14 משה קרוי מטרת המדינה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1321

מטרת המדינה


מטרת המדינה (והצידוק הרציונלי היחיד לקיומה) היא שמירת זכויות האדם. המדינה קיימת כמונופולין היחיד בחברה רציונלית: מונופולין על שימוש בכוח. זכותה לשימוש בכוח אינה זכות ליזימת כוח: פקידי המדינה הם אנשים ואין להם, כמובן, כל זכות לפגוע בזכויותיהם של אותם אנשים אשר על זכויותיהם הופקדו להגן. זכות המדינה היא הזכות להגיב בכוח על שימוש בכוח, דהיינו: לענוש פושעים. העקרונות לפיהם יופעל כוח זה, והאמצעים בהם החזקתו מתאפשרת, הם ענין למערכת חוק אובייקטיבי. חוק הוא אובייקטיבי אם הוא מושתת, באמצעות חוקי ההגיון, על ההכרה בזכויות האדם.

מאידך, המדינה הבוזזת משתמשת בכוח שבידה לא כדי להגן על זכויות האדם אלא כדי לפגוע בהן. מדינה הגובה מס הכנסה, גרועה מכל שודד. מדינה המגייסת לשירות צבאי כפייתי - גרועה מכל סוחר עבדים. מדינה האוסרת אנשים על מעשים שביצעו, ואשר בהם לא פגעו בזכויותיו של אדם אחר, גרועה מכל רוצח. זאת, כיוון שכנגד שודד, רוצח ומשעבד - ביכלתך לפנות למשטרה. אך אם המשטרה היא השודד - למי תפנה?

מדינת הבוזזים מושתתתת על תפישה מטפיסית של האדם האומרת כי האדם הוא תא של אורגניזם חברתי. המדינה היא גוף - והאדם הוא איבר בגוף זה.

הקולקטיביזם מבוסס על תורת הכרה מיסטית. תורת המוסר המשתמעת ממנו, היא תורת המוסר האלטרואיסטית. האדם, כתא של אורגניזם חברתי, חייב לחיות למען העדר )המדינה, העם, הגזע, המורשת, המפלגה, המעמד, האנושות - מחק את המיותר( ולא למען עצמו. ההקרבה העצמית היא ערך עליון. חיים למען עצמך הם פשע מרכזי.

מאחר והקולקטיביזם אינו נכון במציאות, בהיותו מופרך על ידי ההגיון האומר כי הדרך הנאותה לאדם להגיע לידיעה היא דרך הזיהוי השכלי ולא דרך האמונה, ומאחר ואלטרואיזם כתורת מוסר אינו נכון במציאות, בהיותו מנוגד לדרישות היסודיות של קיום האדם ובהיותו מוסר של מות - מטרתה של המדינה הקולקטיביסטית להשתמש בכוח כדי להפוך את הבלתי נכון - לנכון.

אדם החי למען עצמו לא יראה עצמו כשה לעולה, המוקרב למען "טובת הכלל". על­ כן מטרת המדינה הבוזזת היא להביא אותו לידי כך שיוותר על רצונו לחיים.

אדם המכיר בזכויותיו יזהה כפשע כל פעולה אשר תנסה להשתמש בו כבחפץ השייך למדינה. על-כן מטרת המדינה הבוזזת היא לטשטש את מושג זכויות האדם.

כדי ליצור עדר בו החברים אינם יכולים להתקיים בזכות עצמם, המדינה הכפייתית זקוקה ליצירת המושג של "עדר-אדם". האדם כחיית עדר כל מדינה אשר היסוד האידיאולוגי לקיומה מתייחס באיזושהי צורה למושג ה"כלל" ו"טובת הכלל", היא מדינת בוזזים. ההבחנה בין דמוקרטיה ודיקטטורה אינה הבחנה חשובה לצורך זה. בדמוקרטיה ההנחה היא שלהק של טפילים, אשר הגיעו לעמדתם על­פי איזשהו טכס מגי של "בחירה", הוא המייצג את "רצון העם". בדיקטטורה מצוי בחיר-עצמו שהוא נציגו של "רצון הכלל". אולם גם פה וגם שם קיימת הנחת ה"כלל", הקיים כיש בפני עצמו. הנחת ה"כלל" אשר החלטותיו מחייבות את הפרט, ולא משנה איך, טכנית, ה"כלל" מיוצג. ההנחה היא שזכות הכלל לשדוד את רכושך, לשעבד את חירותך, ליטול את חייך - והשאלה היחידה המבדילה בין דיקטטורה לדמוקרטיה היא שאלת הפרוצדורה אשר תממש את הבזיזה הזאת.

ההבדל בין דמוקרטיה ודיקטטורה הוא איפוא הבדל טכני. להבדל הטכני הזה יש משמעות מעשית. בדמוקרטיה אין אדם אחד - נוסח סטאלין, היטלר, קסטרו או מאו-צה טונג - המרכז בראשו תכנית מפורטת של הפיכת אומה שלמה לבית סוהר גדול. אולם אי מהותיותו של ההבדל מתחוורת גם מיכולת הגלגול של דמוקרטיה לדיקטטורה - בדרך דמוקרטית. במקום בו יש משמעות למושג "רצון הכלל", משמעות זו כוללת גם את האפשרות שהעם ירצה במנהיג אחד. ...במדינה צודקת אין אפשרות כזאת, לחלוטין! במדינה צודקת אין "ביטוי לרצון הכלל", משום שהיא יוצאת מההנחה שרק הפרט קיים ולכלל אין קיום (דהיינו: אין יש נפרד, בעל זהות ספציפית, שהוא ה"כלל").


משה קרוי "חיים לפי השכל"