קובה: חביבה וחסינה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1165
קובה: חביבה וחסינה
במשך כמעט חמישים שנה נהנית קובה, הדיקטטורה הקומוניסטית, הנשלטת על ידי הדיקטטור פידל קסטרו, מחסינות לא ברורה: בחוג צרכני התקשורת אין שומעים כלל ביקורת כלשהי על ההשלכות הרבות של אחיזת הפלדה של המשטר הפסוודו-קומוניסטי בחייהם של נתיניו.
קובה היא ללא ספק עדות חיה למחדלם של ארגוני זכויות האדם הרבים, במיוחד בתחום הקשר בין פוליטיקה לכלכלה; נראה שנציגי ארגונים אלה פשוט אינם מסוגלים לזהות קשר הכרחי בין דלות החומר של חיי האזרח הקובני לרעיונות השולטים בדעתו של מי ששולט בו – וגם אינם רואים קשר בין דלות זו לאיכות חיי אנוש ירודה. יתרה מזו, פעמים רבות נוצר הרושם כי אנשי הרוח והתקשורת מן המערב אף מגלים הערכה והערצה להישגן של קסטרו, הדיקטטור אשר בשנות החמישים אף חבר עם בריה"מ כדי לאיים איסטרטגית על ארה"ב, והיום זוכה, ביחד עם ארצו, למעמד של חביבות וחסינות.
בשתי כתבות לדוגמה, שהתפרסמו לאחרונה בעתונות העולמית, באה לידי ביטוי הגישה הזו, אשר מתעלמת מזוועת הדיקטטורה מחד ונותנת, מאידך, נקודות זכות לדיקטטור; הכתבה הראשונה עוסקת באליפות הבייסבול והשניה במאבקו של קסטרו לכלכלת ארצו:
איך נוצחה ארה"ב
החרם שהטילה ארה"ב מאז שנות החמישים על קובה, שקשור לפגיעה בזכויות האדם של הדיקטטורה של קסטרו, מאותגר פעם אחר פעם בצורה שרק דבר אחד משתמע ממנה: ערעור על זכותה של ארה"ב לקבוע עם מי תלך בתחומים שונים. חרם זה מזולזל דרך קבע על ידי גורמים שונים, הנזהרים שלא לתקוף ישירות את ארה"ב. הפעם, מעורערת זכותה של ארה"ב לחרם על קובה בטורניר כדור הבסיס הבינלאומי על ידי התאחדות הבייסבול הבינלאומית. מדוע "נשברה", בסופו של דבר, התנגדותה של ארה"ב להשתתפותה של קובה ניתן ללמוד מהכתבה הבאה:
קובה תוכל להשתתף באליפות הבייסבול
ארה"ב התקפלה
מאת סוכנויות הידיעות
בכתבה מפורט סיפור נצחון עקרוני של נבחרת קובה על מדיניות ארה"ב, בדרך הבאה:
"ארה"ב חזרה בה מעמדתה נגד השתתפות קובה לאחר שממשלתו של פידל קסטרו הודיעה כי תתרום את כספי ההשתתפות והזכיה לנפגעי הוריקן קתרינה. התאחדות הבייסבול הבינלאומית איימה להסיר את חסותה מהטורניר אם לא יתאפשר לקובה – האלופה האולימפית הנוכחית – להשתתף."
ועוד:
"ביום שלישי האחרון טען קסטרו כי ארה"ב פשוט פוחדת להתמודד על המגרש מול השחקנים הקובנים."
מעניין לשים לב לכך שהסיבה לחרם שהוכרז על ידי האמריקנים מאז שנות החמישים, על יסוד של הגנת זכויות האדם, כלל איננה מוזכרת על ידי אלה שנראה כי הם נהנים מכך שהצליחו לערער את מוחלטותו. מעניין, כמו"כ לשים לב לכך שהדיקטטור המוחרם, קסטרו, אינו מחמיץ הזדמנות לבצע "וידוא הריגה" משלו וללגלג, בשם הספורט הקובני, על מניעיה של ארה"ב להחרים את ברזיל. בלעגו – ובעובדת פרסומו של הלעג - מבטל קסטרו, המתעלם מסיבותיו של החרם, את סיבתו האמיתית...
כתבה נוספת מתייחסת אל ההיבט הכלכלי של ברזיל:
הגונבים ממדינת הגנבים
אם יש משמעות לביטוי "מדינת הגנבים" היא מכוונת למדינה כמו קובה. הדיקטטורה הסוציאליסטית איננה רק מדינה הגונבת מכל אזרחיה את רכושם והכנסותיהם – אלא גם כזו שמרוששת את אזרחיה עד כדי כך שאין הם יכולים להתקיים מבלי לגנוב.
אין ספק שקובה של היום היא הדבר המתקרב ביותר לאידיאל הקומוניסטי, אשר שאף לביטול מוחלט של הקנין הפרטי. אם יש משמעות עובדתית לבעלות במונחים של קנין העם, היא מגולמת במי שמגן על רכוש העם הקובני – פידל קסטרו – העושה זאת בקנאות מרכסיסטית-סוציאליסטית:
קסטרו יוצא למלחמה ב"עשירים החדשים"
ב"הארץ" 2.2.06 התבשרנו על ידי סוכנות הידיעות אי פי כי "נשיא קובה פידל קסטרו פתח במסע נגד "העשירים החדשים" של ארצו – אנשי העסקים העומדים מאחורי השוק השחור המשגשג במדינה. ...קאסטרו מאשים אותם בשחיתות ובניוון מוסרי, שפוגעים במאמץ לביטול המעמדות בדרך להגשמת האידיאלים הקומוניסטים נוסח קובה"
קובה היא חביבתו של חלק מהציבור – במיוחד אותו חלק שכתייר נהנה מכך שכספו שווה הרבה בקובה – אך הוא לעולם אינו חושב על כך שהוא מרוויח ערך זה על חשבונו של האזרח הקובני הנמק מיסורי הדיקטטורה שבה הוא מוציא את חייו מזה למעלה משני דורות. רבים הם הישראלים שממש מעריצים את כל הבא מקובה – אפילו כולל אמרות השפר של הדיקטטור קסטרו – אך הם עוורים מכדי לראות את הסבל של המקומיים החיים בה – וגם לא את שתיקת הכבשים שלהם מפחד השלטון.
המאמר ב"הארץ" פותח לנו מספר אשנבים אל המציאות היום-יומית של הדיקטטורה הקובנית:
"...המונח "עשיר חדש" מעורפל מאד באי, שבו השכר הממוצע עומד על 12 דולר לחודש. אין שום אפשרות להתפרנס משכר כזה, על אף השירותים המסובסדים... רבים מקרבנות מסעו האחרון של קסטרו הם פשוט קובנים עניים, הגונבים מהמדינה כדי לגמור את החודש."
"גונבים מן המדינה" הוא אחד הביטויים הנפוצים בסוציאליזם הריכוזי, המתוכננים על ידי המשטר כדי לגרום לאזרח להאמין בכך ש"מעלימי מס" גונבים מכיסו. אך יש טעם לפגם בקבלתו של עתון את ההנחה הזו, אשר מגיע לה שתתפרסם בעלון הדיקטטור אך לא בעתון מערבי, המכבד את חופש הויכוח בנושא, אשר מעולם לא הוסכם במלואו במערב.
עושר רוחני מול עושר חמרי
"47 שנים לאחר המהפיכה, קובנים רבים עדיין מאמינים באתוס של סולידריות, המעדיף עושר רוחני על פני עושר חמרי. רבים מביעים גאווה על כך שרופאים קובניים... סייעו לאחרונה לקרבנות רעידת אדמה בפקיסטן, גם אם פירוש הדבר שהשירות הרפואי בקובה נפגע."
אין ספק שיש מקום לפקפק ברעיון של העדפת עושר רוחני על פני עושר חמרי – ובמיוחד בכך שהם מנוגדים ובאים זה על חשבונו של זה. האם מישהו באמת אומר לציבור שהשירות הרפואי בארה"ב פחות טוב מזה שבקובה בשל היותה של קובה ענייה יותר?
מסיים המאמר ב"הארץ" באבחנה מענינת וישירה: "אוסקר אספינוסה צ'פה, כלכלן שלמד בקובה והפך למתנגד המשטר, אמר: "כמעט שום אדם אינו יכול לשרוד באמצעות עבודה ישרה בקובה."
אין דוגמה יפה יותר לאיור עובדה זו מתיאור מפורט המציג כיצד בעלי מקצועות שונים בקובה מוצאים לנכון למעול בתפקידם כדי לשרוד, כי גם בארץ העושר הרוחני יש לקיים איכשהו את הגוף החמרי. דוגמה אחת לכך, שמספק המאמר, היא ש"נהגי אוטובוס אינם נותנים כרטיסים לכל הנוסעים המשלמים..." וכמעט ונשמעת באויר השאלה: "כאזרח שומר חוק, אשר איננו מקבל כרטיס נסיעה באוטובוס, האם תלשין על הנהג לרשויות או תמשיך להיות שותף בגניבה מן המדינה?"
אחרי שקוראים תיאור זה של חיי האזרח הקובני, כדאי לחשוב פעמיים לפני שמחליטים על חופשת עינוגים בעריצות זו, על אף שאזרחיה גאים (כמדווח לנו) על הישגיה של ארצם – ומותר גם לפקפק באם גאוותם זו נמשכת גם כאשר הם מתקשים להאכיל את צאצאיהם.