ארה"ב וזכויות האדם
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1048
ארה"ב וזכויות האדם
המאבק העולמי המשותף של הקומוניזם, האיסלם ומדינות העולם השלישי נגד ארה"ב מנסה להציגה כשטן העכשווי. הדברים לא נאמרים במפורש, אך הם מחלחלים דרך צינורות רבים, תקשורתיים ברובם, שבהם מוצגת, למעשה, ארה"ב כבריון העולמי, המפעיל כוח - ולא צדק - להנחלת ערכיו. במיוחד אוהבים אויביה האידיאולוגיים של ארה"ב להציגה כמדינה אשר אינה מכבדת את זכויות האדם, בזמן שההיפך הוא הנכון. הסיבה לאי ההבנה הזו היא הבדל גישות עקרוני בין תפישות זכויות האדם האמריקאית והאירופאית.
מאז המהפכות האמריקאית והצרפתית של המאה ה-18 נתבסס תרבותית הבדל עקרוני בין שתי גישות לזכויות האדם, כשהאמריקנית מדגישה את הזכויות כביטוי של האדם כיחיד, שהזכויות מוענקות לו על ידי טבעו, בלי שלבני אדם אחרים יש זכות לפגוע בהן – והאירופאית מציגה את הזכויות האנושיות כמהות פוליטית-חברתית, המתייחסת לצרכי יסוד ומחייבת בני אדם אחרים לספקן.
השמאל הרעיוני אימץ את רעיון זכויות האדם במידה כה רבה שרבים תופסים אותן כשייכת באופן טבעי למחנה השמאל. גם חלק גדול מהמחזיקים בתיאוריות הפוליטיות של השמאל רואים את נושא זכויות האדם כנושא "שמאלני". ברוח זו, מציגים רבים את ארה"ב, שמדיניותה אינה שמאלנית, כבעלת מדיניות המתנגדת לזכויות האדם.
זכויות האדם - הבדל עקרוני
ההבדל בין שתי גישות זכויות האדם הוא גם מה שמבסס את ההתייחסות השלילית של ארה"ב לחיילי אוייב – וגם מה שבגללו מאשימים אנשי השמאל את ישראל ביחס גרוע לאויביה. הבדל זה הוא פשוט אך עקרוני: גישת זכויות האדם האמריקאית איננה מעניקה אוטומטית מעמד של זכויות אדם למי שחשוד בפעולות טרור – ולפיכך גם לא מעמד של הגנה חוקתית למי שאיננו אזרח שלה.
תפיסת זכויות האדם האמריקאית מתבססת על החוקה האמריקאית ועל מגילת העצמאות שלה. היא מגדירה את זכויות האדם בהקשר מטפיסי, כזכויות שאינן מחייבות את המדינה או את העולם להעניק נכסים מסויימים לכל אדם, אף אם הוא אזרח. התפיסה האירופאית של זכויות האדם, לעומת זאת, כפי שהיא מנוסחת במגילת הזכויות של האו"ם שונה בתכלית: היא מעניקה לכל אדם זכויות יסוד רבות בתחום המחיה המינימלית, ובכך היא מחייבת, למעשה, את אספקתן מבלי לנקוב במקור המחוייב לספקן לו.
התוצאה הישירה של הבדל גישות זה היא תביעה בלתי מוצהרת, אך בת קיימא, של הקהילה האירופאית, לדאוג לצרכיו של כל אדם המוחזק בשבי או בתחום שלטון של מדינה כלשהי, אפילו אם לא מדובר בזכויות יסוד, אלא בסוגים רבים ומגוונים של זכויות אזרח. כתוצאה מכך, נתפשת ארה"ב (כמו ישראל) כמחוייבת לספק לשבוייה ממדינות האוייב את אותם תנאי יסוד שיש לאזרחיה ושומה עליה לדאוג לצרכיהם על פי רשימה הכוללת הרבה יותר ממה שאנשים אלה זכאים להם במדינות המוצא שלהם.
כך, למשל, דורשים ארגוני זכויות האדם הפועלים על פי התפיסה האירופאית, להיות מעורבים בתהליכים הטקטיים שננקטים על ידי הצבא נגד שבויים, ואוסרים על הצבא כל פעולה של הרעת תנאים ביחס לאזרחים אמריקאיים. דבר זה אינו מאפשר לארה"ב, למעשה, לנהל מלחמה ראויה נגד בני אדם שהם חלק מצבאות הנוהגים מלחמה שבה אין שום התחשבות בכבוד האדם ובצרכיו.
למעשה, הטעות שעליה מבוססת הגישה כולה היא טעות היחס שבין האינדבידואלי לקולקטיבי בפוליטיקה; מדינה שהפוליטיקה שלה מבוססת על התייחסות ליחיד אינה יכולה לנקוט ביחס זה כאשר היא מתמודדת מול מדינה שבה ההתייחסות היא קולקטיביסטית ואיננה רואה את היחיד כמהות בעלת ערך גבוה. בפועל, רוב המדינות שעימן מצוי המערב בכלל וארה"ב בפרט בסכסוך, "מצטיינות" בכך שהיחיד האנושי, צרכיו וזכויותיו, אינן נתפשים בן כערך משמעותי.
בהקשר של ניהול מלחמה עם תרבות מסוג זה, בידוע הוא שהתייחסות מכובדת ומכבדת ליחיד האנושי בה זוכה רק לפרשנות מזלזלת ונתפסת כחולשה, המקשה על התעמתות עימה.
דרך תהליכים ופרוייקטים פוליטיים שונים, המתיימרים לקדם את נושא זכויות האדם, מקודמת, למעשה, התפישה הקולקטיביסטית של הזכויות, אשר על פיה שווים כל בני האדם עלי אדמות בזכויות "חברתיות", שמשמעו: שעל חברות מפותחות תרבותית לדאוג לספק לכל אזרחיהן של כל המדינות זכויות קיום מינימליות. כך הופכת למעשה תפישה זו של זכויות ליסוד לתביעה רחבת היקף של מדינות בעולם למען נתיניהן.
אך רבות מהמדינות המעורבות בסכסוכים עלי אדמות לא הגיעו לדרגה שמעניקה לנתיניהן זכויות מסוג זה. יתרה מכך: הן מבוססות על שיטות ממשל המכחישות זכויות אדם יסודיות ולכן מערבות את עצמן במלחמות שמשמעותן פגיעה בזכויות אדם של בני אדם שלא חטאו. תפיסת זכויות האדם האמריקאית מצטמצמת לעובדת בעלותו של היחיד האנושי על זכויות שמוענקות על ידי הטבע – וברוח זו פועלת ארה"ב להגנה על זכויות אלה של בני אדם בעולם. למעשה, זכויות אדם אלה מאויימות על ידי המחזיקים בתפישת זכויות המחייבת את בעלי הרכוש לספקן – והרי לנו התנגשות בין תפישות שונות של זכויות.
הצבא האמריקאי והפוליטיקה של ארה"ב מצליחים, בדרך כלל, לתמרן את פעולתם בדרך העוקפת את הביקורת המושמעת נגדם, בין היתר על ידי כך שהם אינם פורשים את פעולותיהם לפני התקשורת העולמית. הביקורת שמופנית נגד ארה"ב מתבססת במיוחד על הדרך שבה מתייחס צבא ארה"ב לאויביו, ובמיוחד על כך שאין הוא מציג כלפי חוץ התייחסות הנתפסת כ"נאותה" למי שהוא חושד בו בשיתוף פעולה עם הטרור. לטרור הנלחם בארה"ב יש, במובן זה, בני ברית בכוחות המנסים לכבול את ידיה של ארה"ב בפעולותיה נגדו. אלה, המציגים את עצמם כמי שדואג להיבט של אנושיותם, מציג את ארה"ב תדיר כמי שאינו דואג להיבט של זכויות האדם של האוייב.
התנגשות קונספציות
אחד ההבדלים העקרוניים שבין שתי הקונספציות של זכויות האדם בא לידי ביטוי בדרך זו: סירוב ו/או אי הסכמה של מדינה עשירה לספק את צרכיהן של מדינות חלשות, במיוחד בהקשרים של אסון או חירום, עלולה להיתפש על ידי המחזיקים בקונספציה האירופאית כפגיעה בזכויות האדם שלהן.
גישה זו מסבירה חלק ניכר מגישתם של אלה הרואים את ארה"ב כפוגעת בזכויות האדם, גם אם כל "חטאה" הוא באי השתתפותה בהחלטות סיוע של ארגונים בינלאומיים, כמו הביקורת שנמתחה על ארה"ב לאחר אסון הצונאמי, בשל הסכום הלא-גדול יחסית שנאסף בארה"ב לטובת נפגעי האסון. בהקשר כזה, היו בעלי הקונספציה האירופאית בתחום זכויות האדם, מצפים מארה"ב להפריש בחוק סכום כסף גדול מתקציבה לטובת הענין.
מה שהם אינם מבינים הוא שחקיקה מסוג זה אינה עולה בקנה אחד עם רוח תפישת זכויות האדם האמריקנית, שחוקתה אינה מאפשרת לה להוציא את כספי אזרחיה לטובת אזרחי מדינות זרות בתוקף חוק יזום למטרה זו. זו עובדה מצערת שאין בנמצא תמיכה רבה – או שלא ניתנת לתמיכה כזו בימה מספקת – לערך זכויות האדם שרואה ארה"ב בעצם אי פגיעתה של הממשלה בהכנסתו של אזרח.