יזכור

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1063

 

יזכור

ישראל מול האפיפיור

אחד הדברים המאפיינים את הצדק הוא זיכרון אי הצדק. אדם תלוי בזיכרונו לצורך קיומו ופעולת הצדק מבוססת על כוח זיכרונו של האדם. כשמדובר באדם צודק שפשע בוצע נגדו מתבטאת צדקתו ביכולתו לזכור את הפושע נגדו ולרדוף אותו עד ענישתו.

דוגמה אחת לכך היא העובדה ששנים רבות אחרי השואה הנוראה באירופה ממשיכים להתקיים בעולם מרדפים, חקירות והליכים משפטיים נגד פושעים נאציים. חלק חשוב בהצדקת הדבר קיים בעצם קיומם של ניצולי שואה רבים שעדיין חיים בימינו; סבלם של אומללים אלה עוד לא תם – ואך טבעי הדבר שהמצוד והענשת הפושעים האחראים לסבל זה יימשכו.

ישות אנושית צודקת – בין אם מדובר באדם יחיד או במדינה המייצגת אזרחים – איננה אמורה לשכוח מעשה של אי צדק או לשאוף להעמיד את מבצעו לדין. במקרה של מדינת ישראל אופיינית שכחה מסוג זה למקרים שבהם הפושעים הם ראשי מדינה. בהקשר זה קיימת בישראל נטיה למחילה לא מוצדקת. זה קרה במקרה המובהק של יאסר ערפאת, המשיך במקרים כמו אלה של אבו מאזן או מוחמד דחלאן ואף קיים במקרים כמו זה של אידי אמין מאוגנדה. פושע זה, שהיה האחראי לרציחתו של אחי ראש הממשלה, יוני נתניהו, באנטבה, זכה לחיי פרישה נוחים בחצרו של מועמר קדאפי שליט לוב מבלי שמדינת ישראל תשמיע אף צליל קל של תביעה להסגרתו.

"שכחה" מסוג זה מעידה על חולשה, כי היא נובעת מכוחו זכרונו הירוד של הנפגע או של הקרובים אליו. כשמדובר במי שמתיימר לייצג את עניניו, הדבר מצביע לפחות על כשלון בביצוע המשימה מצידו, אם לא על שותפות בפשע.

זו הדילמה שמדינת ישראל ניצבת לפניה היום, לפני ביקורו של האפיפיור.

כשהיא מתכוננת לביקור האפיפיור, תוך דיווחים על הסכמים שנערכים בין השלטון הישראלי לוותיקן לגבי מסירת שליטה באתרים מסוימים בארץ ישראל לידי הנוצרים, מתעלמת מדינת ישראל, המתיימרת לייצג את ערכי העם היהודי, מפשעי הנצרות נגדו.

אם אכן עטפה את ירושלים עננת שכחה בנושא, נתכבד להפיגה בכמה עובדות:

את מסע האפיפיור ואת ביקורו המתוכנן אין לראות כפעולה פרטית של אדם פרטי אלא במכלול ההקשר שבו הוא פועל, כלומר כסמל פוליטי חי של אמונתו, אשר כל פעולותיו מיתרגמות ומתפרשות על ידי המוני מאמיני הנצרות – וגם מאמיני דתות אחרות – במובנן הנסתר, הנושא בחובו את תקוות הנצרות לישועה גלויה.

את הנצרות לא ניתן לנתק מיחסה ליהדות. החל מימיה הראשונים כוללות תקוות הנצרות מלחמת חורמה ביהדות; זו מתחילה בהוקעתם של היהודים בכתבי הקודש הנוצריים קודם כל בהאשמתם הישירה בכך שהביאו לרציחתו של נביאם. היא ממשיכה בקו ישר של האשמת היהודים בנטיות שליליות כמו רדיפת בצע ובביצוע פשעים כמו רצח ילדים למטרות פולחן.

האשמות אלה היו לכוח המניע החזק ביותר של התנועה האנטישמית; הן הפכו לרדיפה מתמדת ועקיבה של קהילות יהודיות על ידי נוצרים לאורך דורות רבים של קיום גלותי, אשר הסבו לעם היהודי סבל בל ישוער ממש עד לעת החדשה. בעת החדשה הצטיינו הממסדים הנוצריים בהתעלמות מזוועות ההשמדה באירופה וביחס סלחני ומעודד כלפי צוררי ישראל, שלא לדבר על נסיון מתמיד להפיץ את בשורת הנצרות, שעדיין נערך במקומות רבים בארץ ישראל.

מכל העובדות הללו ניתן להבין כי מבחינת הוותיקן העימות בין הנצרות ליהדות הוא יצור פוליטי חי המבקש להפוך לעובדה מוחשית בגוף היהדות. מבחינת הנצרות, מאחז נוצרי של קבע בארץ ישראל ייחשב לסוג של נצחון על העם היהודי. בעיני הנוצרי, כל עותק של כתבי הקודש הנוצריים הוא כתב האשמה עדכני נגד היהודים הפושעים – והנוצרים, שלא כמו ישראל, זוכרים. אל מול הזיכרון הנוצרי החי מיטשטשת מדינת ישראל, אשר שוכחת את ערכי העם שאותו היא מייצגת – עם ששורשיו עתיקים ועמוקים הרבה יותר מאלה של הנצרות ואשר סבל רבות מנחת זרועה.

בהקשר העכשווי, אם מעוניינת מדינת ישראל להציג את עצמה כמייצגת של העם היהודי ושל הצדק, עליה לזכור את הציווי "יזכור" – או לפחות להציג את עצמה כמהות זוכרת, אשר איננה שוכחת את הפשעים שנעשו נגדה או את הפושעים עצמם. לפחות עד כמה שהיא מייצגת את העם היהודי אסור לה למדינה להציג שכחה מוחלטת לגבי פשעי הנצרות נגד העם היהודי.

אין משמעות הדבר שעל ישראל להכריז מלחמה נגד הוותיקן, אך אין היא צריכה להתבטל בפניו או להשתטח לפניו כדי לתת לו לעבור על גבה. לכל מטרה פוליטית שחפץ השלטון הישראלי להשיג מביקור האפיפיור די בכך שמדינת ישראל מוכנה לשלם במשאבים מכיסי אזרחיה היהודיים כדי להקל עליו להקהיל מאמינים בעת ביקורו, כדי לשכנע את העולם שהיא בעלת נימוסין ראויים – כלומר את חלק העולם שמאמין בכך שהגשת הלחי השניה היא הפעולה הנכונה בהקשר זה.

ואם, לצורך הענין, נדמיין שמדינת ישראל היתה פועלת בהקשר זה כראוי למדינת העם היהודי ומעבירה לוותיקן (מה שהיתה צריכה לעשות מזה עידנים) שאילתא לגבי כוונותיה העתידיות של הכנסיה הנוצרית בנושא פיצויים שראוי העם היהודי לקבלם על מה שנפגע בגינה של האנטישמיות הנוצרית? מה הייתה תוצאת הדבר?

כבוד. הרבה כבוד. כי זה היה מעיד על כוח הזכרון של העם היהודי – ועל כך שהוא אינו שוכח, לטוב או לרע, את עובדות המציאות. אם היה העם היהודי מציג תביעה מסוג זה אל מול האפיפיור בעת ביקורו בישראל, היה בדבר כדי לבחון עד כמה נציג הנצרות מייצג גם רצון טוב אמיתי. שכן, אפילו לפי עקרונותיה המוצהרים של הנצרות, רצון טוב אמיתי מצידו של מי שחטא מחייב וידוי וכפרה מעשית על חטאיו.

האם יעמוד למנהיגי מדינת ישראל של היום העוז להציג עמדה מסוג זה בשם היהדות? או, אולי, ירשו למנהיגיה הדתיים של הקהילה הדתית היהודית לבטא דברים אלה בשיחה עם האורח?

נראה. יהיה אשר יהיה, אנחנו נזכור.

נתונים נוספים