אלימות במסכה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1233
אלימות במסכה
על אימפריית האכזריות
כל הצהרותיה על בקשת שלום ושאיפתה להנחלת אהבה ורחמים בעולם של הנצרות העולמית, אינם אלא מסכה של אלימות עירומה; מאז תחילת קיומו לא הציע הנוצרי לעולם דבר זולת מלחמה, אכזריות ועוול, כאשר אלה מוסווים בדברי חלקות המביאים שוב ושוב למוות, צער ואבדן. אך למעשה, העובדה שמסיכת שקר זו מעולם לא נקרעה מעל פני המפלצת היא העדות המרשיעה שלה.
בימים אלה, כששוב עומד על הפרק נסיונו הנואל והמתיימר של העולם הנוצרי ללמד את העם היהודי איך עושים שלום עם המוסלמי, ופעם נוספת מדובר בלא יותר מאשר נסיון מסורתי נוסף להגיש לערבי את לחיו השניה של הישראלי, כדאי להזכיר כי בעולם הנוצרי עדיין לא הגיעו לפתרון של שלום של מלחמות הדת הפנימיות בין הנוצרים, אשר החלו זמן רב לפני הסכסוך הישראלי-ערבי. בהקשר זה מה שאסור לנו לשכוח – אף כי קיימת בתרבות נטיה כזו - הוא שהעולם המערבי-נוצרי הוא אלים ולוחמני במהותו. דבר זה מתבטא בכך שכוח הזרוע, הלחץ וההפחדה הם המאפיינים המובהקים של מדיניותו מאז ומתמיד והם המשמשים אותו גם כאמצעי הפעולה שבהם הוא משתמש לצורך גרירתם של ישראל ואויביה לשולחן המו"מ.
מנקודת מבט רעיונית, המכנה המשותף של שתי הרעות החולות של זמננו, אשר הסבו לעולם (ולישראל בכלל זה) נזקים קשים, הסוציאליזם הרחמני (כביכול) והפציפיזם הוותרני (כביכול) אינו אלא מסורת הערכים הנוצרית הקיימת ביסודן. זו, אשר עשתה לה לאיסטרטגיה מסיונרית מעשית את פעולתה המטעה, הכובשת לבבות חילוניים בישראל מזה שנים רבות, המוצגת בשדות שונים, פוליטיים ואמנותיים כאחד, כרעיונות הומניים אוניברסליים, מסתירה בחובם את ערכיה המקוריים של הנצרות. מרמה זו מצליחה ביחס ישר לאי יכולתם של בני אדם רבים בישראל להבין את המכנה המשותף הערכי המסתתר בכניעתו של רבין לקלינטון ובשירתה של אחינועם ניני לפני האפיפיור. בשני המקרים מדובר בנצחון הדוגמה הנוצרית על ישראל – ובשניהם מדובר על העוורון של הישראלים המאמינים שערכי השמאל במדינת ישראל הם ערכים אוניברסליים, מבלי להבחין בכך שמדובר בערכים נוצריים המוצגים בפניהם עטויים במסכה כערכים על-דתיים.
אחד מפירותיה הבאושים של גישה רעיונית זו הוא המחשבה שהקשר בין ערכי היהדות והנצרות גדול עד כדי שניתן לדבר על אחדותן של דתות אלה (בד"כ תחת הכותרת "המסורת היהודו-נוצרית") מבלי לתת את הדעת על כך שהניגוד ביניהן הוכיח את עצמו אינספור פעמים בהסטוריה ככזה שקיים גם בין חיים למוות. ובמיוחד בהתחשב בכך ששום יהודי לא הרג, עינה או בזז נוצרי בשמה של היהדות, ניתן לומר כי ההבדל בין חיים למוות אינו סימטרי, שכן ברובם המוחלט של האירועים ההסטוריים שבהם התעמתו שתי הדתות היתה המגמה חד-כיוונית, כלומר שהנוצרים הם הגורמים למותם של היהודים.
אך האלימות והאכזריות של הנוצרים לא כוונה לאורך ההסטוריה רק נגד יהודים; האנטישמיות הנוצרית, שהיא כנראה גם היסוד ההסטורי לכל צורות האנטישמיות באשר היא, איננה אלא חלק משיטתה האלימה של הנצרות בעולם בכלל. באמצעותה של האלימות גדלה הנצרות מאז נוסדה, התחזקה והתפשטה על חלקים גדולים מהעולם. למעשה, מדובר באימפריה אלימה שכדי לעמוד על כוח השפעתה ושליטתה יש לחרוג מגבולות העולם המערבי אל כל המקומות שמתנהגים לפי מפתח הערכים שקבעה הנצרות בעולם, אשר נמצא גם ביסוד הקומוניזם, הסוציאליזם ולא מעט מארצות האיסלם. למעשה, מהווה הנצרות אימפריה אכזרית של עריצות שתלטנית באמצעים כוחניים, שאותם הפעילה בדרך מתוחכמת נגד אומות רבות ברחבי העולם לאורך כל אלפיים השנה שבהם ציית העולם המערבי (ולא רק) ללוח הזמנים שהנחילה לו.
טעות נפוצה כיום בציבור היא ראיית הנצרות כדת של רחמים, חמלה וחסד, שכן אלה הם הערכים שהנצרות עשתה לה שימוש בהם כמושגי הטעייה במסגרת האיסטרטגיה המתוחכמת שלה. מאז תחילתה אפיינה את הפוליטיקה הנוצרית דו-פרצופיות של מגמתיות מעשית שמטרתה השתלטות ושליטה בבני אדם באמצעים אכזריים תוך כדי הסתרת כוונותיה האמיתיות במסווה מסכה המציגה כוונות טובות. אך מדובר בתרמית שלא קשה לחשפה באמצעות בחינה של ההצהרות הקיימות באופן מפורש בכתביה ובהסטוריה שלה. בהקשר זה כדאי להדגיש כי אף שהכנסיה יודעת איך להתאים את אופי פעולותיה לרוח התקופות והזמנים שבהן היא מפעילה את מדיניותה, ניתן למצוא את שרשיהן של האלימות, האכזריות והכפיה שבאמצעותן היא פועלת כבר בתמלילי היסוד של כתבי הקודש שלה, המשתלבים עם האירועים בהסטוריה שלה כבר מתחילתה.
הדת הנוצרית נוסדה בארץ ישראל לפני כאלפיים שנה, והתבססה על דמותו של ישו הנוצרי. במהלך ארבע המאות הראשונות לספירה, ובמיוחד אחרי הפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה, הפכה הנצרות לדת הדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. במהלך התקופה הקולוניאלית (מסוף ימי הביניים ועד אמצע המאה ה-20) התפשטה הנצרות למקומות היישוב בהן הוקמו קולוניות אירופיות, וכיום מספר הנוצרים נאמד כיום ב-2.1 מיליארד מאמינים.
בדומה לדתות נוספות, הרי שמעבר לאמונה הדתית, הנצרות הינה גם כלי שלטוני ובתקופות שונות אף שימשה להגדרה ריבונית. המבנה ההיררכי בנצרות מדגיש ביתר שאת את השימוש בדת ככלי שלטוני מעבר לאמונה דתית. בחינת רעיונותיה של הדת הנוצרית מאפשרות להבחין בדרך שבה מהווים הם תשתית לשליטה הפוליטית האופיינית של הנצרות: לפי ההנחה הדתית הנוצרית, חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהאל, ומקרבים אותו לעולם הרע. על אף ההשקפה הזו, מקובל על נוצרים רבים כי ישו כיפר בסבלו על החטא הקדמון, ובכך שחרר ממנו את בני האדם. עקרון הנלווה אל החטא הוא עיקרון הכפרה. על ידי עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים עצמיים מקובלים בנצרות הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה מסוימת לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים – מה שמשתלב עם תביעתו של המשיח הנוצרי מבני אדם המצטרפים לקהילתו לוותר על קנינם הפרטי.
אין צורך ביותר מכך כדי להצדיק מנקודת המבט של הנצרות שורה של פעולות שבאמצעותן הגבירו הנוצרים את שליטתם הפוליטית לאורך דרך כיבושם בעולם; הדבר מתחיל ביציאה עקרונית נגד כל הנאות הגוף, המוגדרות כהנאות של "העולם הזה" ובמיוחד אלה הקרויות "הנאות החושים והבשר". כאמור לעיל הרי שלפי הנצרות הנאות אלה שייכות לעולם הרע ולחייו של האדם כיצור חוטא. ברוח זו, גם הענשת הגוף בסבל ובעינויים אכזריים מקבלת גושפנקה של מחילה ודרך לכפרה, שאותן התנדבו הנוצרים להעניק ל"כופרים". את הוקעת ההנאות ואת אכזריות העינויים משלימה הנצרות בהפקעה מתמדת של זכות הקנין הפרטי בחומר וברוח הן ממאמיניה וקל וחומר ממי שאינם. למעשה, מאז נוסדה היתה, בהתאם לכך, המורשת הערכית שהנחילה הנצרות לעולם כזו של אלימות, אכזריות, גזל וביזה, אשר אפיינו את ההסטוריה העולמית מאז ועד היום.
במהלך המאה הרביעית, קונסטנטינוס, קיסר האימפריה הרומית החליט להפסיק לרדוף את הנצרות ולבסוף התנצר; מאוחר יותר, בשנת 313, הכריזו הקיסרים קונסטנטינוס וליקיניוס כי הדת הנוצרית הפכה ל"דת מותרת" באימפריה הרומית וכי יש לאפשר לבני הדת הנוצרית חופש דת, מעשה שהעניק לנצרות מעמד של "דת רשמית באימפריה". שנה זו נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה שלטון ללא מצרים באירופה במהלך אלף שנים הבאות, בתקופת ימי הביניים. הכמורה קיבלה מעמד היררכי ובראשה עומד האפיפיור - ראש הכנסייה. הקיסר תאודוסיוס הראשון הכריז ב-380 על הפיכת הנצרות מדת "נסבלת" לדת רשמית באימפריה הרומית וב-392 כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה וכי כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין.
עקרונות הנצרות ששלטו באלף השנים שבהם שלטה הנצרות באירופה – ימי הביניים – הביאו את התרבות האנושית בה לנסיגה, להתדרדרות ולאינסוף סכסוכים פנימיים בין שליטים קטנים על שליטה מקומית. כמו במקרים הסטוריים דומים רבים היה הפתרון למצב שמצאה הדיקטטורה הקתולית הפניית האלימות כלפי חוץ: מסעי צלב. בין המאה ה-11 והמאה ה-13 התרחשו סדרת מסעות צבאיים שיזמו האפיפיורים הנוצריים, הקרויים בשם הכולל "מסעי הצלב". הם החלו כנסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה נקראו בשם צלבנים וצבאותיהם צעדו לעבר ירושלים ובזזו ערים אחדות בדרכם. בשנת 1099 נכבשה ירושלים, והאוכלוסייה היהודית והמוסלמית בה נטבחה. אך מסעי הצלב סימנו את התחלתה של תקופת שבה החלה מערכת יחסי גומלין בין המערב למזרח, אשר בגלל ימי הביניים נותקה כמעט לגמרי, לשוב לחיים. למעשה, על אף שמסעי הצלב היו אלימים והרסניים במהותם, פתחו הם קשר מחודש אל העולם ה"ישן" שהביא לתקופה של תחיה מחודשת של ערכי העבר, אשר לא פסקה יותר.
מסעי הצלב שחררו גל חסר תקדים של אלימות שבאה לידי ביטוי בטבח של יהודים בכל רחבי אירופה, וגם במקרי אלימות כלפי הנוצרים הפורשים האורתודוקסים במזרח. אך במקביל לאלימות הנוצרית האופיינית, שהתבטאה גם במלחמות דת גדולות בעולם הנוצרי, נוצרה גם תנועת התפשטות תרבותית של ארצות אירופה על פני העולם כולו. תנועה זו היתה בעלת שני ראשים: מסחרי ודתי. בזמן שהראשון שקד על התפתחות כלכלית עסק השני בשליטה דתית. ברוח הדיכוי הנוצרי שהחל במסעות הצלב השלימו זה את זה הקולוניאליזם ששיעבד את העולם הלא-נוצרי לצרכיו והמסיונריות שתקעה את ציפרניה בכל מקום שבו יכלה להגדיל את השפעתה. בדבר זה יש לתלות למשל את הסיבה לכך שמדינות דרום-אמריקה של ימינו, אשר התגלו על ידי אומות קתוליות, הן יותר קתוליות ונוטות כלפי שמאלה ממדינות צפון אמריקה, שהתגלו על ידי מי שהגיע מאירופה הפרוטסטנטית.
התפשטות הנצרות וגידול האוכלוסייה ב"עולם השלישי" יצרו את המצב שבו רוב האוכלוסייה הנוצרית רחוקה ממרכזי הממסד הדתי. מרכזה של הכנסייה הרומית-קתולית, למשל, הוא ברומא, אף על-פי שרוב מאמיניה חיים בדרום אמריקה ובפיליפינים. בנוסף, אירופה עברה בשתי המאות האחרונות תהליך מואץ של חילון, ובמזרח התיכון הוקמו מדינות מוסלמיות (ארצות ערב, טורקיה) ומדינה יהודית (ישראל), כך שמרכזי הנצרות המסורתיים והגדולים נמצאים באזורים חילוניים (גם אם בעלי מסורת נוצרית) או באזורים שאינם נוצריים כלל. מכיוון שעל פי האמונה הנוצרית יחזור ישו פעם נוספת על מנת לגאול את העולם באחרית הימים (באירוע המכונה "האפוקליפסה") נמשך מסע האימפריאליזם הנוצרי לכיבוש העולם גם דרך מסע הצלב העכשווי הקרוי "תהליך השלום".
מכיוון שמבחינה פוליטית מעולם לא היה לנצרות מה להציע זולת כפיה, וכוח הזרוע, הטרור והאכזריות היו האמצעים שבהם השתמשו האומות הנוצריות נגד העולם הלא-נוצרי, היתה אחת מתרומותיה הרעות של הנצרות לתרבות הכלל-עולמית מלחמה שעדיין לא נסתיימה, שכן היא הביאה לכך שדרך האלימות הפכה לדרך הנפוצה ביותר לקיום יחסי אנוש בעולם. למעשה, ה"הישג" הפוליטי הגדול ביותר של הנצרות היה זה שהיא הנציחה את המלחמה באנושות מאז עלייתה על בימת ההסטוריה. במשך אלפיים השנים של קיומה לא פסקו המלחמות להתחולל בתוך העולם הנוצרי ומחוצה לו, החל ממאבקי שליטה בין דת ומלוכה באירופה וכלה במאבקים הבין-דתיים בין הקתוליות לפרוטסטנטיות בעולם הנוצרי, כאשר דווקא המלחמות הדתיות הפנימיות בין פלגי הנצרות, הנמשכות עד ימינו, מאופיינות בשנאת אחים ואכזריות רבה.
בעולם הרחב קיימת בימינו הסכמה חוצת-גבולות על היות האימפריאליזם והקולוניאליזם מגמות שליליות, בשל יסודות הכיבוש, הדיכוי והגזל שיש בהם. אך צחוק הגורל הוא שאת ההתפשטות המסחרית החיובית של המערב, אשר תרמה לעולם כולו את תוצרי הרנסנס והמהפכה התעשייתית, ואשר שחררה מכלא העוני המחריד עמים שלמים שהתקיימו בתנאים פרימיטיביים הוקיעו דווקא אלה שהשליטו את הכפיה השלטונית והדיכוי הגדולים ביותר – הפוליטיקאים הנוצרים-שמאלנים. ואכן, האימפריאליזם הנוצרי, שהשליט את המלחמה בעולם כדרך החיים האנושית הנפוצה ביותר, והפעיל בכפיית כוח הזרוע חוקי עולמו בכל מקום שאליו הגיע, עשה זאת בהתאם לרוח הנצרות המסורתית שפשטה בעולם בלבושו החדש של הסוציאליזם המדיני. המחאה הטבעית נגד דיכוי זה, שצמחה בכל אתר ואתר שבו שלטה השיטה, לבשה צורה של התנגדות לדת שהציגה עצמה כחילוניות, אף שמבחינה ערכית הוסיפה להחזיק באכזריות, בריכוזיות ובפגיעה בזכויות האופיינית למסורת הנוצרית.
מאז תקופת הרנסאנס עבר העולם המערבי, בפרט במערב אירופה תהליך של חילון, שכלל, בין היתר, ניתוק של מוסדות הדת ממוסדות השלטון (מה שמכונה "הפרדת הדת מהמדינה"). תהליך זה החל להשפיע על העולם המוסלמי רק במאה ה-19, בעיקר עקב השפעתו של השלטון האירופי הקולוניאלי. השפעת החילון התבטאה בסופו של דבר בהקמת מדינות לאום בעלות שלטון חילוני במזרח התיכון, באסיה ובאפריקה במהלך המאה ה-20 כמו טורקיה. בשנות העשרים, בעקבות מלחמת העולם הראשונה נערכו בעולם המוסלמי רפורמות ברוח השפעות רעיוניות "חילוניות" שמקורן באירופה, אשר ביסודן אינן אלא ביטויים של ערכי האימפריאליזם הנוצרי.
בשל רגישותה של הכנסיה הנוצרית בעולם לביקורת שכוונה נגדה מכיוונים רבים ובעיקר מצד יוצאי חלציה הרעיוניים מן השמאל הפוליטי החילוני, התנחל הרעיון הנוצרי בלבבות כשהוא עטוי במסכה של אנושיות אוניברסלית-הומניסטית. אחד המחירים ששילם על מסכה זו היא השמטת האחיזה הדתית הישירה שלו בארצות, באומות ובמדינות שהיו נתונות תחת שליטת העולם הנוצרי. כתוצאה מכך, מאז סוף שנות ה-70 הקצין מאבקם של הזרמים הדתיים הרדיקליים בשלטון החילוני בארצות מוסלמיות רבות, בעיקר עקב שחיתות שלטונית, חוסר יציבות, ומצב כלכלי קשה.
אך אף כי מסעם העכשווי של הצלבנים של היום מוסווה במסכה המסתירה את אלימותו, אין זו מסוכנת פחות משהיתה בתקופת השיא של שלטון האינקוויזיציה, שבו "שוכנעו" הכופרים להמיר את דתם באמצעות עינויים גופניים. האלימות הישירה, הרצחנית, של הנוצרי המאמין התבטאה במאה ה20 הן באנטישמיות דוגמת זו של הנאצים, שעימם שיתפו פעולה נוצרים רבים בארצות הכיבוש באירופה כאשר שיתפו פעולה עם שונאי היהודים בשילוחם למשרפות או ההתעלמות של ה"כס הקדוש" מזוועת ההשמדה – והן באירועים קרובים יותר לזמננו, כמו אלה של בוסניה או סברה ושתילה, שבהם צפה על פני השטח העובדה שמתחת לעורו אין הנוצרי הפשוט אלא יצור אנושי מדוכא יצרים, התר אחר סיפוקו של יצרי הרצח והאכזריות הכמוסים הקיימים בו.
לסיכום: בחינת הערכים הנוצריים, הן מבחינת רעיונות היסוד הכתובים והמוצהרים בכתביה של דת זו והן מבחינת ההסטוריה שלה ומעלליה בעולם מאז נוסדה ועד ימינו מעידה על כך שהמסורת הנוצרית איננה אלא מסורת של אלימות, אשר מאז ומתמיד הביאה לעולם מלחמה, אכזריות וכפיה. את הנצרות בעולם של היום מבטאים הסוציאליזם וההומניזם המודרניים, אשר אינם אלא מסכה למגמות הפגיעה בזכויות הקנין, החופש והחיים של האדם, כאשר הן מבססות חברות שבהן קיימות מלחמות ממוסדות בין עריצים לנתינים מדוכאים, כשהראשונים בוזזים את רכושם של האחרונים. ברמת הפוליטיקה העולמית אסור לו, לעם היהודי, לטעות וליפול במלכודת "תהליך השלום" שטמנה הנצרות – ושומה עליו, בשם האנושות המזוכאת על ידו, לקרוע את המסכה הרחמנית מעל פני הרמאי האכזרי.