ישראל הנוצרית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1309
ישראל הנוצרית
ישראל היא, כנראה, המדינה היחידה בהסטוריה האנושית המיישמת את תפישת המוסר הנוצרי: פעם אחר פעם היא "נותנת את הלחי השניה" לאלה שמכים אותה – תופעה שמעולם לא נרשמה כמוה בהסטוריה העולמית.
ודבר זה נובע, בעיקר, מאי הבנת המוסר הנוצרי.
אך כמה גרוע שהדברים נשמעים, הם למעשה גרועים אף יותר, כי האמת היא שתפישת המוסר הנוצרית איננה מסתכמת רק ב"לתת את הלחי השניה" - אלא, למעשה ובמפורש, ב"אתה תתן את הלחי השניה שלך ואנחנו לא". זו היתה, למעשה, תפישתה האמיתית של הנצרות מאז ומתמיד: לומר לאחרים לסכן ולהקריב את עצמם. דבר זה איננו מקרי, אלא חלק מהשיטה, שיש לדעתה: במשך אלפי שנות קיומה, ראשי הנצרות מעולם לא הקריבו את עצמם – הם נתנו לאחרים לעשות זאת.
זהו חלק יסודי בדוגמה הנוצרית המעשית, שעיקרה פיצול מעשי בין מה שנאמר למה שנעשה. רק תמימי דרך ובעלי-אחדות (כמו בני העם היהודי) טועים עד כדי לסבור שישנה בנצרות (ובכלל) דרישה של תיאום בין הנאמר לנעשה.
הנצרות, המתבססת על סיפורו של הצלוב אשר הקריב את עצמו למען האנושות, איננה הולכת לקרב או "מתערבת במלחמות" בעצמה אלא שולחת אחרים להקריב את עצמם למען ערכיה; האפיפיורים, אשר שלחו את הצלבנים לצאת מאירופה ולכבוש ו"לשחרר" את המקומות הקדושים, דאגו להישאר במקומות שלטונם. הם, האפיפיורים, לא לקחו אחריות אף פעם, אך תמיד ידעו להנות מן השלל.
לא מדובר בציניות או במזימה אלא בעקרון פעולה של קבע, שהוא חלק משיטה בת שנות אלפיים שלפיה אתה חי על חשבונם של אחרים, שאתה שולח לקרב. זו הדרך שבה מדלדל הרוע האנושי את הטוב האנושי, כשהוא דואג לשכנע את הטובים שבבני האדם לסכן ולהרוג את עצמם למען הרעים וחסרי האחריות. זוהי משמעות מפתח המוסר הפוליטי הנוצרי המלא – ומה שאיפשר דורות ארוכים של שחיתות מובנית בפעולה.
מבחינה הסטורית, יש שתי גרסאות יסוד ליישום הנוסחה הנוצרית: אתה יכול לשלוח מישהו אחר לתת, במקומך, את לחיו לאוייב – ואם הוא איננו מוכן לעשות זאת, אתה יכול לשסות בו את האוייב. הגרסה השניה מתאימה למי שרואה בעיניים פקוחות את המזימה הנוצרית, את אי המוסריות של המוסר הנוצרי ולכן אינו מוכן לקבל עליו את המוסריות הנוצרית; זהו הלא-נוצרי בעולם, אשר דוחה את המוסר הנוצרי כלא-מוסרי.
היהודי ההסטורי מגלם את האפשרות השניה, אשר דחתה את ההשפעה הנוצרית בזמן שבו כבשה זו את העולם. אך היהודי החדש מייצג אפשרות השלישית בכך שבדורות האחרונים הוא נשבר ונכנע למוסר הנוצרי.
אך מנקודת המבט הנוצרית היסודית, המסורתית – ומה שעולה בקנה אחד עם ספר היסוד הנוצרי - יש בעולם עם אחד, סרבן קבוע, אשר אינו מוכן לשאת בעול המוסר הנוצרי – העם היהודי.
מאז ומתמיד – לפחות במונחים של ההסטוריה הנוצרית – היה היהודי העקשן הסרבן שלא קיבל עליו את הנצרות ולא הסכים עם תפישת המוסר שלה – ובכך "קלקל את השורה" והפריע להשתלטות הנצרות על העולם. על אף – ולמעשה, בגלל – הכפיה הנוצרית המתמדת, עמד היהודי במריו וסירב להיות נוצרי. העולם הנוצרי העניש אותו, כידוע, על אי הסכמתו זו ברצף של סבל מתמשך שהוסב לו בצורה ישירה או בצורה עקיפה: אם לא פגעו בו הנוצרים ישירות באמצעות חוקים דרקוניים, צלבנים, אינקוויזיציה ושאר צרות, שתקו האפיפיורים כשנטבחו היהודים על ידי פוגרומים "ספונטאניים" או על ידי משרפות הנאצים.
הפגיעה הקשה – ובמיוחד מן הסוג השני - נמשכת עד ימינו אלה; ניתן, בהקשר זה, לצפות בה בשתיקתם הרועמת של אנשי ה"כס הקדוש" ברומא, המופנית כלפי ההשמצות והמכות שהעם היהודי סופג, מצד האומות הנוצריות והמוסלמיות כאחד. שתיקה זו כמוה כהסכמה.
במשך כמעט אלפיים שנה עמד העם היהודי בהתקפות העזות ולא נכנע, אך במאה העשרים – ובמיוחד בחמישים השנים האחרונות של קיום מדינת ישראל - מתחיל היהודי להישבר ולהיכנע למוסר הנוצרי: שבר זה נוצר על ידי אידיאולוגיות הסוציאליזם והשמאל, שהן צאצאיה הרעיוניים של הנצרות. אידיאולוגיות אלה הצליחו לחדור אל היהדות במסתרים ובערמה, כשהן מסוות את עצמן כבנותיה של היהדות. הן עשו זאת בהצהירן על דאגתן לרווחת האדם בעולם ובכך הטעו את חלק מבניה של היהדות לחשוב שאין הן אלא בבואת הרעיון היהודי של הערבות ההדדית. בכך הצליחה הנצרות לבצע הטעייה דומה לזו שאותה ביצעה לפני 2000 שנה כשחיברה את ספר "הברית החדשה" והציגה אותו כהמשך של התנ"ך; ואכן, הסוציאליזם נתפש על ידי היהודים המחזיקים בו היום כצורה מתקדמת ועדכנית של התפישה החברתית היהודית הקדומה. אלא שיורשיה הרוחניים המוסווים של הנצרות, אף כי הם מודעים רק לעתים רחוקות לשרשי אמונתם זו, הם מצייתים לעקרונותיה המוסריים – וציות זה כולל – ברוח המסורת העריצה שמצינו לעיל – גם את כפייתם של אלה שמסרבים להשתכנע.
וזה אכן מה שעושה השמאל הישראלי מאז קום המדינה ועוד לפני כן ועד היום – פעולות פוליטיות ברוח הנצרות, אשר בראשן וביסודן מסירת הלחי השניה של המתנגדים. בהתאמה מלאה לרוח זו, ה"לחי השניה" שאותה הם מקפידים למסור מזה חמישים שנה, היא זו של שומרי המצוות, אויביו המסורתיים של המוסר הנוצרי. אך נצחונה הגדול ביותר של האידיאולוגיה הנוצרית בפוליטיקה הישראלית הושג בתחום היהודי הדתי, הקרבן ההסטורי הקבוע של הנצרות; במדינת ישראל של היום היהודי הדתי נתפש כמוקצה על ידי רבים – ולא כולם חילוניים. רבים מבין הדתיים אף הם אינם אוהבים את שומר המצוות האדוק, החרדי – ואת זאת ניתן לראות כהצלחתו הגדולה ביותר של מתנגד היהדות.
במשך כל שנות קיומה של הנצרות, שלטו אדוניה כמלכי המלכים, כשמבחינת לקיחת אחריות הם נמצאים "מעל" עניני אנוש ומשאירים למלכים ה"ארציים" את השליטה הכוחנית, אך בו בזמן דואגים לצבור הון עתק. למעשה, דואגים הנוצרים לכך שהזרם המתמיד והעצום של ההמשכיות האנושית יתמיד בהערכתו אותם – וזהו. הם אינם זקוקים ליותר. מדיניות זו מסבירה את התנהגות השמאל הישראלי; כל עוד הוא בא על סיפוקו מכך שהמדינה היהודית עוסקת בהקרבה ושנאת היהודי הדתי בה פעילה – אין צורך ביותר מכך, שכן בדרך זו נצחון הרע מובטח. בינתיים.
אוהד קמין