רוח וגוף באולימפיאדה

רוח וגוף באולימפיאדה

כשהתחילה האולימפיאדה ביוון העתיקה, היא היתה אירוע שבה הציגו בני אדם זה לפני זה את מיטב הישגיהם היחידאיים. הישגים אלה לא היו מוגבלים, כבימינו, לתחום הגוף: שירה ומחזאות הוצגו לצד תחרויות גופניות, כהבעת תפישת אנושיות שלמה שבה מאוחדים גוף ורוח.

בימינו, לעומת העולם העתיק, היתה האולימפיאדה למופע טהור של יכולת גופנית; הרוח מוצאת את מקומה – אם בכלל – כמשרתת של מבצעי הגוף: מדברים על תכונות התודעה והפסיכולוגיה שלהם נדרשים הספורטאים כדי להגיע להישגיהם, אך ההישגים האנושיים המתבקשים בתחרויות הם כולם גופניים ומתבצעים בתחום החומר. (חובת היושר היא לציין כי בשנים האחרונות חודרת אמנות לתחומי פעילות הגוף (כמו התעמלות ושחיה אמנותיים), דבר שמהווה עידוד לעתיד ההתפתחות ואמירה לגבי תשוקותיה היסודיות של הרוח האנושית.)

פילוסופית, או, ליתר דיוק, אפיסטמולוגית, הפעילות המתבקשת ממשתתפי התחרויות האולימפיות היא פעילות אנושית שניתנת להיצפות במלואה על ידי החושים. בתרבות זמננו, שבה האולימפיאדה היא האירוע המוסכם על כלל האומות, משמעות הדבר היא נצחון מעמדו של החומרי שבמערכה התפישתית לגבי ההישגיות האנושית. האדם, אומרת הגישה המנצחת, הוא גוף – והישגיו הגדולים הם גופניים. זהו, למעשה, נצחון החייתיות: בני האדם המעורבים באולימפיאדה מציגים את יכלתם הפיזית לרוץ, לקפוץ ולשחות – ואגב, הרבה פחות טוב מחלק גדול מבעלי החיים בטבע.

אך הגוף הוא אמצעי לרוח והוא משמש, מבחינה רוחנית, כסמל. זו גם הצורה שבה בא לידי ביטוי באולימפיאדה היוונית. עד ימינו עתירי החמרניות, הגוף לא נתפש בתרבות האנושית, בצורה מוצהרת, כעיקר. למעשה, בהתבוננות אובייקטיבית ניתן לצפות ברוחניות העומדת ביסוד התחרויות; זו קיימת בעצם העובדה של ההופעה עצמה – בכך שהספורטאי המציג יכולת גבוהה נותן השראה לקהל צופיו, אשר, במציאות ימינו, הוא בן מליוני בני-אדם. עובדה זו היא המחשה של הערך הרוחני הרב הקיים במשחקים האולימפיים. ערך גבוה זה נובע מהעובדה שבמימד החמרי של המציאות – אשר לגבי המין האנושי משמעו הגוף – הגיעה האנושות להסכמה אובייקטיבית גדולה. בהתבסס על הסכמה זו ניתן להעביר ערכים אנושיים חשובים – והצמיחה (באיכות ובכמות) של החלק האמנותי בטכסי הפתיחה של האולימפיאדות בשנים האחרונות הוא, כנראה, רק ההתחלה.