בין דת ויהדות לסוציאליזם ולנצרות

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1094

 

בין דת ויהדות לסוציאליזם ולנצרות

הטרגדיה של השמאל היא זו של מי שרוצה לסייע לאחיו בני האדם ולתרום לטוב בעולם אך איננו סובר שיש לעשות זאת באמצעות השכל. התוצאה היא, בדרך כלל, שהוא הופך לאותו שוטה אשר, לפי משפטו המפורסם של וולטיר, נופל באופן קבוע כקרבן בידיו של הנוכל. הטעות של וולטיר ניתנת להבנה ולהזדהות על רקע ההקשר התרבותי שבו היה נתון: תרבות זו, שנשלטה על ידי הדת הנוצרית, היתה מושחתת עד כדי כך שגרמה למשכיל שבה שלא יבדיל בין איש דת לנוכל. ראיית איש הדת כנוכל הפכה לתרומתו של השמאל לתרבות העולם עד היום – והיא התחזקה במיוחד בעזרת התפישה המרכסיסטית, שגרסה כי הדת היא "אופיום להמונים".

אך יש הבדל בין איש דת לנוכל. הבדל משמעותי.

ההבדל הוא בדיוק ההבדל שבין הדתות – ויורשיו השוטים של וולטר לא השכילו להבין כי דברי וולטר ושאר משכילי התרבות הנוצרית הקתולית צריכים להישפט לאורו של ההקשר שבו פעלו. מחוץ להקשר זה יש לשפוט כל דת לגופה וכל איש דת לגופו. לפיכך, איש דת יכול להיות אדם יצרני וישר במיוחד בהקשר שבו הרעיון שבו הוא תומך בפעולותיו היא יצרנית וטובה אף היא.

לחשוב שכל איש דת הוא נוכל בשל העובדה שאנשי הדת שהכרת או שהדת שהכרת היו נוכלים היא מקרה קלאסי של להיות כבול למסויים, כלומר לדוגמה.

זה שקופץ, כמו בישראל הרובוטומי לפיד, וצועק, בכל פעם שהוא שומע את השורש "דת" מוטה בצורה כלשהי, או בכל פעם שמופיעה כיפה בשטח "נוכלים! שודדים את כספי" אינו שונה אפיסטמולוגית מאותו בדואי בבדיחה הישנה, אשר נדרס על ידי קטר ואחר כך נזעק בכל פעם שהוא שומע את שריקתו של קומקום המים הרותחים, מתוך מחשבה שהשרקן שייך לאותה משפחה דורסנית...

אך עם זאת, מבחינה אתית ומציאותית, טעות זו היא חמורה ביותר ותוצאותיה אינן יכולות להילקח בקלות על ידי איש. האשמת אנשי הדת בפשעים כנגד האנושות מבלי לשפוט כל אדם לגופו ו/או כל דת לגופה, מתעלם מעיקרון האינדבידואליות, עקרון יסוד פוליטי, ועקרון המסויימות, שהוא יסודי במטפיסיקה: כפי שכל אדם הוא יחידה לעצמה ואין לשפטו עפ"י בני אדם אחרים, כך כל מהות היא מסויימת ויש לשפטה לגופה – ודת היא מהות מסויימת, בין אם מדובר בה כבמושג אנושי כולל או כארגון זה או אחר.

חריצת משפט כוללנית על הדתות מחייבת לימוד של עקרון הדת מתוך לקיחה בחשבון של כל הדתות – ומשיפוט של דת מסויימת קשה, עד כדי בלתי אפשרי, להקיש על כל הדתות. אם רוצים אנו לשפוט דת אנו צריכים להתייחס אליה עפ"י עקרונותיה המוצהרים ולכן, אם היא כוללת איסור על גניבה איננו יכולים לומר שהיא מצדדת בגניבה בגלל שאנו סוברים כי מאמיניה גונבים באופן פרטי. מבחינה לוגית, יהא זה כאילו אמרנו שהגדרת סוס היא "חיה עם אוכף" מכיוון שעל גבם של סוסים רבים יש אוכף.

זה איננו מוסרי ו/או חכם לומר באופן כללי על הדת – במיוחד לא על היהדות - שהיא מבוססת על גניבה: אין בהגדרת הדת דבר הנוגע בגניבה, וכשמדובר בדת היהודית, אחד מעקרונותיה המוצהרים מנוגד לגניבה. גם סקירת ההסטוריה של היהדות איננה מצביעה על נטיה לגניבה וההיפך הוא הנכון: נטייתה מכוונת ליצרנות, שהיא ההיפך מהשתלטות לא מוסרית על רכוש.

בפילוסופיית הסוציאליזם, לעומת זאת, יש נטיה מפורשת לגניבה, הנטועה בשרשיה היסודיים של השיטה; הסוציאליזם מבוסס, עקרונית, על "חלוקה מחדש" של הרכוש עפ"י קריטריונים לא צודקים, אשר אינם רואים קשר בין קנין ליוצריו – וזו, למעשה, השקפתו של כל גנב. מכך, לאדונים כמו רובוטומי יש לומר כי בזמן שהדתי אינו גנב כל עוד לא הוכחה אשמתו – וגם אז כל מה שיסתבר הוא שאינו יהודי דתי, הסוציאליסט הוא גנב כל עוד לא הוכחה חפותו – וגם אין הוא גנב אז מה שיסתבר זה שהוא אינו סוציאליסט.

ענין אחר הוא היחס בין גניבה לכפיה. בפועל, הגנב כופה את פעולתו על בעל רכוש, אך מבחינה פוליטית, אין התמיכה העקרונית בחלוקת רכוש זהה תמיד עם תמציכה בכפיה. לכן, בנושא הכפיה, השיפוט שונה: מכיוון שעקרון הכפיה אינו עקרון מוצהר של הסוציאליזם אלא נגזר מהנסיון להשליט אותו במציאות – כמו הדת הנוצרית או המוסלמית – הכפיה, על אף שהיא המאפיינת של הסוציאליזם מבחינה הסטורית, איננה הכרחית מבחינה הגדרתית. אנו יכולים לחשוב על סוציאליסט או נוצרי שאינם דוגלים בכפיה ומצפים שחזונם יבוא לידי ביטוי במציאות בצורה התנדבותית. עם זאת, אין זה אומר שאין כל קשר – לוגי או פסיכולוגי – בין כפיה לתיאוריות הסוציאליזם והנצרות.

ביהדות, לעומת זאת, שולט עקרון החופש: הארגון היהודי הוא התנדבותי ביסודו ועצמתה של הקהילה היהודית נובעת מכך שחבריה אינם נכפים לתרומה מתוקף העובדה שאין הם נכפים להיות חלק מהקהילה היהודית. על רקע זה, גם אם ההלכה היהודית מחייבת את בניה של הקהילה לתמוך בבעלי תפקידים ובעניים הכלולים בקהילה, אין היא יכולה להיחשב לכפייתית. מה שעקרוני יותר לצורך הבנה כוללת של היהדות היא העובדה שגם ההלכה, המחייבת את היהודי לבצע חובות, איננה כפייתית: לא רק ששום כפיה שבעולם לא היתה מצליחה להכריח את היחיד היהודי הדתי לקיים יום-יומית את כל המצוות – המצב בפועל הוא שקיום פעולות הדת של היהודי היחיד מבוסס על ביקורת עצמית שרק היחיד הוא שיכול להפעיל על עצמו ושום כוח חיצוני כלשהו אינו יכול או רשאי לעשות זאת. בהקשר כזה החופש ביהדות אינו נתפש כתוספת אלא כהכרח יסודי וכאחד מתנאי הקיום במציאות של היצור האנושי.

נתונים נוספים