רוח וחומר באדם
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 935
רוח וחומר באדם
מחקר חדש העלה כי אנשים ידידותיים נוטים פחות להצטננות - את זה שמעתי לאחדונה במסגרת תכנית רדיו שדנה במחקרי מדע עדכניים. זוהי דוגמה אחת מני רבות ליחס שבין תכונות רוחניות לבין מצב גופני. כמובן שרבים, התופשים את העולם דרך עיניים חומרניות, ינתחו את התופעה ויסבירו אותה על פי תמונת עולם חומרית: הם יפרקו את האירוע לרכיבים של הופעה במימד הפיסי, כלומר: לדברים כמו קרבה פיזית, פעולה פיזית וכיו"ב. דבר מסוג זה לא יתן הסבר אמיתי ומעמיק אלא תיאור מפורט של התהליך מנקודת מבט מכניסטית.
בדיוק מכיוון שיש אחדות חומר-רוח במציאות - ומתוך כך יש לכל מהות הופעה בחומר - ניתן להציג כל מהות דרך כיסוייה החמרי, כלומר דרך פעולותיה על החושים; אהבה, למשל, ניתן להציג ע"י הפעולות שבהן היא באה לידי ביטוי בעולם החמרי - על ידי פעולות האוהבים והנאהבים, צורתם וכיו"ב. בדיוק באותה דרך ניתן לנתח כל תופעה שקושרת את הנפש לגוף ולהציגה כענין גופני.
מה ההשלכות של גישה זו? משהו הרבה יותר חמור מקריאה לתופעה ב"שם אחר": השם מייצג, מבחינתנו, את המהות שאנו מפעילים לצורך השגת תוצאה מסוימת. אם מדובר בגופנו אז זה מוריד את רמת השליטה שיש לנו בענין, מכיוון שהשם מסיט אותנו להתמקד על היבטים פיסיים של מציאות רוחנית, כאילו לצורך שליטה בנהיגת מכונית היינו מתמקדים בהגה במקום בנהג...
מה האמת? על הטווח רוח-גוף, ככל שדבר הוא יותר בתחום הרוח הוא נותן לנו אפשרויות גדולות יותר לפעולה כבני אדם, כי רוחנו הוא המקום שבו נמצאים רצוננו, חופש הבחירה שלנו ויכלת הידיעה שלנו - שלושה היבטים של מהות חפשית אחת. ככל שדבר הוא יותר בתחום הגוף שלנו אנו יודעים שיש לנו פחות מהנזכרים לעיל: פחות רצון, פחות בחירה ופחות ידיעה שמשמעם פחות אפשרות לשלוט שמשמעותו יותר הישלטות.
כך, יש לתפישה זו השלכה אתית ישירה לפי הנוסחה "יותר חופש = יותר אחריות". לאמונה בחומר ( = מטריאליזם) משמעות של החלשת אפשרות האדם לפעול והטלת אחריות הפעולה על הפיסי, על הגוף, באופן בלעדי. במהות האנושית, שבה על הרוח להיות הנהג, משמעות האמונה בחומר היא אמונה שגוף המכונה קובע את כיוונה ופעולתה. משמעות הדבר: תנועת המכונית ללא נהג או עם נהג שיכור או עם נהג מטורף שמאמין שהמכונית קובעת ומפעילה אותו.
במונחים אנושיים מדובר באדם שמאמין שגופו הוא השולט במהותו. אם הוא מאמין שרוחו אינה אלא מנגנון מכני הכפוף לחוקי הפיסיקה, משמעות הענין היא שהוא העניק את השם "רוח" למה שהוא תופש, בעצם, כגוף. הרוח האנושית איננה גוף, היא מה שמניע את הגוף (לפחות). בהקשר זה יש לציין כי העובדה שהגוף הוא תנאי לרוח אינה הופכת אותו למניע שלה או לתכליתה, בדיוק באותו מובן שהמזון, אף כי בלעדיו אין לאדם חיים, איננו תכלית החיים.
אך רוחו של האדם איננה מצטמצמת בתפקודיה לנהג המכונית; אפילו משל המכונית נלקח מעולם החומר שבו יחסי מהויות במרחב. את רוח האדם נכון יותר להשוות למהות הבוראת את תנאי המרחב ואת חוקי התנועה הקיימים בו מהחל ועד כלה – והמפקחת על כל המתרחש במרחב זה באופן מתמיד.
רוח האדם, הבאה לידי ביטוי כתודעתו, אינה מוגבלת בתפישתה; ברמה הפיזית מומחש דבר זה ביכולת האנושית לראות את גרמי השמיים, הנמצאים במרחק עצום מן האדמה (ואני יודע כי יבואו אנשי קאנט ויאמרו בנוסח הקאנטיאני האפייני כי כל מה שאנו רואים אינו אלא את האור המוחזר מן הכוכבים ולא את הכוכבים עצמם... ). תפישות פילוסופיות שליליות השקיעו מאמץ עילאי לשכנע את האדם שיראה בפעילות הרוחנית היומיומית שלו - שהיא כלל פעולותיו – לא יותר מאשר תנועות של מנגנון מכני הפועל ע"פי חוקי העולם הפיסיקלי. ההשלכה הפסיכולוגית המעשית של הנחה זו היא צמצום לדעת של סך פעולותיו הרוחניות, על ידי תפישתו המושגית עצמה. דבר זה מתבטא בכל טווח ההיבטים של רוח האדם – וזה מתחיל מירידת מוטיבציה וכשלון בהתנגדות רצונית כנגד מנגנונים שנראים לו כעולים עליו מבחינה פיסית, דבר אשר בא לידי ביטוי בהמשך בכניעה לצורות הביטוי השונות של כל השקפה שמעמידה בראש הפירמידה איכות חמרית זו או אחרת, בהעדפה לטובה של כל הסבר חמרני על פני כל הסבר רוחני.
על פי גישה זו עולה כל רופא ממסדי על יועץ פילוסופי, כל מוסכניק על רב, כל קצין צבא אלים – או, להבדיל, חבר תנועת טירור – על פני איש רוח: סופר, משורר, מוסיקאי וכיו"ב. זה שהגיע להחזיק בתפישה זו (בד"כ באמצעות שטיפת מוח כללית מגיל אפס) הוא גם האזרח המושלם של מדינה עריצה, כי הוא מאמין בהסבר פיסיקלי כעולה על הסבר אובייקטיבי, בהעדפה אוטומטית של כל הסדר פוליטי המבוסס על כוח פיסי על פני הסכם חברתי שמוסריותו יונקת מהמציאות, ובהסכמה (עד כדי שותפות פעילה) עם כל מנגנון דיכוי פוליטי, מטעמים פרגמטיסטיים. למותר לציין שיש קשר אמיץ בין נושאי חיידקיה של גישה זו למצדיקים את הריאל-פוליטיקה של כניעה לאלימות.
אך הדבר הטראגי מכל אלה הוא החמצת מיצוי הפוטנציאל הרוחני העצמי של נושאי המחלה; פוטנציאל זה, הבא לידי ביטוי (כשמנצלים אותו) בכל סוגי היצירה הרוחנית, מוגבל על ידי דוגמת החמרניות בעצמה חזקה במיוחד. זהו האיום האמיתי על האושר האנושי, המבוסס על ההגשמה העצמית של חלומות היחיד. אם מוכר היחיד את חלומותיו ומאוייו מחמת ההנחה שב"מציאות" (כלומר בעולם החמרי) אין אפשרות להגשימם – ובמיוחד אם הוא עושה זאת מבלי להילחם על כך (כלומר, לפחות לבדוק את האפשרויות המעשיות לצורך זה) – הוא מאבד, למעשה, את עצמו לדעת.
אי מיצוי הפוטנציאל הרוחני האנושי קשה להמחשה מכיוון שהוא מתייחס למה שאיננו קיים. אך בכל זאת משהו מיכלותיו הבלתי-מוכרות ולכן גם הבלתי מנוצלות של האדם מצליח היום לפרוץ לו דרכים עקלקלות ועקיפות ולבוא לידי ביטוי ברעיונות כמו השימוש בביו-פידבק ברפואה או יכולות התקשור שנחשפו בעשור האחרון והתיעוד העשיר של יכולות "על-טבעיות" (כלומר שלא קיבלו אישור מן הממסד המערבי), אך מדובר, כנראה, רק בקצה-הקרחון של יכולת רוח האדם.
פריצת הדרך הפילוסופית, אשר תסייע להביא את מימוש היכולות האנושיות נעשתה כבר על ידי אין ראנד, שזיהתה שההפרדה רוח-גוף איננה תקפה – והציגה את ההוכחות והידע הנחוצים לצורך איחוד מחודש של היבטי הרוח והחומר שנפרדו לפני 2000 שנה בערך. בעתיד יכיר האדם יותר ויותר בכך שמידת השליטה של רוחו בעולמו - ובכלל זה בגופו – היא גדולה הרבה יותר משסבר אי-פעם. אך הבעיה הראשית שבה תתקל האנושות בדרכה להוציא את כוחותיה לפועל איננה אובייקטיבית אלא, באופן מצער, פוליטית.