צדקה ומשפט

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 3292

 

צדקה ומשפט

הניגוד המשלים

דברי הנבואה הנאמרים בפרשת השבוע, שלפיהם יעשו צאצאי אברהם אבינו צדקה ומשפט מעוררים סימן שאלה מכיוון שמדובר במושגים המבטאים מגמות לא תואמות ואף סותרות. לדברי הרב הירש, ההבדל העקרוני בין משפט וצדקה מתבטא בכך שהמשפט "מציין מה שיכול אדם לדרוש מחברו בדין ובזכות עצמו" ואילו הצדקה "מציינת זכות שאינה קנויה לאדם מכחו ומעצמו אלא נתונה לו מאת ה' - זכות שאין הוא יכול לתבוע אותה מחברו". איך, לאור הבדל עקרוני זה, ניתן להבין את הופעתם יחד של הצדקה והמשפט?

התשובה נמצאת בראיית מגמות אלה, שלכאורה מנוגדות זו לזו, לא כמהויות סותרות אלא כמשלימות. באישיותו של אברהם אבינו מתבטאת השלמה זו בצורה המושלמת ביותר, שכן כאדם הוא הצליח לשלב בין ערכי הבורא, המעניק מתנות של חסד לבין משפט הצדק, שלפיו זכאי כל אדם לתבוע ולקבל מאחיו את המגיע לו. למעשה, מציין אברהם אבינו את ההצלחה הגדולה ביותר של האל להנחיל את ערכיו לבני תמותה.

בפרשת השבוע "וירא" נאמר על ידי ה' אודות אברהם אבינו "...כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". כפי שהובן על ידי פרשני מקרא רבים לאורך הדורות, משמעות ההופעה המשותפת של שני המושגים "צדקה ומשפט" – במיוחד כשהדברים מובאים אחרי ציון "דרך ה'" – היא שמדובר בשני יסודות משלימים של הנהגת העולם. למעשה, מהווים המשפט והצדקה ביטויים לטבע הנהגתו של האל בעולם וגם הנחיות לדרך ההתנהגות האנושית האידיאלית שבה האל חפץ.

היותו של הקב"ה בעל מידות חובקות עולם, שיש לו ענין להנחילם לבני אדם באה לידי ביטוי בדברי הנביא ירמיהו, שמביא את דברי האל בגוף ראשון, המתאר את המשפט והצדקה כחפצו של האל: "כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ - כי באלה חפצתי נאום ה'" ואח"כ, בגוף שלישי: "כֹּה אָמַר ה' עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ". מנקודת מבט פילוסופית, משמעות הדבר היא שהצהרת האל לגבי דרך ניהולו את העולם הופכת להנחייה שאותה הוא משית על בני האדם כמצווה. מדובר בקשר מטפיסי-פסיכולוגי בין מהות האל לנפש האדם: מה שמבוטא בבריאה באישיות האל מבוטא אחר כך בנפש האדם כרצון לסייע לאחיו.

אך היותן של צדקה ומשפט שתי בחינות הפוכות מצריכה אבחנה מדויקת לגבי ההבדל ביניהן. בתורת הקבלה, שבה מופיעים זה מול זה הדין והחסד, מתבטאת העובדה שצדקה באה מצד החסד והרחמים בעוד שהמשפט מקורו בצד הדין והגבורה. מנקודת מבט זו רחמים ודין הם הפכים, אך יש לראותם, כאמור, כמשלימים זה את זה ולמעשה ככאלה שקיום אחד מהם ללא עמיתו יביא לעוול, כפי שבא הביטוי באופן מובהק בתרבות הסדומאית, שבה התקיים משפט נטול רחמים.

הגמרא אף היא מתחבטת בסוגיה זו ובמסכת סנהדרין היא מבחינה בניגוד המגמות שבין משפט וצדקה: "והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה?" פתרון הגמרא הוא פשרה בין השניים. ובלשון הגמרא: "איזהו משפט שיש בו צדקה - זוהי הפשרה".

בכתבי ברסלב נאמר כי "אנו רואים כאן שתי הנהגות הפוכות. ההנהגה של הצדקה היא גילוי רחמי השם ועצם היותו עימנו בכול עת ובכל מצב מאריך אף. והנהגת המשפט היא כולה דין שבו שכר ועונש. בחיבור בין שתי בחינות הפוכות אלו מונח סוד גדול בעבודת הבורא. ...אם ניטה יותר מדי לצד אחד לכיוון הדין או הרחמים על חשבון השני נאבד את הדרך הנכונה והמדויקת."

בפרשת השבוע בה מציג ה' את הקשר בין אברהם אבינו למושגי הצדקה והמשפט מבטא אברהם את רוח הדברים הללו במדויק, כאשר הוא טוען כלפי שמים לגבי גזר הדין על סדום. בהקשר זה אין הוא תובע רחמים אלא צדק ואת חוות דעתו לגבי מה שנראה בעיניו כאי צדק מצד ה' הוא עוטף בהתייחסות למשפט ה': "...השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח כה). במלים אלה מבטא אברהם את העובדה שהצדקה שמבוטאת על ידי אישיותו קשורה קשר אמיץ לצדק. בדברים אלה קיימת הדגשה שאברהם אינו מוצא לנכון להגן על סדום בשל רחמים אלא בשל צדק, כלומר בשל משפט לא צודק.

ואכן, היהדות מציגה תפיסת צדקה המבוססת על צדק, אשר איננה רואה ניתוק או סתירה בין מידת הצדק למידת הדין. את העובדה שהצדקה נכללת בדרך השם יש לייחס לכך שהנהגתו של האל את העולם נעשית בחסד שאיננו סותר את מידת הדין, שהיא הצדקה, התואמת את הצדק. אך אין לבלבל בין הצדקה, המבטאת רצון טוב לעשות חסד, לבין הצדק, האוסר על זיהום המוסר בגזל.

בימינו במיוחד חשוב להדגיש זאת, שכן חיים אנו בחברה שבה נעשה החסד (לכאורה) באמצעות המדינה, שמשאביה נלקחים בחוזק יד מן האזרחים. לפי היהדות מהווה הצדקה פעולת עזרה המבוססת על רצונו הטוב של מעניק הערכים, אך אין הצדקה מהווה חלק מהמשפט האנושי ולכן גם לא ניתן לתבוע אותה או להשליטה על ידי כפיה כלשהי. בהקשר זה כותב הרב הירש: "לעולם לא תוכל הצדקה לכפר על עיוות המשפט. מי שבאחת ידו גוזל וחומס ובאחת נותן צדקה מרכוש הגזלה והעושק – אין זו אלא תועבת ה'"

הטעות השגורה בימינו, שבשלה כופים את אזרחי המדינה להוציא ממשאביהם לטובת נצרכים, מתבטאת בתמלילים המציגים את הדבר כצדקה כמו, למשל, בתמליל הבא המובא ברשת החופשית: "בחברה המודרנית עברו משימות הצדקה מן היחיד אל "הקהילה הגדולה" - אל המדינה ומוסדותיה: המוסד לביטוח לאומי, לשכות הרווחה, מוסדות סיעודיים ועוד. מצוות הצדקה הפכה אפוא ממצווה המוטלת על היחיד למצווה ציבורית" או "...מדינת ישראל הכירה כבר בימיה הראשונים בחשיבות המוסרית והחברתית של עקרונות הצדקה והמחויבות לנזקקים, ואימצה אותם - אם כי לא ממניעים דתיים, אלא כחלק מתפיסת עולם של צדק חברתי: "הדור שזכה לכונן את המדינה העברית מוכרח להיות חדור האחריות הגדולה הרובצת עליו... עם קבלת חוק צנוע זה (= חוק הביטוח הלאומי) אנו מניחים אבן פינה לבניין חברה, שבה ...לא בחסדם של נדיבים יהיו תלויים החלשים בתוכנו, כי אם בתור אזרחי המדינה יקבלו את המגיע להם..."

לתשומת לב מיוחדת ראויה הערה אחרונה זו, שכן במצבה של המדינה המתוארת לעיל, אין מקום לאדם כמו אברהם אבינו, שהוא נדיב בעל חסד, כי למעשה, מבטאת המגמה להעניק למדינה את הכוח והסמכות לתמוך בענייה את הפקעת הצדקה מרשות היחיד והעברתה אל הכלל. ברור כי משמעות הדבר היא ביטולו של תוכן מעשה הצדקה, שבבסיסו הרצון הטוב הבלתי כפוי של בעל החסד, וקלקולו על ידי מעשה של פגיעה בקנינו שהיא אי צדק מפורש. למותר לציין כי הדבר מבטל את האפשרות לעשות "צדקה ומשפט" כי הוא מנגד בין שני ערכים אלה.

עוד ניתן למצוא בימינו הצדקה למדיניות הצדקה של מדינה בשם עקרון הערבות החברתית ההדדית בלשון זו: "המימרה 'כל ישראל ערבים זה לזה' היתה לחוק במדינת ישראל." במציאות של כלכלה גלובלית והפרטה, הגוררים כרסום מתמשך במדיניות הרווחה, יש חשיבות מיוחדת לשמירה על ערכי הצדקה והמוסר במדינת ישראל. חובה מיוחדת מוטלת על הדתיים במדינת ישראל - ועל המפלגות הדתיות: להיאבק למען מדיניות חברתית המציעה תעסוקה לכול, שירותי רווחה, רפואה שוויונית ועוד. "מימון צרכים אלה הוא בבחינת מצווה דתית."

משמעותם של דברים אלה, אשר רבים מבני זמננו (ובהם שומרי מצוות) מאמינים בהם מסתכמת באינפלציה מושגית של ערך הצדק. הצדק הוא המושג המאחד בין הצדקה והמשפט (במקרה של צדקה הקשר ברור), כי שניהם מבוססים עליו. אך אסור שהמשפט והצדקה ייעשו בצורה שאיננה צודקת, ואז ייפגעו כולם. כאמור לעיל, יש לראות את הצדקה כאחות משלימה למשפט: את הסעד יש לבסס על התאמה מוסרית בין מקבל הסעד לבין איש חסדו, שביסודה הכרת הערך מצידו של המקבל והרצון הכן של הנותן לסייע למקבל באופן אמיתי. מה משמע "אמיתי" בהקשר זה? לתת סיוע בצורה שמקרבת את מקבל הסעד לעצמאות בזכות עצמו ולא הופכת אותו לתלוי מבחינה כלכלית.

בהקשר זה יש לשים לב לכך שמדיניות הסעד של המדינה הריכוזית-סוציאליסטית לא רק מנוגדת לצדקה אמיתית בעצם היותה כפייתית ועל כן בגדר של גזל, אלא שהיא גם לא מעשית; כי לא רק שגם במקרה הטוב היא מצליחה לסייע לנצרכים רק לטווח קצר ופעמים רבות היא פוגעת בכבודם על ידי השפלתם, אלא שהנסיון מעיד על כך שמדינת הסעד בוראת דורות שניים ושלישיים של נתמכי סעד, שאינם מתקרבים למצב אנושי של עצמאות כלכלית.

שלא במקרה – וכנראה מתוך הכרה בסכנת הבלבול המושגי והאינפלציה הערכית שלעיל - מצא לנכון הרמב"ם לפסוק כי "חייבין אנו להיזהר במצוות צדקה יותר מכל מצוות עֲשֵׂה" והורה לנו כי הדרגה הגבוהה ביותר בצדקה "שאין למעלה ממנה" היא מתן הזדמנות לנזקק לעבוד לפרנסתו, על יד "מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא (=נותן) לו מלאכה (=עבודה)" - "עד שלא יצטרך לבריות". למותר לציין כי בדירוג זה של צדקה לא התכוון הרמב"ם ל"עבודות יזומות" שיומצאו על ידי המדינה אלא לשילוב אמיתי של הנצרך במערכת החיים החברתית, שבה יוכל להביא תועלת.

ליחס הסדר של הופעת המושגים זה לצד זה יש כנראה משמעות משלה; בכתבי הקודש רבים מופיעים שני מושגי היסוד צדקה ומשפט ורבות הן ההזדמנויות שבהן מוצא לנכון הכתוב בתנ"ך לבטא את יסודיותם; בספר תהילים צ"ט: "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקב", בספר משלי: "מלך במשפט יעמיד ארץ" (כ"ט ד') ובספר שמואל לגבי דוד המלך נאמר "וימלוך דוד על כל ישראל ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמ"ב ח' טו). אך מעניין לשים לב לכך שבכל הדוגמאות הללו, מקדים המשפט את הצדקה, ובמיוחד כך הוא לגבי משפט המלך, כאילו כדי לומר לנו שבני האדם צריכים לדאוג לתקינות משפטית של צדק ודין לפני שהם יכולים להרשות לעצמם לבצע צדקה כהלכה.

אך כשמעורב האל מקדימה הצדקה את המשפט, כפי שציין ה' בדבריו הוא. בכל יום בתפילת שמונה עשרה אנחנו מברכים "ברוך אתה ה'.. מלך אוהב צדקה ומשפט". בהקשר של סדר זה ניתן, אולי, להסיק כי בדרך השם ובנפש האדם היהודי מקדימה הצדקה את המשפט כמגמה טבעית של ערבות הדדית. לכן אחד מיסודות האופי המוצהרים לגבי טבעו של עם ישראל הוא היותם "רחמנים", אך שלא כבני אמונות אחרות, שניתקו את החסד והרחמים או את המשפט והדין זה מזה, שומרים צאצאי אברהם אבינו אמונים לקשר בין צדקה ומשפט.

נתונים נוספים