רכוש פרטי כיסוד
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1149
רכוש פרטי כיסוד
על זכות הקנין כמפתח להבנת המצב הפוליטי
כל טענות השמאל כנגד ההתנחלויות מבוססות על ההנחה שהשטחים שבהם מדובר שייכים לערבים. זהו השקר כולו: השטחים לא שייכים לערבים. מבחינת היהדות, הם שייכים לעם היהודי, מה שמשמעו, גם לפי המסורת היהודית, למי שקנה אותם בכסף או בעבודה. בכל מובן מקובל בימינו של בעלות, מהווה הרכוש הפרטי יסוד לכל צורה אחרת של קניין.
מבחינת הזכויות, יש לבני אדם מסוימים רכוש מסוים ובכלל זה שטחים מסוימים ורכוש מסוים שייכים לבני אדם מסוימים. דבר זה נכון בכל העולם וגם בישראל. הרעיון ששטחי יש"ע שייכים לערבים הוא המצאה שמאלנית דמיונית שחדרה לתודעת המסכימים לה על ידי שחיקה, חוסר התנגדות – ושטיפת מוח שמאלנית בת דורות שמכחישה, כעקרון פוליטי וכלכלי, את תוקף הקניין הפרטי.
רעיון זה חסר כל בסיס מבחינה אובייקטיבית ולכן הוא חסר משמעות מעשית: הוא אינו אומר שום דבר מסוים ומבטא את משאלות לבם של אלה שחשבו שאם ימסרו בידי יאסר ערפאת וחבר מרעיו שליטה בשטחים גדולים, ללא כל יסוד אובייקטיבי, יראה בהם ערפאת אתנן למטרות פוליטיות וירפה, בשל כך, מאלימותו. אך לערפאת – כמו לאלה שמסרו לשליטתו חלק משטחי ארץ ישראל - אין שום זכות על רכוש שלא קנה ביושר.
מבחינה זו לכל פלח שעיבד אדמה יש יותר זכות על אדמתו מאשר למנהיג עריץ זה. באותה מידה של הגיון יכולה ממשלת ישראל להציע לערפאת שטחים בירח או על המאדים – אלא שמכיוון שהשטחים שנמסרו לערפאת על יסוד הרעיון ש"השטחים שייכים לערבים" כוללים שטחים שהם רכוש פרטי של בני אדם פרטיים, רעיון זה איננו סתם מוטעה אלא גם נפשע - והוא מכשיר את הקרקע לאי מוסריות: לא רק שהוא מפקיע מידי בעלי זכויות רכוש את רכושם ומעביר אותן לידי בני אדם אחרים, הוא גם מהווה תקדים להפקעת רכוש בעתיד.
כשאזרחי ישראל סוברים כי לא מתרחש שום דבר שלילי כאשר רכוש שלא שייך להם נמסר לאנשים זרים, אין הם תופסים כי הם נופלים במלכודת הסחת דעת של הממשל הקובע עקרון: מכיוון שהשטחים אינם שייכים, מלכתחילה, גם לממשל – מסירת שטחים שאינם רכושו של הממשל לגורמים זרים מכשירה את הקרקע להמשך טיפולו של הממשל ברכוש לא לו והעברתו מיד ליד. למעשה, היוותה מסירת שטחים לפלשתינים בהסכמי אוסלו הקדמה וחיזוק עקרוני לשרירות הלב שבשלה גירש הממשל את מתיישבי גוש קטיף.
העיקרון המעורב צריך להיות מנוסח כך: לממשל אין זכויות רכוש, זולת אלה שהוענקו לו על ידי אזרחים בעלי רצון חופשי על ידי בחירתם החופשית. פעולה של אזרח, המעוניין להעביר את קנינו הפרטי לטובת הכלל, כדי שזה ישתמש בו, היא אפשרית, אף כי אסור לראות בה ערעור זכות הקניין הפרטי אלא חיזוקה של זו, כלומר עדות לכך שביסוד כל סוג של רכוש נמצא הרכוש הפרטי.
זוהי גם משמעותו של מיסוי במדינה מוסרית: מדובר בפעולה שבה האזרחים מפקידים, לצרכים מסוימים, רכוש בידי הממשל. דבר זה מגדיר גם את מחויבותו של הממשל לפעול בשירות האזרחים כממלא רצונם. במקרה שבו הממשל איננו משתמש ברכוש זה לצרכים שלשמם הופקד בידו, הוא בגדר מפר חוזה – וקל וחומר שאין צדק בפעולתו אם הוא מוצא לנכון להפקיע רכוש מידי בני אדם פרטיים.
המסורת היהודית – ולמעשה כל מפתח מוסרי תרבותי של חברה המכבדת את עצמה כאנושית – מגינים על זכויות הרכוש של האדם היחיד כעל יסוד בשיטתם. זכות הקניין נתפסת כזכות יסוד של האדם – וכך הוא בפועל, כי האדם חי באמצעות רכושו.
מבחינה פילוסופית, רכושו של האדם הוא מה שמבטא אותו במציאות, כי את כל פעולותיו הראשיות הוא שואף לעשות באמצעות הרכוש הפרטי שבידו – ובחייו הוא שואף למצב שבו יהיה בעל רכוש שדי בו כדי לבצע את כל מה שנחוץ לו בחייו.
לפיכך גם בעת יצירת מסגרת חברתית חדשה דואגים בני האדם הכלולים בה לתוקף זכות הרכוש שבה. הדאגה לקניין הפרטי היא המבחינה בין חברה מוסרית ללא מוסרית. בחברה פושעת זכויות הקניין הן הפקר ונתונות למי שמצליח להשתלט עליהן בחוזק יד. משמעות קיומה של חברה פושעת – וחברה עריצה היא דוגמה לכך – היא שבחברה מסוג זה אין בני האדם שבה יכולים לפעול בצורה שבה באים לידי ביטוי מאווייהם הטבעיים; למעשה, בחברה שבה אין היחיד יכול לצבור רכוש באמצעות יצרנות, בני האדם נידונים לבחור לחיות ללא רכוש או להשיג רכוש באמצעות פשע. חברה מסוג זה איננה יכולה להיקרא חברה אנושית.
למולה של חברת פשע ממין זה קיים הרעיון האידיאלי של חברה צודקת, המכבדת את זכות הרכוש הפרטי. באמצעות דבר זה היא מעודדת את עמלם של בניה. הדבר יוצר שפע ועושר ביחס ישר לחופש שיש לאלה לבטא את עמלם בצורת רכוש. הדוגמה הנודעת ביותר בזמננו להצלחה מסוג זה היא ארה"ב, שבה מאפשרת חוקה השומרת על זכות הקניין להגן על הרכוש הפרטי בצורה טובה במיוחד. הדבר הביא לשגשוג גדול שהפך לאומה החזקה והעשירה ביותר בהיסטוריה בתקופה קצרה יחסית של 200 שנים.
עקרונית והיסטורית החלה ההגנה על זכות הקניין הפרטי ביהדות – ויש לדבר זה עד היום ביטוי בתורת ישראל ובהלכה היהודית, אשר זכותו של היחיד לרכוש פרטי מבוצרת בו מתחילת היווצרות העם היהודי ועד ימינו. אם וכאשר תהיה לעם היהודי מדינה שתפעל בהתאם לרוח זו, סביר להניח שהיא תביא לאזרחיה תוך זמן קצר ביחס שפע ועושר רבים.
זהו, למעשה, הקו המנחה שיש לשאוף אליו בכל הקשר שבו מתכננים הקמתו של ממשל עתידי כלשהו או שיפורו של ממשל קיים; במצב של צדק אין בנמצא רכוש שאינו, מלכתחילה, רכוש פרטי. כפי שהראינו הרי רכוש ציבורי או ממשלתי הוא רכוש פרטי שהועבר בנסיבות מסוימות לידי טיפול על ידי צד אחר. אך כך או כך, גם אם מדובר בהקמתו של ממסד ציבורי רחב ידיים, המעסיק אנשים רבים, הטיפול בממון ובמשאבים האחרים שהוקדשו לו על ידי בעלי הרכוש, נעשה לצרכיהם של בעלי הרכוש הפרטי.