתי וותרנית, האשמות מוסריות מצד כוחות פוליטיים, המציגים עצמם כנושאי דגל המוסר, אך, למעשה, מדובר במוסר נוצרי שההתנהגות לפיו עלולה להביא שואה על ישראל. עם זאת, מצליח המוסר הנוצרי, בשל לחצו העז והיותה של ישראל בלתי מודעת לעובדה שבתוקף היותה בית לעם היהודי היא אמורה לייצג מפתח מוסרי מנוגד, להביא את מנהיגותה הפוליטית של ישראל "לתת הנחות" לאויביה. היום נמצאת ישראל מבחינה זו בין הפטיש לסדן, באשר מחד היא משמשת לעולם כולו דוגמה לפעולה נמרצת נגד אויב, המקובל ככזה גם על העולם החופשי – אך מאידך, אין היא יכולה שלא להתחשב בפעולתם של הכוחות הדוגלים במוסר הנוצרי, אשר תוקעים מקלות בגלגלי מנגנוני ההגנה שלה.
למותר לציין שארגונים בינלאומיים רבים, שמוצאם במערב, נשענים על משאבים המוצאים, בצורה כזו או אחרת, ממדינות נוצריות ותומכים בפעילויות המקשות על כל מדיניות ההגנה העצמית של העולם המערבי כלפי אויביו. דבר זה מייצר בעיות פוליטיות פנימיות חמורות במערב, והיום ניתן לצפות בו במיוחד בארה"ב, שבו מעורער מצבו של השלטון של בוש בבית הלבן בשל ההתנגדות למלחמה בעירק. אך בישראל, אשר המוסר הנוצרי אינו מובנה בפוליטיקה שלה בעומק המסורתי שבו הוא נמצא אצל מדינות המערב, מיישמת תפישת השמאל את ערכי המוסר הנוצרי.
בישראל קיים, במיוחד בשנים האחרונות, ויכוח פנימי פעיל בין הדוגלים במוסר הנוצרי, בצורת תמיכה ברעיונות השמאל הישראלי, לבין שאר הציבור, הנוקט, בתחום המלחמה, ברעיון יהודי יותר דוגמת "הבא להרגך השכם להרגו". בדור האחרון, שבו נערכו הסכמי שלום עם ארגוני מחבלים רוצחים, בצורה התואמת את מוסר המחילה והויתורים, הולכת ונחלשת עמדתה הפוליטית של ישראל, ביחד עם התדרדרות מעמדה בתחום לחימתה נגד אויבי המערב. הדבר מגלם את גדילת השפעתו של המוסר הנוצרי בישראל, וגם אם הדבר אינו בא לידי ביטוי במדיניות המוצהרת של צבאה, הוא מתבטא בחולשת עמידתה של ישראל אל מול אויביה בשל המגבלות הקשות שמטיל מוסר זה על פעולות כוחות הבטחון שלה.
חולשתה של ישראל מתבטאת, בהקשר זה, דווקא באחדותה המוסרית, אשר איננה מאפשרת לה את פתרון ההפרדה האפייני למדינות המערב; ארה"ב, למשל, דואגת להגן על כוחותיה הצבאיים, הפועלים בשדות הקרב, מפני התקשורת, כדי שחייליה לא יופרעו במאמץ המלחמתי. הפרדה זו, שהיא הצורה המעשית שבה מתמודדת מדינה מערבית עם הבעיה הנוצרית, היא גירסה מודרנית לפתרון הנוצרי ההסטורי של "בעיית המלחמה" העתיקה. אך בישראל לא קיימת תשתית הבנתית לטיב הבעיה ולכן מוצאת עצמה הנהגתה של ישראל בצורך להתמודד עם התקשורת העולמית בכל פעם שצבאה מחטיא, תוך כדי פעולה, מטרה צבאית ופוגע במטרה אזרחית.