הלחי השניה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 4040
הלחי השניה
סוד הנצרות-לכאורה
ישו הנוצרי הצהיר כי מוסרי הדבר להגיש את הלחי השניה למי שמכה אותך על לחייך. אך למעשה, מזה אלפי שנים אין הנוצרים מסוגלים להביא את עצמם לבצע זאת – ובמיוחד כשמדובר ביחסם ליהדות. יתרה מזו, לאורך ההסטוריה המשותפת לנצרות וליהדות מכים הנוצרים דרך קבע את היהודים, על אף שאלה לא היכו אותם כלל. במובן מסויים, בדור האחרון התקרב העולם המערבי, הנוצרי בעיקרו, ליישומו של עקרון זה, כאשר התמקדו אנשי המוסר הנוצרי בהגשת לחיו השניה של היהודי למוסלמי.
למעשה, מתוך תצפית על העובדות הכרוכות באירועים הפוליטיים במלחמה בין ישראל לאויביה, נראה כי בדרך חידתית כלשהי דווקא היהודים הם המיישמים את המצווה הנוצרית של נתינת הלחי השניה, אשר אף אחד מהעמים הנוצריים לא הצליח אף פעם להגיע לביצועה. פתרון החידה והסוד שביסוד הדבר הוא שהעמים הנוצריים, המחזיקים במוצהר בעקרון המוסרי הנוצרי של הויתור אינם מחזיקים בה בפועל. במלים אחרות: עמי הנצרות, יסוד תרבות המערב, אינם נוצריים. למעשה, הפוליטיקה המופעלת על ידי התרבות המערבית-נוצרית לאורך ההסטוריה – שהיא האחראית להישגיה הפוליטיים – איננה נוצרית אלא נוצרית-לכאורה. לאמיתו של דבר היא דו-משמעית: נוצרית בהצהרה אך לא נוצרית בפעולה. אך גם אם הדבר מסביר את יעילותה הפוליטית של התרבות הנוצרית, אין הדבר מסביר את מקור משיכתו של עקרון הויתור והגשת הלחי השניה של הנצרות כלפי רבים, ובתוכם עמים לא נוצריים, הוגי דעות, אנשי רוח, השמאל הפוליטי – ויהודים.
ההסבר לתופעה זו נעוץ בכמה גורמים: אחד מהם הוא, כנראה, האמונה בכך שהויתור לתוקפן מביא בעקבותיו את התרככותו ואת "חזרתו בתשובה"; רמת עומק מסויימת של הויית הנפש האנושית רואה את אי ההגיון שקיים במעגל של אלימות ותגובה בנוסח נקמת הדם או הנקמנות האפייניים לבני אדם ברמה נמוכה – ואת הרצף האינסופי של האלימות היכול לנבוע מגישה כזו (הנוצרים המוצהרים נוהגים לבטא זאת באמירה הקוראת תגר על המוסר היהודי: "עין תחת עין תגרום לכל העולם להיות עיוור"). האדם המחזיק באמונה זו שואף לכך שנשאי האלימות, היוזמים את המכה הראשונה, יתרככו אם וכאשר הנפגעים מפעולותיהם ימחלו להם על אלימותם ואף יאפשרו להם להמשיך בה ללא התנגדות.
גישה זו לוקה בהנחתה היסודית, באשר גישת הויתור שעליה היא בונה איננה מתאימה לפסיכולוגיה הטבעית של האדם. לכן, התוצאה הישירה של נסיון ליישם את הגישה הנוצרית במציאות האנושית, ייתקל לרוב בכשלון. ההסטוריה מכירה דוגמאות מעטות לעמים אשר מטיפים לדרך פעולה כזו ואף מיישמים אותה – כמו חלק מהבודהיסטים – אך הם משלמים במחיר כבד של מוות, הפסד ואבדן על גישתם זו: הבודהיסטים, למשל, הפסידו, על ידי גישת אי האלימות, את ארצם – וישראל, שמדיניותה גדושה בגישה התומכת באויב, מפסידה היום במלחמה נגד הפלסתינים חלקים מאדמתה ודם רב.
כאמור לעיל, דווקא אלה שהתפרסמו מכל בתמיכה המוצהרת בעקרון זה – הנוצרים – לא סיפקו עדויות הסטוריות להתנהגות כזו בהקשרים של עימותים אלימים. יתרה מכך: העמים הנוצריים כבשו מאז מסעות הצלב דרך לפסגת השליטה העולמית על ידי יישום פוליטיקה של אי ויתור ואי הקרבה.
למעשה, היתה התרבות הנוצרית (או, במדוייק יותר, הנוצרית-לכאורה) לדוגמה כלל-עולמית של מדיניות פיצול בין אמירה למעשה, בין הגות ליישום, בין הצהרה דתית התומכת בחמלה ובקרבן נוצרי לבין פוליטיקה אכזרית, צינית וחסרת חמלה.
כנראה שהמחשבה המנחה את הגישה הנוצרית-לכאורה, השולטת בתרבות המערבית, היא המחשבה שהאמונה שלעיל איננה מציאותית – שהרעיון על התועלת שבנתינת הלחי השניה איננו מעשי – שהאמונה בהתרככותו של המכה בעקבות הגשת הלחי השניה היא אמונה טפלה. (טפלותה של אמונה זו באה לידי ביטוי במיעוט הזניח של המקרים שבהם באמת מתרכך לבו של הצד האלים בעימות אנושי – וברוב המכריע של בני האדם המחזיקים בגישה כוחנית, נקמנית ובלתי ותרנית, אשר לא רק משיבים מלחמה שערה אלא אף יוזמים מלחמות בכל מצב שבו נראה להם שהצדק עימם).
גישת הויתור, הקרבן הנוצרי ומסירת הלחי השניה הוכיחה את עצמה עד היום כלא רציונלית – ויתרה מזו: גם כלא צודקת. גישה זו מביאה שואה על המיעוט המנסה ליישם אותה ומסתכמת בנצחונם הלא מוסרי של הרוע, האלימות ויוזמי הפגיעה האנושית. מצב לא מוסרי זה שולט היום בשדה הקרב שלנו במזרח התיכון.
אך כה רבים הם המאמינים באמונה טפלה זו, על אף שבמציאות היא מוכיחה את עצמה כלא מעשית ולא רציונלית – שמן הנמנע לא לשאול: מדוע?
התשובה לכך טמונה בהסטוריה הפוליטית של התרבות הנוצרית-לכאורה: זו משקיעה משאבים רבים כדי לחנך לויתור, כאשר מדובר, למעשה, בטקטיקה פוליטית שאין מאחוריה כוונות אמת, אך ביסודה לוגיקה פסיכולוגית מסויימת. לוגיקה זו היא רכושם הרוחני של בני אדם מסוימים, אשר אינם פועלים בדרך כלל בשדות הקטל של הפוליטיקה האמיתית. היא יעילה כאשר השאיפה ההדדית של בני אדם המעורבים בסכסוך היא השגת שלום – אך היא קטלנית כשאין הדבר כך. למעשה, מדובר בנסיון מתמיד ליישם רעיון אנושי מתקדם, האפייני לאדם אציל, הרואה את הערך האנושי הגבוה שיש לחיי אנוש, בתחום שבו נמצאים בני אדם אשר אינם שייכים לאותה עילית מחשבתית ואינם רואים כך את האנושיות.
בין ילדים, למשל, צריכה להתקיים המלצה חינוכית למניעת אלימות. כך יהיה מתאים גם בין בני משפחה ובמצבים דומים נוספים שבהם יש הסכמה קודמת על יסוד היחסים, אך המלצה כזו תהיה בלתי מעשית אם תינתן בחברה שבה האלימות היא שמה של הפעולה השכיחה והדרך המסורתית לפתרון סכסוכים.
לפיכך, ניתן להבין את המכשלה של עקרון הלחי השנייה בזמננו כשגיאה הקלאסית של יישום מחוץ להקשר של עקרון, שבהקשר אחר הוא יכול להיות נכון. במובן זה, המאפיין את הדוחפים ליישום העיקרון הנוצרי הוותרני הוא פעולה מנותקת מהקשר.