העם שלא קיים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 923
העם שלא קיים
על שיכתוב הסטוריה
לעתים נשמעת הטענה שיש במדינת ישראל מי שמעוניין, בלשון המעטה, בהמעטת משקלו של העם היהודי בתודעת האזרח הישראלי. אלה שמשמיעים טענה זו טוענים שהממסד הממלכתי המקומי עשה רבות על מנת לצמצם ככל האפשר את השפעתה של המסורת היהודית על אזרחי מדינת ישראל, החל מחינוך התלמיד הישראלי להסטוריה כללית שבה אין תולדות העם היהודי תופסות חלק משמעותי, המשך בהתעלמות רבה ככל האפשר מן המסורת היהודית הדתית וכלה בחוסר פעילות מוחלט בערכי היהדות ועם ישראל, היוצר את הרושם שאין כאלה בנמצא.
אם יש תכלית למגמה מסוג זה קשורה היא בדרך אמיצה למגמתם של מכחישי השואה, על אף שבמקרה של הכחשת השואה מדובר בהכחשתו של אירוע מסוים שקרה לעם היהודי ואילו במגמה שבה מדובר – אם אכן קיימת כזו - יש משום נסיון להכחיש את עצם קיומו של עם ישראל, אולי במטרה להכשיר את הקרקע ליצירת עולם שבו יתרחשו זה לצד זה המצאות והכחשות של עמים, מדינות ומסורות אמיתיות ודמיוניות כדי לחזק את תחושת בני תקופתנו כי טענות הקיום הלאומי והכחשותיו הם בעלי מעמד שווה-ערך שלא ניתן לאחד מהם להכריע את משנהו.
אך בזמן שהכחשת השואה יכולה לשכנע מספר גדול של בני אדם רק בקרב אומות מפגרות מבחינה תרבותית, כאשר בראשן נמצאים מנהיגים שונאי ישראל בעלי מגמה פוליטית ידועה, והכחשת השואה נמצאת בעולם התרבותי מחוץ לחוק, קשה לחשוב על סימן למגמה אנטי-יהודית מסוג כזה במדינת ישראל. זו הסיבה לכך שרק לעתים נדירות פוגש כותב שורות אלה במה שנראה כעדות מפורשת לקיומה של מגמה כזו במדינת ישראל. מדובר בספר לא קטן, מרשים למדי במתכונתו, שכותרתו "קיצור תולדות המלחמות", אשר יצא לאור במדינת ישראל בשנת 1981 על ידי הוצאת "מערכות", כאשר זכויותיו שמורות למשרד הבטחון. הספר, שנכתב במקורו באנגלית על ידי דיוויד זוק ורובין הייאם, עוסק, כמצויין בשמו, בסקירת כל המלחמות הגדולות שאירעו בעולם מתקופת יוון ורומי הקדומות ועד למלחמות זמננו.
מה שבולט במיוחד בספר זה הוא מה שנעדר ממנו: עם ישראל; העם היהודי איננו קיים כלל בספר. על אף שבמסגרת סקירתו את כל האירועים הנוגעים למלחמות בעולם באלפיים וחמש מאות השנים האחרונות, הכוללים את כל מלחמותיהם וקרבותיהם העיקריים של אימפריות יוון ורומא, וגם את תיאור המהלכים הנוגעים לנלחמת העולם השניה, שבהן מפורטות פעולותיה של גרמניה הנאצית במלחמה זו, לא מצאו לנכון מחברי הספר להזכיר כלל את עצם קיומו של העם היהודי.
גם אם נצא מהנחה שלאיזכור המשאבים העצומים שנדרשו מן הצבא הנאצי כדי לעסוק ב"פתרון הסופי" של העם היהודי בעיצומה של המלחמה לא היה מקום בעבודה הסוקרת את האירועים המלחמתיים וגם אם לאירועים כמו מרד גטו וארשה או הלוחמה הפרטיזנית אשר כללו יהודים לא היה משקל משמעותי בתמונה הכוללת של מלחמת העולם או השפעה משמעותית על מאמץ המלחמה הגרמני, אין הצדקה מסוג זה תקפה לגבי מה שקרה בהסטוריה של אימפריות יוון ורומא, אשר בהתפשטותן לאגן הים התיכון הגיעו לארץ ישראל והתעמתו עם העם היהודי במשך מאות שנים.
היעדרותו המוחלטת של העם היהודי מ"קיצור תולדות המלחמות" איננה יכולה להיות מוסברת בכך שלעם ישראל לא היתה משמעות, מקום או תפקיד במהלך האירועים שנגעו לאימפריות יוון ורומא. יתרה מכך: לא רק שלעם היהודי היה מקום נכבד לא פחות מזה של העמים האחרים שאימפריות אלה נאלצו להתמודד עימן, אלא שסקירת התקופה הארוכה של היחסים שבין העם היהודי לשלטון היווני ואחר כך לשלטון הרומאי מלמדת שלדבר יש השלכות רבות על הבנת המשך האירועים ההסטוריים שהתרחשו בעולם לאחר שקיעתן של אימפריות יוון ורומא.
מבחינת העובדות ההסטוריות, נכבשה ארץ ישראל בשנת 332 לפנה"ס על ידי צבא האימפריה שהקים אלכסנדר הגדול אשר הביס את פרס. לאחר שנים רבות שבהן התחלפו היוונים הסלאוקים והתלמיים, ממשיכי אלכסנדר, בשליטה על ארץ ישראל מרדו היהודים החשמונאים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתייוונים, ניצחום והשיבו את השלטון בארץ לידיים יהודיות. מרד החשמונאים, שהתרחש בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס כלל שורה של נצחונות גדולים על הצבאות היווניים, שבהם הכניע המצביא יהודה המכבי שעמד בראש הצבא היהודי את היוונים בקרבות שבהם ניסו אלה להשיב לעצמם את השליטה שאיבדו בארץ.
בקרבות הנצחון של החשמונאים על היוונים, שבהם השתתפו עשרות אלפי חיילים, השמיטו המורדים מידי הסלאוקים את השליטה בארץ ישראל ובכך ערערו את יציבות האימפריה כולה. לפיכך נחשב מרד החשמונאים למאורע מכריע גם בהיסטוריה העולמית, שכן הוא איפשר לא רק את המשך קיומה והתפתחותה של היהדות אלא גם את צמיחתן של שתי הדתות הגדולות שנבעו ממנו - הנצרות והאסלאם. בהתחשב בכך שהעימות המדיני-איסטרטגי בין העמים הנוצריים לעמים המוסלמיים היה העימות העולמי הראשי במשך כל ההסטוריה לא ניתן להתעלם מחשיבותה האובייקטיבית של מלחמת העם היהודי נגד האימפריה היוונית, שהיתה תחילתו של עימות שליטה עקרוני בתרבות העולם העתיק, שהמשיך מאוחר יותר בעימות שהתפתח בין העם היהודי לרומאי.
כדי להבין את מה שהתרחש בשלב העימות עם הרומאים, שהתרחש מאוחר יותר, לאחר שנים ארוכות של ממשל עצמי יהודי, יש לזכור שמעבר ליכולת האיסטרטגית והטקטית של החשמונאים תרמו להצלחת המרד גם תמיכתן בהם של רומא ומצריים, שביקשו להחליש את הממלכה הסלווקית. היכולת לרתום את כל הגורמים למטרות המרד נזקפת לזכותם של המנהיגים החשמונאים ובראשם יהודה המכבי: בנוסף לכך שניהלו את מלחמותיהם בכישרון רב והצליחו לגייס את תמיכתם של רוב יהודי הארץ, דאגו גם לכרות ברית הגנה עם הרומאים כדי להרתיע את היוונים הסלאוקים. בפעולה זו הדגימו היהודים את הבנתם לגבי האיזונים הפוליטיים של כלל העולם בתקופתם ותרמו תרומה מכרעת לערעור מעמדה של האימפריה היוונית ועלייתה העתידה של רומא.
העימות הבין-דתי בין העם היהודי לעמים אחרים הוא הציר המרכזי שעליו נסבו כל המלחמות שבהן היה העם מעורב; אחד המאפיינים העיקריים של גישת העם היהודי לכובשי ארץ ישראל ושליטיה במשך הדורות הרבים של קיומו היתה סובלנותו היחסית כלפי אמונותיהם וגישותיהם הדתיות – כל עוד לא ניסו הם לכפות אותו לפעול נגד אמונתו. הפגיעה בדת היתה מה שהביא למרד היהודי נגד היוונים וגם הנסיון הרומאי לדכא את הדת היהודית היה בין הגורמים המכריעים לעימות בין ירושלים לרומא, מה שהתבטא באופי הנצחון הרומאי שכלל את החרבת בית המקדש וסיום הפולחן היהודי בו.
על אף הסיבות הדתיות-לאומיות למלחמות היהודים ברומאים, רחוק הדבר מלהיחשב לדבר משני או שולי בהסטוריה האנושית, שכן היה לו משקל מרכזי מבחינתה של האימפריה הרומאית, שתפסה את מקומה של האימפריה היוונית בשלטונה על מירב שטחו של העולם העתיק ובכלל זה אגן הים התיכון וארץ ישראל. סקירת העימות היהודי-רומי מגלה שהן מבחינת העובדות האובייקטיביות והן מבחינת החשיבות ואופי התייחסותה של רומא לאתגר שהעמיד בפניה העם היהודי היה למרד היהודי ברומא מבחינתם של הרומאים משקל עצום באיזונה, יציבותה ומעמדה של הקיסרות הגדולה ביותר של העולם העתיק.
התקופה הרומית בארץ ישראל היא תקופה של כמעט 400 שנה המתחילה בשנת 63 לפנה"ס עם כיבוש ארץ ישראל על ידי פומפיוס, ועד שנת 324 לספירה שמקובל לראות בה את תחילת שליטתה של האימפריה הביזנטית. מה שמייחד את שלטון רומא בארץ ישראל הוא ההתנגדות העזה שהיא עוררה בקרב תושבי הארץ היהודים שהיווה את רוב האוכלוסייה בה במשך תקופה ארוכה - מכל הפרובינקיות, היתה בזו שכונתה "יהודה" ההתנגדות היהודית שהייתה מבוססת על אידאולוגיה אנטי-רומאית הארוכה והקשה ביותר מכל שידעה רומא.
המרד הגדול של היהודים ברומאים שהחל בשנת 66 לפנה"ס והסתיים שבע שנים מאוחר יותר בכיבוש מבצרי היהודים האחרונים בשנת 73, היה הראשון מבין שתי מרידות גדולות שמרד העם היהודי היושב באיזור הכיבוש הרומאי בארץ ישראל נגד הכובשים הרומאים. המרידה השנייה הייתה מרד בר כוכבא, שפרץ כשישים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול. ההיקף בזמן, במקום ובמספרי בני האדם המעורבים במרידות אלה יכול לתת לנו מושג על קני המידה שבהם מדובר בעימות זה:
אחד מהגדולים בקרבות המרד הראשון היה זה שהתחולל בבית חורון; הרומאים ובעלי בריתם אבדו בהרוגים חמשת אלפים ושלוש מאות רגלים וכארבע מאות פרשים. בעקבות כשלון הקרב הזה, שנערך בשנה השתים עשרה לממשלת הקיסר נירון, שלח הקיסר צבא גדול של 60,000 חיילים בפיקודו של אספסיאנוס, והוא כבש את הגליל ואת הגולן בשנת 67 לספירה. דיכוי המרד בגליל כלל קרב בטבריה ובכינרת שבו היה מספר הנופלים בעיר ובקרב הימי 6700 איש.
על המרכזיות והחשיבות שראו הרומאים בהתמודדות עם מרד זה של העם היהודי תעיד הן העובדה שאספסיאנוס נבחר מאוחר יותר להיות קיסר רומא והן העובדה שחייליו של טיטוס, בנו, שהמשיך במלחמתו לדיכוי המרד, מנו כשמונים אלף איש. שיאם של הקרבות, ארבע שנים לאחר תחילת המרד, היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש. המרד נכשל, מנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו ונפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש, חרב. רק המצור על ירושלים נמשך חמישה חודשים. מאות אלפי אנשים נהרגו בעת המצור, אם ברעב ואם בחרב.
כששים שנה מאוחר, בימי הקיסר אדריאנוס, התחולל בישראל מרד נוסף נגד הרומאים, שבראשו עמד בר-כוכבא. בדיכויו של המרד על ידי הרומאים נפלו חמישים מצודות, 985 כפרים נחרבו, חמש מאות ושמונים אלף איש מתו בקרב ורבים אחרים ברעב ובמגפות. לאחר נפילת ביתר, המבצר האחרון של המורדים, יהודה כמעט התרוקנה מתושביה. רבים מהנותרים בחיים נמכרו לעבדים, הוגלו או הובלו לרומא לצורך מצעד נצחון ואחר כך מצאו את מותם בזירות משחקי לודרים ברומא.
תוצאות אלה של דיכוי המרד היהודי מבטאות את יחסה של רומא למידה הרבה שבה היווה המרד איום על ערכיה של האימפריה, הן בכך שפגע קשה במשאביה והן בכך שהיה, בעיניהם של רבים מהעמים שחיו תחת שלטונה, משום סמל לקיומה של אפשרות התקוממות נגד הדיכוי הרומאי. מהווה חיזוק לכל זה היא עובדה בעלת משקל משמעותי ביותר: המאמץ הגדול שעשו הרומאים למחיקת כל סימניה של הישות היהודית שהתבטא, בין היתר, בשינוי שמם של ארץ ישראל ועריה. הארץ, למשל, קיבלה בעת השלטון הרומאי את הכינוי "פלשתינה" ולירושלים החרבה קראו הרומאים "איל קפיטולינה". כך. למעשה, הטביע העימות בין העם היהודי לבין רומא את חותמו לדורות רבים מאוחר יותר, שכן המאמץ הכביר של שכתוב ההסטוריה לרעת היהדות היה מה שגישר בין שנאת הרומאים לעם היהודי לבין שנאתם המאוחרת של הנוצרים כלפיו – ואלה וגם אלה, שהעיר רומא היתה בירתם, ראו את העם היהודי כמכשול להתפשטותם ולהשפעתם וחפצו למחקו מעל בימת ההסטוריה.
המתח הבין-דתי שהיה אחראי במידה רבה להתפרצויות הקרבות בין העם היהודי לשליטיו ביטא עימות עקרוני בין גישותיהם התרבותיות לשלו; מבחינה זו יש התאמה בין העובדה שהמרד החשמונאי פרץ בשל הנסיון היווני לכפות על היהודים קרבנות המנוגדים לפולחן היהודי ועובדת ההתנגדות היהודית להצבת פסל הקיסר הרומאי בבית המקדש בירושלים. מקרים אלה ורבים כמוהם מסבירים רבים מן הסכסוכים ומריבות האופייניים לתקופה בין יהודים למתייוונים, לעובדי אלילים ולבני כתות אחרות. המאפיין סכסוכים אלה, שחלק מהם היו אף בין יהודים לבין עצמם, כמו בין צדוקים לפרושים, ביטאו את המידה שבה היו אי הסכמות בענינים של אמונה היסוד – ואף הסיבה – לסכסוכים קשים. חילוקי הדעות הללו, החל מההבדלים הדתיים שבין היהודים לעובדי האלילים וכלה בהבדלי השקפות רעיוניים ופילוסופיים, הגיעו לשיאם מאוחר יותר בהולדת הנצרות ובפיצול-הניגוד בינה לבין היהדות.
למעשה לא ניתן להבין בלעדיהם את הסיבות למלחמות שהתחוללו לא רק בתקופה זו אלא גם לאלה שהתחוללו לאחר מכן, שכן הסכסוך היהודי-נוצרי, שהיה אחד מהדברים שהתרחשו בעולם אחרי שקיעת האימפריה הרומאית, היה פרי עליית הנצרות. זו, שהצהירה על היותה ממשיכתה של היהדות ואשר הפכה גם לדת הרשמית של האימפריה הרומית, לא שכחה מעולם את תקופת היות העם היהודי נתון תחת עולה של רומא – ואף הנציחה תקופה זו בספר היסוד של הנצרות, "הברית החדשה".
זו, כנראה, הסיבה לכך שהמלחמות הגדולות שהתחוללו במאות השנים הבאות, שבהן התעמתו זו עם זו מדינות אירופה הנוצריות, לא מצאו לנכון להזכיר את העם היהודי שנפוץ בכל העולם, חוץ מהמקומות שמהם הצליחה הנצרות לגרש אותו. על רקע העובדות הנסקרות ב"קיצור תולדות המלחמות", המתארות את מגמותיהן של מלחמות הנצרות, אשר הגורמים לחלק גדול מהן מבוססים על אידיאולוגיה דתית, ההתעלמות מסיפור תפקידה של היהדות כגורם מכריע בעימות הבין-תרבותי שקבע את מפת המלחמות בעולם היא חשודה; היא נושאת אופי של שכתוב רטרואקטיבי של עובדות הסטוריות במיוחד על רקע עליית האיסלם ותיאור מלחמותיו נגד העולם הנוצרי, ותגובתו של זה ביזמת מסעי הצלב נגדו, שמטרתם המוצהרת לשוב אל המקומות הקדושים של ערש הנצרות.
חוסר איזכורן, בספר הנוכחי, של העובדות הנוגעות למלחמות הגדולות של העם היהודי ביוון וברומא וההתעלמות המלאה מקיומו הדתי של העם היהודי אף כמבוא הסטורי לקיומן של דתות הנצרות והאיסלם מעורר חשד שלא מן הנמנע שעובדה זו קשורה להיותו של העימות בין העם היהודי טעון בערכים עקרוניים שעדיין לא נס ליחם - אם לא יותר מזה. בכל מקרה, לא ניתן להסביר חלק גדול ממניעי המלחמות בעולם, החל מאלה של העולם העתיק ועד ימינו מבלי לתת את הדעת על ההבדלים התרבותיים והמתח הבין-דתי של הצדדים הלוחמים – ובכל מקום שבו סברו יוצרי "קיצור תולדות המלחמות" שלצורך הענין יש להזכיר את הנצרות או האיסלם, קל וחומר שהיה מקום לתת את הדעת על עובדת התשתית הדתית והלאומית היהודית, אשר היתה היסוד לכך.